פרשני:בבלי:ראש השנה טז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה טז א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
במשנה הקודמת שנינו שבאחד בתשרי הוא ראש השנה לשנים, ובדרך אגב נשנו במשנה כל ארבעת ראשי השנים.
משנתנו מבארת מהו הדין שהקדוש ברוך הוא דן את העולם בראש השנה. ובדרך אגב נשנו במשנה ארבעה זמנים שבהם העולם נידון:
בארבעה פרקים (זמנים) בשנה העולם נידון:
א. בפסח העולם נידון על התבואה, איזו כמות תגדל בשנה הזו.
ב. בעצרת (בשבועות) העולם נידון על פירות האילן, כמה פירות יגדלו בשנה הזו.
ג. בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו, לפני הקב"ה, כבני מרון ככבשים (והגמרא תפרש את כוונת דברי המשנה).
שנאמר (תהלים לג): "היוצר,  396  רואה יחד, בסקירה אחת, את לבם.

 396.  "היוצר" היינו בזמן היצירה שהוא ראש השנה. (וכדעת רבי אליעזר לעיל י ב שבתשרי נברא העולם) ריטב"א. ועיין ר"ן.
והוא המבין אל כל מעשיהם" (וגם זה יתבאר בגמרא).
ד. ובחג הסוכות נידונין על המים - על הגשמים שירדו בשנה הזו.  397 

