פרשני:בבלי:ערכין יג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין יג א

חברותא[עריכה]

בא חרים שהיה אחריו בבית ראשון ונטל חלקו וחלק חביריו שש, כנ"ל. וכן פשחור, וכן אימר, כולם נסדרו על פי הגורל.
התנו נביאים שביניהם, שאפילו משמרת יהויריב שהיא ראש למשמרות בבית ראשון, עולה מן הגולה, לא ידחה ידעיה ממקומו. אלא ידעיה עיקר וכל משמרותיו קודמים (אלא שייעשו אז חמישה במקום שישה) ויהויריב טפל לו. ויעבוד בשבוע השישי של ידעיה.
ומשמע מזה שלא  83  עלה יהויריב. ולא שייך לומר בבית שני "משמרת יהויריב". וכשם שמה שכתוב בברייתא וכן בשניה, לא נאמר לענין משמרת יהויריב אלא אשארא. כמו כן, אפשר לומר שלא נאמר לענין מוצאי שביעית אלא על שאר הדברים.

 83.  רש"י פירש שיהויריב שוב לא עלה, והוצרך רש"י לפרש כך לשיטתו בתענית (כז ב) שאם היה יהויריב עולה היה מקבל את המשמרת השישית של ידעיה, ובהכרח לפרש את קושיית הגמרא משמרת יהויריב בשניה מי הואי, משום שלא עלה אבל אם היה עולה הרי היתה לו משמרת. אך התוספות מפרשים שיהויריב עלה אך לא תהיה לו משמרת בפני עצמו, ובגבורת ארי (תענית כז ב) ביאר שהרויח ידעיה שני דברים, גם שהוא נהיה המשמרת הראשונה וגם שיהויריב כשיעלה יהיה טפל לאחת ממשמרות ידעיה ולא תהיה לו משמרת בפני עצמו. וכשאמרו כשחרב הבית משמרתו של יהויריב, היתה הכוונה בזה לומר, שמזלו של יהויריב גרם, ועל זה מקשה הגמרא, כיון שהוא הטפל במשמרת אין המזל נקבע לפיו אלא לפי אלו שהם עיקר המשמרת, ועוד שאין כלל משמרת שקרויה על שם יהויריב.
רב אשי אמר: לעולם "וכן בשניה" נאמר גם לענין מוצאי שביעית, ולמה שהקשית ששנת החורבן היתה בשביעית עצמה, לא קשה. משום דהנך שית שנים הראשונות לבנין הבית, עד דסליק עזרא ומקדיש  84  את ארץ ישראל, לא קחשיב  85  להו  86  במנין השנים. והחלו למנות יובלות ושמיטין רק בשנה השביעית לבניינו. הרי שסך השנים שמנו יובלות ושמיטין בבית שני, הן תי"ד שנים בלבד. ארבע מאות מהם עולים לשמונה יובלות ונשארו עוד י"ד שנים שהם שתי שמיטות. נמצא ששנת החורבן שהיא לאחריהן, היא מוצאי שמיטה.

