פרשני:בבלי:ראש השנה יג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה יג א

חברותא[עריכה]

ודלמא לא עייל כלל, אולי הכתוב מדבר בתבואה שלא התחילה להתבשל בשביעית כלל, וקאמר רחמנא - תשמט ותיזיל! שאמר הכתוב כי שנת השמיטה ממשיכה לנהוג עד חג הסוכות, ואסור לחרוש ולקצור באותו הזמן.  331 

 331.  כך כתב רש"י. ופירש הריטב"א שלפי שאלת רבי זירא, שהפסוק מדבר בלא התחילו להתבשל כלל. ודאי אין על הפירות דין פירות שביעית. והן מותרים לגמרי כדין פירות שאר השנים, אך למסקנא שהפסוק מדבר בפירות שהביאו שליש, אם כן, יש על הפירות דין פירות שביעית לעולם.
ענה רב אסי ואמר לרבי זירא: לא סלקא דעתך! לא יתכן לפרש את הפסוק בתבואה שלא הביאה שליש בשביעית, שהרי מוכח בפסוק אחר שאין הכתוב מדבר אלא בתבואה שהביאה שליש:
דכתיב (שמות כג): "וחג האסיף (סוכות) בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה".
מאי "אסיף"? מהו האסיף המוזכר בפסוק?
אילימא, אם נאמר שחג הסוכות נקרא "חג האסיף", והכתוב בא להשמיענו שחג הסוכות הוא חג הבא בזמן אסיפה (בזמן שרגילים לאסוף את התבואה מן השדה), אם כן קשה: הכתיב בסוף הפסוק "באספך את מעשיך מן השדה", ומכאן אנו יודעים שחג הסוכות בא בזמן אסיפה, ומדוע הוצרך הכתוב לקרוא לסוכות "חג האסיף"?
ובהכרח, שאין כוונת הכתוב לומר שחג הסוכות נקרא חג האסיף.
אלא, מאי "אסיף"? - קציר!
וכך אמר הכתוב:  332 

 332.  (לפי דרשת חכמים, יתכן שאסיף המוזכר כאן היינו אסיפת התבואה מן המחובר, דהיינו הקצירה).
"חג" אשר הוא "באספך את מעשיך מן השדה" - ה"אסיף" שאתה קוצר בו נחשב "בצאת השנה", שהוא שייך לשנה השביעית היוצאת.
וקים להו לרבנן, חכמים יודעים דכל תבואה שנקצרה בחג הסוכות, בידוע שהביאה שליש מבישולה לפני ראש השנה.
וקא קרי לה, וקורא הכתוב לאותה תבואה "בצאת השנה", דהיינו שתבואה זו שייכת לשנה היוצאת.
ומכאן למדו שהתבואה שייכת לשנה שבה היא הביאה שליש מבישולה.  333 

 333.  אף על פי שהכתוב מדבר בענין שביעית, למדו מזה גם לענין מעשרות, ועיין תוספות וריטב"א.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וכי קים להו לרבנן, וכי חכמים כה בקיאים בטיב גידול התבואה, שיכולים הם להבדיל בין גידול של שליש לגידול של פחות משליש, עד כדי כך שאמרו שאין התבואה ראויה להקצר בחג הסוכות אלא אם הביאה שליש בשנה שעברה?!  334  אמר ליה רבי זירא: לאו אמינא לך, וכי לא אמרתי לך כבר:  335  לא תפיק נפשך לבר מהלכתא! אל תוציא את עצמך מלקבל את ההלכה שבידי חכמים (לדקדק איך יתכן דבר זה  336 ).

 334.  אף על פי שאפשר לבדוק אם התבואה הביאה שליש על ידי שקילתה, (ששוקלים 3 גרעינים כגרעין אחד שהתבשל כל צרכו, וכנ"ל בהערה 326), כל זה בגרעיני תבואה תלושים, אבל כאן מדובר בתבואה מחוברת, ולכן הגמרא תמהה: איך אפשר לכוין שכל תבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה? (ר"ן).   335.  סוטה טז ב.   336.  ר"ח.
שהרי כל המידות שנתנו חכמים - כן הוא, שנתנו שיעור מצומצם ומדוייק. כגון:
א. בארבעים סאה הוא (האדם) טובל.  337 

 337.  שנאמר: "ורחץ את כל בשרו במים". ודייקו חכמים "כל בשרו" היינו מים שכל גופו עולה (מתכסה) בהן. וכמה הן? אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיערו חכמים שהן 40 סאה. חגיגה דף יא. (ולפי זה נראה שרבי זירא בא להוכיח משם שחכמים תננו שיעור קבוע, אף על פי שגם שם אפשר לשאול: וכי כאשר יש במים 40 סאה פחות קרטוב כבר אין גופו של האדם יכול להתכסות בהן?! ועיין ריטב"א ור"ח).
ואילו בארבעים סאה חסר קורטוב (מידה קטנה מאוד  338 ) אינו יכול לטבול בהן.