 397.  דעת הר"ן ששלושת הדינים שחוץ מראש השנה הן דינים שנידונים הציבור כמה מים יהיו, וכמה התבואה והפירות יגדלו. ובראש השנה דנים כל יחיד ויחיד אף על הדברים הנ"ל כמה יהיה חלקו מכל הדברים הללו. (עיין שם בהרחבה). אבל מדברי הריטב"א נראה שאף היחיד אינו נידון על הדברים הנ"ל כמה יהיה חלקו מכל הדברים הללו. (עיין שם בהרחבה). אבל מדברי הריטב"א נראה שאף היחיד אינו נידון על הדברים הנ"ל. (לדברי משנתנו) אלא בפרקים שהוזכרו במשנה. ולא בראש השנה. וראה להלן בהערה הבאה.
גמרא:
שנינו במשנה: בפסח (נידונין) על התבואה.
והוינן בה: הי תבואה? באיזו תבואה מדובר כאן?
אילימא הא תבואה דקיימא, אם נאמר שמדובר בתבואה העומדת בשדות במחובר, ומוכנה עתה בתקופת הפסח להקצר, הרי יש לשאול:
כל הני הרפתקי דעדו עלה - אימת איתדון!? כל המאורעות שעברו על התבואה עד עתה, אימתי מתי הן נדונו? אלא בהכרח, הדין הוא על תבואה דמזדרעא, שעתידה להזרע בחשון הבא.
והוינן בה: למימרא, דחד דינא מתדנא!? האם ניתן לומר שהתבואה נידונה רק פעם אחת בשנה, בפסח בלבד?
והתניא: תבואה שאירע בה קרי, הפסד הבא מידי שמים, כגון ברד או שדפון, או שאירע בה אונס, הפסד על ידי אדם.
אם ההפסד אירע קודם הפסח, בהכרח שהיא כבר נידונית על ההפסד הזה לשעבר, קודם שנזרעה, בפסח של השנה שעברה.
ואם ההפסד אירע לאחר הפסח, בהכרח שהיא נידונית להבא, בפסח שלאחר זריעתה, דהיינו בפסח האחרון.
וכן, אדם שאירע בו קרי, נזק בידי שמים, או אונס בידי אדם, אם אירע הדבר קודם יום הכיפורים בידוע שהוא נידון לשעבר, ביום הכיפורים שעבר נגזר עליו הנזק.
ואם אירע הדבר לאחר יום הכיפורים, בידוע שהוא נידון להבא, ביום הכיפורים שעבר זה עתה (בזמן הקרוב).
אמר ענה רבא: אכן שמע מינה מדברי הברייתא כי תרי דיני מתדנא. התבואה נידונת בשני דינים, דין אחד בפסח שלפני זריעתה, ודין שני בפסח הסמוך לזמן הקצירה.
וזו כוונת משנתנו: בפסח העולם נידון על התבואה, הן על התבואה העומדת להקצר, והן על התבואה העומדת להזרע בחשון.
קיימים שני מיני תבואה: זרעים הנקראים "אפלים", המתאחרים מלהתבשל זמן רב, ואותם זורעים בחודש חשון כדי שיספיקו לגדול עד ניסן או אייר, ואלו הן החיטה והכוסמת.
ויש זרעים "חריפים", הממהרים להתבשל. וזורעים אותם סמוך לניסן, והם מספיקים לגדול עד ניסן או אייר.
אמר אביי: מאחר שאמרנו שבפסח העולם נידון, בין על התבואה שכבר צמחה, ובין על התבואה העומדת להקצר. הלכך, כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא כאשר אדם רואה שהזרעים האפלים הנזרעים בחשון מצליחים וגדלים יפה, הרי זה סימן שבפסח שעבר נגזר דין התבואה לטובה.
ולכן, ליקדים וליזרע חרפא, דעד דמטי למדייניה - קדים סליק! יקדים בזריעת הזרעים החריפים (שהדרך לזורעם סמוך לניסן), ויזרעם מוקדם ככל האפשר, כדי שעד שיגיע פסח הבא, כבר יספיקו לגדול קצת, ואפילו אם בשנה הבאה יגזר על התבואה דין קשה, בכל זאת התבואה שכבר גדלה קצת אינה מתקלקלת במהרה.
הגמרא מנסה לברר מיהו התנא ששנה את משנתנו שבארבעה פרקים העולם נידון:
ומקשינן: מני מתניתין? מיהו התנא ששנה את משנתנו? הרי יש להוכיח שלא רבי מאיר הוא, ולא רבי יהודה, ולא רבי יוסי ולא רבי נתן. וכדלהלן:
דתניא: הכל (אדם, תבואה, פירות האילן והמים), נידונים בראש השנה.
וגזר דין שלהם - נחתם ביום הכיפורים, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה.
וגזר דין שלהם - נחתם כל אחד ואחד בזמנו המיוחד לו:
בפסח - נחתם על התבואה.
בעצרת - נחתם על פירות האילן.
בחג הסוכות - נידונין על המים.
ואדם נידון בראש השנה, וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים.
רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום ויום.
שנאמר (איוב ז): "ותפקדנו לבקרים". אתה ה' דן את האדם כל בוקר ובוקר.
רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה (זמן).
שנאמר (בהמשך הפסוק): "לרגעים תבחננו". מלמד הכתוב שבכל רגע הקב"ה בוחן ודן את האדם.
הגמרא מנסה לתרץ את דברי משנתנו:
וכי תימא, ואם תאמר כי לעולם משנתנו כרבי יהודה היא. וכי קתני מתניתין, ומה ששנינו במשנתנו "בארבעה פרקים העולם נידון" הכוונה היא אגזר דין, שהדין נחתם באותם פרקים.
אי אפשר לתרץ כך. שהרי:
אי הכי, אם אכן כך הוא, שלפי רבי יהודה נשנית משנתנו, וכונת המשנה אינה לדין, אלא לגזר דין - קשיא "אדם"!
שהרי במשנתנו שנינו אדם נידון בראש השנה, ואם כוונת המשנה היא לגזר דין, הרי רבי יהודה אומר שגזר דינו של אדם נחתם ביום הכיפורים!
אמר תירץ רבא: האי תנא של משנתנו - תנא דבי של בית מדרשו של רבי ישמעאל היא!
דתנא דבי רבי ישמעאל: בארבעה פרקים העולם נידון:
א. בפסח על התבואה.
ב. בעצרת על פירות האילן.
ג. בחג הסוכות נידונין על המים.
ד. ואדם נידון בראש השנה.
וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים.
וכי קתני מתניתין, ומה ששנינו במשנתנו "העולם נידון", מדובר אתחלת דין.  398  והגמרא מבארת את טעמו של רבי יוסי שאמר אדם נידון בכל יום:

 398.  לפי דברי הגמרא כאן משנתנו סוברת כתנא דבי רבי ישמעאל. בתפילת מוסף של ראש השנה אנו אומרים: "ועל המדינות בו יאמר:. איזו לרעב ואיזו לשובע". ודעת הריטב"א שזה שלא כדברי משנתנו. שהרי לדברי משנתנו, נידונים על התבואה וכו' בג' פרקים (ובזה תלוי הרעב והשובע). ומכאן שלהלכה דין כל הדברים שהוזכרו במשנה הוא בראש השנה. אבל דעת רבינו תם (הובא בריטב"א) שכוונת המאמר "איזו לרעב" היינו לרעב של מהומה, כלומר, שהאדם אוכל ואינו שבע. ודין זה הוא דין על האדם שדינו בראש השנה. אבל דין ריבוי התבואה או מיעוטה בפסח הוא. ועיין מה שהקשה על זה הריטב"א. ולדברי הר"ן המובא בהערה הקודמת יש לפרש את המאמר "איזו לרעב" וכו' אף לדברי משנתנו. וכפשוטו. (עיין בהערה הנ"ל).
אמר רב חסדא: מאי טעמיה דרבי יוסי?
ועוד לפני שהגמרא מסיימת להביא את דברי רב חסדא, מיד היא תמהה: הרי אין צורך לפרש מהו טעמו של רבי יוסי, שהרי טעמו כדקאמר הוא עצמו, שטעמיה משום שנאמר "ותפקדנו לבקרים"!
ומפרשינן את דברי רב חסדא:
אנן, הכי קאמרינן, כך הקשינו: מאי טעמא לא אמר רבי יוסי כרבי נתן שאדם נידון בכל שעה, והרי נאמר "לרגעים תבחננו"?
ובהכרח שטעמו של רבי יוסי הוא משום ש"בחינה" זו אינה דין גמור, אלא עיוני בעלמא היא, שהקדוש ברוך הוא בודק את מעשה האדם!
ואם כן קשה: הרי "פקידה" נמי - עיוני בעלמא היא! אף פקידה שהוזכרה בפסוק ("ותפקדנו לבקרים") אינה דין גמור, אלא בדיקה במעשי האדם בלבד!
ומדוע אמר רבי יוסי שאדם נידון בכל יום?
אלא, הלכך, אמר רב חסדא טעם אחר:
טעמיה דרבי יוסי הוא, שלמד דבר זה מהכא, מהפסוק הזה, שנאמר בתפילת שלמה (מלכים א ח): "לעשות משפט עבדו (שלמה המלך) ומשפט עמו ישראל, דבר יום ביומו". מכאן שאדם נידון בכל יום.
ואגב שהבאנו את הפסוק "לעשות משפט עבדו" היא מביאה מימרא נוספת של רב חסדא, שלמד מכאן דבר נוסף:
ואמר רב חסדא: מלך וצבור הבאים לפני ה' למשפט, המלך נכנס תחלה לדין.
שנאמר: "לעשות משפט עבדו" (שלמה המלך), והדר ואחר כך נאמר "ומשפט עמו ישראל". ומשמע מסדר הפסוק שהמלך נידון לפני שאר העם.
מאי טעמא, מהו טעם הדבר?
איבעית אימא, אם תרצה תוכל לומר לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי. אין זה דרך ארץ שהמלך ימתין לעם מחוץ למקום המשפט.
ואיבעית אימא, המלך נכנס לדין מקמי דליפוש, לפני שירבה חרון אף מחמת עוונות העם.
אמר רב יוסף: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, כדעת מי מן התנאים אנו עושים כיום, כאשר אנו מתפללים בכל יום על רפואת תלמידי החכמים (שהם תשושי כח) ועל החולים שיבריאו?  399 