 84.  בירושלמי יש מחלוקת בקדושת עזרא שקידש את ארץ ישראל אם זה מהתורה או שמאליהם קדשוה, ונחלקו הראשונים בביאור הדעה שמעצמם קידשוה, שיש מפרשים שהכוונה שקדושת עזרא היא דרבנן שמכיון שאין כל יושביה עליה כל המצוות התלויות בארץ הם רק מדרבנן, ויש מפרשים שהיא קדושה דאורייתא, ומעצמם קדשוה הכוונה שלא היו חייבים לקדש אלא הם מדעתם רצו לקדש את הארץ.   85.  לפי חשבון זה כתב הרמב"ם (פ"י משמיטה ויובל ה"ד) שהיה החורבן השני בשנת השביעית עצמה, שהרי בית שני עמד ארבע מאות ועשרים שנה, וכשיורד שש שנים עד שקידשו את הארץ נשאר ארבע מאות וארבע עשרה שנה, וארבע מאות שנה זה שמונה יובלים ונשארו עוד ארבע עשרה שנה שהם שתי שמיטות ונמצא שהיה החורבן בשנת השמיטה, ואף על פי שבגמרא מבואר שהיה החורבן במוצאי שביעית, ביאר המהר"י קורקוס, כיון שהיה החורבן בתשעה באב שהוא כבר סמוך לשנה הבאה שהיא מוצאי שביעית, שוב אפשר לומר שהיה החורבן במוצאי שביעית, אלא שלפי הרמב"ם נמצא שזה שאמרו שחורבן שני היה במוצאי שביעית זה לא כמו חורבן ראשון שהיה במוצאי שביעית, שחורבן ראשון היה ממש בשמינית ואילו חורבן שני בסוף שנת השביעית סמוך לשמינית. אך דעת רש"י (י"ב ב ד"ה ארבע מאה) שהיה החורבן השני בשנת תכ"א לבית שני שהיא היתה באמת מוצאי שביעית.   86.  הקשו התוספות לפי מה שביארו הם לעיל שלדעת רבנן ששנת החמישים אינה עולה לחשבון השמיטה מונים את היובל גם כשאין כל יושביה עליה כי המנין נצרך לחשבון השמיטה, ואם כן, גם בחורבן הראשון היו צריכים להמשיך למנות את שנות היובל לענין השמיטה , ומדוע כשקידש עזרא את ארץ ישראל התחיל מנין חדש. ותירצו התוספות, שבשעת החורבן לא נהגה שביעית כי בטלה קדושת הארץ ולכן לא היה צורך במנין שנות היובל, וחזרו התוספות והקשו שהיה צורך למנות את היובל לענין שמיטת כספים ואם כן, מדוע בזמן עזרא התחיל מנין חדש. ותירץ הגרי"ז, שמנין שנות היובל זה מהמצוות התלויות בארץ, וממילא כאשר בטלה קדושת הארץ בחורבן ואין ארץ ישראל, שוב לא שייך למנות את היובל מאחר וזה תלוי בקדושת הארץ.
ומנין שעד שש שנים לא עלה עזרא? דכתיב "באדין (אז, בשנה הראשונה לכורש) בטילת עבידת בית אלקנא די בירושלים עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס". הרי שבשנה שניה לדריוש הוחל הבנין, וכתיב "ושיציא (נשלם) ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר די היא שנת שית למלכות דריוש מ לכא".
ותנא: באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא וגלותו עמו. דכתיב "ויבא ירושלים בחודש החמישי היא השנה השביעית למלך". הרי שהיו שש שנים בין תחלת הבנין לעליית עזרא. שחמש שנים נמשך הבנין ורק בשנה שאחריה עלה.
וחוזרים לפרש גופא של הברייתא לעיל: שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו. ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו, שאם אתה אומר כן נמצא בית חרב בתחלת יובל ואי אתה מוצא לקיים מה שכתוב "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר". אלא צא מהם שבע שכיבשו ושבע שחילקו. שאינן מן המנין.
ושיילינן: זה ששבע שנים היה הזמן שכיבשו, מנלן?
ומשנינן: מזה דקאמר כלב "בן ארבעים שנה אנוכי בשלח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ וגו'. ועתה הנה אנוכי בן חמש ושמונים שנה". ואמר מר: שנה ראשונה לצאתם ממצרים עשה משה משכן, שנה שניה הוקם המשכן ושלח מרגלים. כי עבור ישראל לירדן ונכנסו לארץ, כלב בר כמה הוי? בר תמנין נכי תרתי. (דהיינו בן ע"ח). של"ח שנה אחרי שלוח המרגלים נכנסו. ואז היה בן מ'. כי קמפליג נחלות (שאז הסתיים הכיבוש) קאמר כלב "בן חמש ושמונים שנה אנוכי". אשתכח שבין כניסתם לבין גמר הכיבוש היו שבע שנים שבהם כיבשו.
ושיילינן: וזה דשבע שנים נמשך הזמן שחילקו, מנלן?
ומשנינן: איבעית אימא, מדשבע כיבשו שבע חילקו  87 .

