פרשני:בבלי:ראש השנה יט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה יט א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: אם אכן היה הדבר בזמן שבית המקדש היה קיים: ותיפוק ליה, דיו שיהיה יום שמחה משום דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם!
כי גם לפני שבטלו את הזכרת השם מן השטרות, כבר היה אותו היום יום שמחה, שהרי בזמן הבית נהגו שמחה, ביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם!
אמר תירץ רב: לא נצרכה, לא הוצרכו חכמים לקבוע יום זה במגילת תענית, אלא כדי לאסור אף את היום שלפניו (ב' תשרי).
שהרי כתוב במגילת תענית: הימים האלה, הם, ולפניהם, ולאחריהם אסורים בתענית (או בהספד).
ולולי שהיו חכמים קובעים יום זה במגלת תענית, היה היום שלפניו מותר בתענית, ולכן קבעוהו מחדש.  455 

 455.  ברוב המקומות עשו ראש השנה יומיים. ולא היה צורך לאסור את יום ב' בתשרי בתענית שהרי הוא יום טוב של ראש השנה. אלא רק בירושלים כשידעו שקדשו את החדש ביום ל', לא נהגו ראש השנה אלא יום אחד. ריטב"א (ד"ה שלאחר ר"ח. ועיין שם). וזה כשיטתו (לעיל הערה 434) שבכל מקום נהגו לעשות יומיים ראש השנה, היות שלא ידעו אם קדשו בית דין את החדש בזמנו. אבל לדעת רש"י (שם) שנהגו יום אחד ראש השנה. אין צריך להדחק כדברי הריטב"א הנ"ל.
(ולהלן הגמרא מקשה, שגם לולי זאת היה היום שלפניו אסור, משום שהוא יום שלפני צום גדליה).
ומקשינן: יום שלפניו - נמי היה אסור בתענית, גם לולי שקבעוהו ליום טוב מחדש. שהרי תיפוק ליה, די בכך, דהוה ליה יום שלאחר ראש חדש תשרי. וראש חודש הרי הוא מועד, ולפיכך יש לאסור אף את היום שאחריו בתענית!  456  ומתרצינן: ראש חדש - מועד דאורייתא הוא.  457 

 456.  קשה: מדוע הגמרא נקטה שהוא יום שלאחר ראש חדש, ולא נקטה שהוא יום שלאחר ראש השנה, שהוא יום טוב גמור? ותירץ הריטב"א: ראש השנה הוא מועד מדאורייתא, ומועדים מדאורייתא אינם צריכים חיזוק. ולא אסרו את הימים שלפניהם ושלאחריהם כמו שמבואר בתירוץ הגמרא שבסמוך, והגמרא כאן היתה סבורה שראש חדש הוא מועד מדרבנן (ולכן מקשינן שיש לאסור את ב' תשרי מפני שהוא יום שלאחר ראש חדש שהוא מועד מדרבנן).   457.  יש אומרים שראש חדש אינו ממש דאורייתא ו (ראה להלן, הערה 464)
ומועד דאורייתא - לא בעי חיזוק. אין צורך לחזק את האיסור להתענות בו, על ידי שנאסור את הימים הסמוכים לו, מפני שהוא מדאורייתא.
אבל מועדים שהם מדרבנן, אילו לא אסרו חכמים להתענות בסמוך להם, יש לחשוש שמא יבואו להתענות במועד עצמו.
והגמרא מוכיחה מברייתא שמועדים דאורייתא אינם צריכים חיזוק:
דתניא: הימים האלה הכתובין במגילת תענית, אסורין בין לפניהם בין לאחריהם.
אבל שבתות וימים טובים, רק הם אסורים במספד ותענית, אבל לפניהן ולאחריהן, מותרין.
מה הפרש בין זה לזה?
הללו, שבתות וימים טובים, הרי הם דברי תורה, ואין דברי תורה צריכין חיזוק.
אבל הללו, המועדים הכתובים במגילת תענית - דברי סופרים (חכמים) הם, ודברי סופרים צריכין חיזוק.
והגמרא חוזרת להקשות על מה שאמרנו כי היום שבטלה בו הזכרת השם מהשטרות, היה בזמן הבית, והוצרכו לקבעו מחדש כדי לאסור את היום שלפניו:
ומקשינן: ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם!
הרי בלאו הכי היה ב' בתשרי אסור, משום שהוא יום שלפני ג' בתשרי שנהרג בו גדליה, ונהגו בו בזמן הבית שמחה.
ויום זה אינו נוהג מדאורייתא, ואם כן חוזרת השאלה: מדוע הוצרכו לקבוע את ג' בתשרי מחדש ליום שמחה?
אמר תירץ רב אשי: יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, יום שמחה המוזכר בדברי קבלה (בספרי הנביאים) הוא.
ודברי קבלה הרי הם כדברי תורה דמו, שאינם צריכים חיזוק, והיום שלפניו לא נאסר מחמתו.
מתיב רב טובי בר מתנה סתירה לדברי האומרים שבטלה מגילת תענית, מדברי מגילת תענית עצמה:
נאמר במגילת תענית: בעשרים ותמניא ביה, בכ"ח אדר, אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא. הגיעה בשורה טובה ליהודים שאינם צריכים לסור מהכתוב בתורה. שלפני כן גזרה המלכות גזרה שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות.
מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו?
הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא גברת חשובה אחת, שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרה להם: בואו והפגינו בלילה!
הלכו והפגינו בלילה כדי שישמעו השרים וירחמו עליהם, ואמרו:
אי שמים, למען הקב"ה! וכי לא אחיכם אנחנו!? וכי לא בני אב אחד אנחנו!? וכי לא בני אם אחת אנחנו!? שאותה מלכות, מבני עשיו היתה, והרי הוא בן יצחק אבינו ורבקה אמנו.  458 