 399.  קשה: מדוע הגמרא שואלת מהתפילה שמתפללים על תלמידי החכמים והחולים, ואינה שואלת מהתפילה שאנו מתפללים רפאנו וכל הבקשות שבתפילת שמונה עשרה? ויש לומר: מפני שבתפילה אנו מתפללים על צרכי ציבור, וגזר דין של הציבור נקרע אפילו לאחר שנחתם, כמו שמבואר בגמרא להלן. והגמרא שאלה כדעת מי אנו מתפללים על היחיד. (תוספות בתירוץ האחרון. חי' הר"ן וריטב"א. ועיין תירוץ נוסף בתוספות).
כמאן - כרבי יוסי שאדם נידון בכל יום.
ואיבעית אימא, לעולם אנו סוברים כרבנן.
ואף על פי כן אנו מתפללים על החולים יום יום, כדרבי יצחק:
דאמר רבי יצחק: יפה צעקה (תפילה) לאדם, בין קודם גזר דין, בין לאחר גזר דין. שבכח התפילה לקרוע את גזר הדין.
והגמרא מביאה עתה ברייתא המבארת מנין למדו חז"ל שהעולם נידון בארבעת הפרקים שנשנו במשנתנו:
תניא: אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא:
א. מפני מה אמרה תורה: הביאו עומר בפסח!?
וכמו שנאמר בויקרא (פרק כג): "והניף את העומר. ממחרת השבת (יום טוב ראשון של פסח) יניפנו הכהן".
מפני שהפסח, זמן הדין על התבואה הוא.
ולכן אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הביאו לפני עומר בפסח מן התבואה, כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות.  400 

 400.  מכאן הוכיח טורי אבן שאין דין התבואה נגמר בראשון של פסח שהרי העומר קרב בשני של פסח. וכתב שהוא נוטה לומר שתחילת הדין בראשון של פסח. (ובימים שבנתיים אין דין) עד שהדין נגמר בשביעי של פסח, ובהערות ה"ר ירוחם פישל פערלא הביא מהירושלמי שאף גמר דין ביום הראשון ועייןערוך לנר.
ב. ומפני מה אמרה תורה: הביאו שתי הלחם בעצרת?
וכמו שנאמר: "והקרבתם מנחה חדשה לה'. לחם תנופה שתים. וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש", דהיינו חג העצרת (ויקרא כג).
מפני שעצרת, זמן הדין על פירות האילן הוא.
לכן, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת שהן מתירים להביא ביכורים מפירות האילן, כדי שיתברכו לכם פירות האילן.  401 

 401.  כך פירש רש"י בפירושו הראשון. ועוד פירש רש"י שרבי יהודה כאן שהוא כשיטתו בסנהדרין (ע ב) שאף החיטה היא בכלל פירות האילן (שהרי רבי יהודה אומר שם שעץ הדעת המוזכר בתורה שממנו אכל אדם הראשון הוא חיטה). ולפי זה אמרה תורה שיקריבו שתיה לחם מן החיטה שהיא אילן, כדי שיתברכו פירות האילן.
ג. ומפני מה אמרה תורה (הלכה למשה מסיני): נסכו מים בחג הסוכות על המזבח?
(מפני שהחג - זמן גשמי שנה הוא).
ולכן, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.
ד. ואמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אמרו לפני בראש השנה פסוקי מלכיות שמוזכר בהם המלכת ה', ופסוקי זכרונות שמוזכר בהם שה' זוכר ופוקד הכל, ופסוקי שופרות שמוזכר בהם תקיעת השופר:
מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, שתקבלו עליכם את עול מלכותי.
זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני בדין לט ובה.
ובמה יעלה זכרונכם לטובה? בשופר.  402 