 87.  כתב על זה רש"י בזבחים (קיב ב) "סברא בעלמא היא".
ואיבעית אימא: מדלא משכחת להו שחל יובל "ארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" (כדמוכח לעיל) אם לא נאמר ששבע כיבשו ושבע חילקו. שהרי שמונה מאות וחמשים שנים משנכנסו עד שחרב הבית הם י"ז יובלות שלמים, ולקיים את הפסוק ביחזקאל בהכרח לחסר מן המנין י"ד שנה, והיינו שבע שכיבשו ושבע שחילקו.
מתניתין:
אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים ממום בלשכת הטלאים שבמקדש, שהם כדי שיעור קרבנות הצריך לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה יחד. ומוסיפין עליהם עד לעולם, שאין לו שיעור למעלה.
אין פוחתין  88  משתי חצוצרות  89  בתקיעה שעל הקרבנות, ומתשעה כנורות לשיר. ומוסיפין עליהם עד לעולם. והצלצל, אחד לבד היה בשיר ולא יותר.

 88.  ומנין הנבלים והחלילים התבאר במשנה לעיל (י א).   89.  דעת התוספות (לעיל י בד"ה אין) שהחצוצרות הנזכרות כאן במשנה הכהנים היו תוקעים בהן כמבואר במסכת תמיד שבשעת הקרבת היו עומדים שני כהנים וחצוצרות בידם. אך הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש ה"ד) כתב שגם החצוצרות היו בלויים, ובליקוטי הלכות בתמיד (פ"ז) כתב שלכאורה ראיה לרמב"ם מזה שכללה המשנה את החצוצרות עם שאר כלי השיר שהם ודאי בלויים. אך תמה שהרי הגמרא מביאה מקור עד כמה מוסיפים בחצוצרות מהפסוק "ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות", הרי שהחצוצרות המדוברות כאן היו על ידי כהנים. וכתב הליקוטי הלכות מקור ברור לרמב"ם מהגמרא בעבודה זרה שדנה קרניה של בהמה שנעבדה לעבודה זרה האם כשר לחצוצרות במקדש, ותמהו התוספות, הרי החצוצרות הם מכסף דוקא ולא מקרן? ותירצו התוספות, שרק החצוצרות של הכהנים היו מכסף ושאלת הגמרא היא בחצוצרות של הלויים, הרי מוכח שהיו חצוצרות גם ללויים. אך תמוה מהגמרא להלן שמסבירה שאין פוחתים מי"ב לויים כנגד תשעה כנורות שני נבלים וצלצל, ומדוע לא צריך גם כנגד שתי החצוצרות שהיו גם הן על ידי הלויים וזוהי ראיית התוספות לעיל. ותירץ בליקוטי הלכות, שאולי בכנורות נבלים וצלצל ניגנו הלויים תמיד, ולכן צריך גם משוררים בפה כנגדם. אך בחצוצרות היו הלויים מנגנים רק בדרך מקרה ולכן לא הצריכו כנגדן משוררים בפה. והרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש ה"ה) כתב שמצוות הכהנים לתקוע בחצוצרות היא רק במועדים ובראשי חדשים, והבין החינוך (שפד) שדעת הרמב"ם שבכל יום היו כשרות החצוצרות גם על ידי הלויים. וכתב הליקוטי הלכות שזה מתאים עם מה שמבואר כאן ברמב"ם שהלויים ניגנו בחצוצרות, אלא שיש חילוק בחצוצרות בין כהנים ללויים, שהכהנים היו תוקעים תר"ת ובין פרק לפרק, ואילו הלויים היו מנגנים בחצוצרות יחד עם השירה בפה.
גמרא:
שנינו במתניתין: "אין פוחתין מששה טלאים". והיינו סבורים ש"כדי לשבת ולשני ימים טובים" זה בדוקא. שאם חלו שבת וראש השנה בזה אחר זה יש להכין ששה טלאים מבוקרים מערב שבת. כי בשבת ויום טוב אי אפשר לקחתם ולבקרם ממום.
ומקשינן: תמידים ומוספין של שבת וראש השנה יחד, הרי טובא הוו, ואיך מספיק רק ששה? והרי חוץ משני תמידים שבכל יום יש עוד ט"ז כבשים למוספין.
ומשנינן: תנא בכל יום בעלמא קאי. ואתמידין לחודיה קאי. ולצורכם הם הטלאים המבוקרים. ומאי "כדי לשבת ושני ימים טובים" דקתני? סימנא בעלמא הוא, שכמספר התמידים שבאלו ג' ימים שהם ששה, כך צריך שיהיו בלשכה בכל יום.

דרשני המקוצר[עריכה]