 458.  על פי מהרש"א.
מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות?
ועזרה ההפגנה, וביטלום לגזירות.
ואותו היום (כ"ח אדר) - עשאוהו יום טוב.
והגמרא הבינה שמעשה זה היה בזמן הזה, ומכאן קשה על הסוברים שבטלה מגילת תענית:
ואי סלקא דעתך, אם יעלה בדעתך שבטלה מגילת תענית, קשה:
אם קמייתא בטול, הימים הראשונים, המנויים במגילת תענית כימים טובים על נסים שארעו בעבר, אף על פי שהם נהגו בזמן הבית, ביטלום חכמים.
אחרנייתא - מוסיפין!? וכי ראוי להוסיף עתה ימים אחרים שלא נהגו בהם מעולם שמחה?!
וכי תימא, ואם תרצה לתרץ כי הכא נמי, גם מעשה זה היה בזמן שבית המקדש היה קיים, קשה:
והא יהודה בן שמוע שיצא להפגין עם חביריו - תלמידו דרבי מאיר היה.
ורבי מאיר - בתר הכי הוה, חי לאחר החרבן, שהרי הוא היה מתלמידי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, שחי בזמן החורבן.  459 

 459.  רבי מאיר היה תלמידו של רבי עקיבא (כמבואר בעירובין יג א), ורבי אליעזר היה רבו של רבי עקיבא (כמבואר בסנהדרין סח א), ורבי אליעזר היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי שחרב הבית בימיו. רש"י.
והראיה שיהודה בן שמוע היה תלמידו של רבי מאיר, ממה ששנינו בענין טומאת כלים.
כלי טמא שנשבר, ובטל מלהיות כלי, בטלה טומאתו הראשונה. אך חכמים גזרו בכלי מתכות, שאם חזר ותיקנן, חזרו לטומאתם הראשונה, אף על פי שלא נטמאו מחדש.
כלי זכוכית טמאים שנשברו, אפילו אם חזר ותיקנם אינם חוזרים לטומאתן הראשונה. מפני שכלי זכוכית אינם מקבלים טומאה מדאורייתא כלל, אלא רק מדרבנן, ולפיכך לא גזרו עליהם שאם חזר ותיקנם יחזרו לטומאתם הראשונה (שבת טז א ב).  460  דתניא במסכת שבת (טו ב): כלי זכוכית שנטמאו, ואחר כך ניקבו, שנקבו אותם כדי לטהרם מידי טומאתם, על ידי שביטלום מתורת "כלי", ולאחר שניקבום ונטהרו, הטיף לתוכן אבר, עופרת, כדי לסתום את הנקב, וחזר להיות כלי.

 460.  שאין כלי מתכות, הניתכים באש, טמאים, אלא רק המינים שהוזכרו בתורה (במדבר לא): הזהב, הכסף, הנחשת, הברזל, הבדיל והעופרת. רש"י (בעמוד ב סוף ד"ה וחכמים). הזכוכית בכלל מתכת היא. כיון שגם היא נתכת באש, אלא שלא הוזכרה בכתוב. ולכן אינה מקבלת טומאה. רש"ש. ע"ש.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: נחלקו חכמים בשאלה האם חזר הכלי לטומאתו הראשונה.
יהודה בן שמוע מטמא, משום רבי מאיר. מפני שהאבר הוא מין ממיני המתכות, ומאחר שהוא הגורם לזכוכית לחזור לתורת כלי, נתנו לכלי דין של כלי מתכת, והרי הוא חוזר לטומאתו הראשונה.  461 

 461.  התוספות תמהו: הרי האבר לא היה בכלי כשהכלי היה טמא, ואם כן איך יתכן שהכלי יחזור לטומאתו הראשונה משום האבר שבתוכו, בזמן שהאבר עצמו מעולם לא נטמא? ומטעם זה הסכימו לפירושו השני של רש"י, שיבואר להלן בהערה הבאה. (וכן כתב הריטב"א בשם ר"י).

דרשני המקוצר[עריכה]