 402.  יש מפרשים שכוונת הברייתא לתקיעת שופר ממש (ולא להזכרת פסוקי שופרות). (רשב"א. וריטב"א בפירושו הראשון). ולפי זה תמה הריטב"א: אם כן לא נתבאר כאן טעם מדוע מזכירים פסוקי שופרות! ! ותירץ: הדבר פשוט שמאחר שיש שופר יש גם פסוקי שופר. והריטב"א פירש בפירושו השני, שכוונת הברייתא ("ובמה בשופר") בין לשופר עצמו ובין לפסוקי השופרות, ואף כשלא יהיה לו לאדם שופר יהא מזכירו וקובע לו ברכה. וזהו שנאמר בתורה "זכרון תרועה" (הזכרת התרועה). (עיין שם שהוכיח כן מהתוספתא).
ומאחר שהגמרא אמרה שהשופר מעלה את זכרון ישראל לטובה בדין, היא מביאה מאמר הקשור לזה: אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל, ולא בשופר של בעל חי אחר?  403 

 403.  דעת הרמב"ם (שופר א א) שדוקא שופרות של מן הכבשים כשרים ושאר מיני השופרות פסולים. ולפי זה שאלת הגמרא למה תוקעים דוקא בשופר של איל (הוא כבש זכר) ולא בשופר של מינים אחרים (ראה להלן בשם הט"ז). ועיין תוספות כאן ובמסקנתם להלן כו ב סוד"ה של שנראה מדבריהם כדברי הרמב"ם. אבל דעת רוב הראשונים שלהלכה יוצאים ידי חובה אף בשופרות של יעלים ושאר מינים (חוץ מקרן הפרה). (עיין טור וב"י או"ח תחילת סי' תקפ"ו). ולפיכך פירש הריטב"א כאן ששאלת הגמרא מדוע נהגו לתקוע דוקא בשופר של איל, ועיין ברשב"א וברא"ש (פ' ראוהו בית דין סימן א) שכתבו שמצוה מן המובחר לתקוע בשל איל. (וכן נקט המשנה ברורה תקפ"ו סק"ה ושעה"צ סק"ח בדעת הריטב"א. ועיין היטב בלשון הריטב"א). וכתב הט"ז (בתחילת סימן תקפו) שבכלל איל גם גם כבשה נקבה, אלא שהמהדרין ביותר נוהגים לחזר אחר שופר של איל זכר, שהוא יותר מזכיר את אילו של יצחק. והעתיקו המשנה ברורה שם.
מפני שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, שנשחט תמורתו איל, ואז מעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם לקרבן לפני.  404 

 404.  לדעת הריטב"א (בהערה הקודמת) אין חיוב לתקוע בשופר של איל, ולפי זה קשה לשון הגמרא: "אמר הקב"ה". ופירש הריטב"א בשם מורו, שהקב"ה הבטיח לאברהם שכל זמן שבניו יחזיקו בדרכיו ויעשו את המצוה בהידור, יזכור להם את העקידה, שנאמר (בראשית כב): "בהר ה' יראה". וזו כוונת רבי אבהו: אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל, שאתם מחבבין מצוה זו זכר לעקידת יצחק, והולכיןב דרכיו, ומעלה אני עליכם כאילו אמרתי לכם לעקוד עצמכם לפני ועשיתם.
והגמרא מביאה מאמר נוסף הקשור לענין:
אמר רבי יצחק: למה תוקעין בראש השנה?
ומיד הגמרא תמהה: למה תוקעין?! וכי זו שאלה?! הרי רחמנא אמר (בתורה) תקעו!
אלא כך שאל רבי יצחק: למה מריעין תרועה בשופר? ושוב הגמרא תמהה: למה מריעין?! וכי זו שאלה?! הרי רחמנא אמר (ויקרא כג): "זכרון תרועה", ומכאן שמריעין!
אלא כך שאל רבי יצחק: למה תוקעין ומריעין לפני תפילת מוסף של ראש השנה, כשהן (הציבור) יושבין.

דרשני המקוצר[עריכה]