 338.  אחד משמינית שבשמינית בלוג. רש"י, ר"ח.
ב. אוכל כביצה מטמא (מטמא או נטמא) טומאת אוכלין. שנאמר (ויקרא יא לד) בענין טומאת אוכלין: "מכל האוכל אשר יאכל, יטמא". מלמד הכתוב "אשר יאכל", שרק אוכל הנאכל בבת אחת מקבל טומאה, ושיערו חכמים שבית הבליעה מכיל כביצה בדיוק, לא פחות ולא יותר.
ואילו אוכל בשיעור כביצה חסר כמידת שומשום - אינו מטמא טומאת אוכלין.  339 

 339.  (גם כאן היה מקום לשאול: וכי חכמים יכולים לקבוע בבירור שבית הבליעה מכיל כביצה בדיוק. לא פחות ולא יותר?! ומכאן הוכיח רבי זירא שחכמים נתנו שיעור קבוע בכל מקום אף על פי שאפשר לדקדק כן. עיין ריטב"א).
ג. וכן בגד בשיעור של שלשה טפחים על שלשה טפחים מטמא (נטמא ומטמא) טומאת מדרס,  340  מפני שבגד בשיעור זה ראוי לישיבה. ואילו בגד של שלשה על שלשה חסר נימא (שערה) אחת - אינו מטמא טומאת מדרס.  340* 

 340.  הזב מטמא את המשכב (וכן את המושב או מרכב) עומד, יושב, שוכב, נתלה (כלומר, שעמד בכף המאזניים, והמשקל שבכף השניה הכריע ועלה הזב, הרי הכף השניה נעשה מושב) ונשען. וכלן נקראים מדרס. על פי משנה זבים ב ד ומפרשי המשנה שם.   340*.  (גם כאן היה מקום לשאול: וכי שלשה על שלשה פחות כל שהוא אינו ראוי לישיבה?!)
הדר (אחר כך) אמר רבי ירמיה: לאו מילתא היא דאמרי!
אין ממש במה שהקשיתי: וכי חכמים בקיאים לומר שהתבואה הנקצרת בסוכות הביאה שליש בשנה שעברה.
כי יש להוכיח שחכמים אכן בקיאים בדבר:
דבעו מיניה חברייא מרב כהנא (ששאלו החברים את רב כהנא): עומר  341  שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ - מהיכן הקריבוהו? הרי הם לא הספיקו לגדל בעצמם תבואה!  342  ואם תאמר שהביאו עומר דעייל, שהתבשל ביד נכרי לפני שהגיעו לארץ, יש להקשות:

 341.  מנחת העומר היתה קריבה בט"ז ניסן. והעומר הוא עשירית האיפה, והיא מתירה לאכול מן התבואה החדשה, והיתה קריבה מהתבואה החדשה. שנאמר "ראשית קצירכם" ויקרא כג ט-יד.   342.  בגמרא להלן מבואר (על פי הכתוב) שבני ישראל נכנסו לארץ בי' ניסן.
הלא "קצירכם" אמר רחמנא,  343  ולא קציר נכרי! ואי אפשר להקריב את העומר מתבואה שגדלה ביד הנכרי.

 343.  "והבאתם את עומר ראשית קצירכם". ויקרא כג י.
ועוד לפני שהגמרא מסיימת להביא את תשובת רב כהנא, ואת סיום דבריו של רבי ירמיה, מיד הגמרא תמהה:
ממאי דאקריבו!? מנין היו השואלים בטוחים שאכן בני ישראל הקריבו עומר בכניסתם לארץ?
דלמא, אולי באמת לא אקריבו בכניסתם לארץ את קרבן העומר!
ומתרצינן: לא סלקא דעתך! לא יתכן לומר שבני ישראל לא הקריבו את העומר בכניסתם לארץ!
משום דכתיב (יהושע ה, י יא): "ויחנו בני ישראל בגלגל, ויאכלו מעבור הארץ ממחרת (יום טוב ראשון של) הפסח".  344 

 344.  רש"י פירש ש"ממחרת הפסח" היינו ממחרת יום ראשון של פסח. אבל תוספות (בתירוצם השני) והריטב"א פירשו ממחרת אכילת קרבן הפסח. (שנאכל בליל ט"ו). תוספות מביאים בשם רבינו אברהם אבן עזרא שהקשה: הרי נאמר (במדבר לג ג): "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה". ובני ישראל יצאו בט"ו בניסן. ומכאן שט"ו בניסן הוא הנקרא "ממחרת הפסח". כלומר, ממחרת שחיטת הפסח (הנשחט בי"ד ניסן) ! ואילו העומר היה קרב בט"ז ניסן ! (עיין שם מה שתירץ לו רבנו תם. ותוספות הקשו על תירוצו). ותירצו תוספות, שאף ט"ז ניסן שהוא ממחרת אכילת הפסח קרוי ממחרת הפסח. ועיין שם ובראשונים.
ומשמע שרק ממחרת יום טוב ראשון של הפסח אכול, אכלו מתבואת הארץ. אבל מעיקרא, לפני הבאת העומר - לא אכול.
שהם נמנעו מלאכול את התבואה החדשה קודם הקרבת עומר, ורק לאחריה, כאשר העומר התיר להם לאוכלה, ממחרת היום טוב הראשון של פסח, התחילו לאכול מתבואת הארץ.
ובהכרח דאקריבו עומר, והדר ורק אחר כך אכלי, אכלו.  345 

 345.  הגמרא כאן היא שלא כדברי האומר (במנחות סד א) שמשהאיר המזרח ביום ט"ז ניסן מותר לאכול מן החדש אף לפני שהקריבו את העומר. תוספות. (ועיין ריטב"א סוף ד"ה ומהדרינן לא).
ולאחר שהגמרא סיימה את ביאור הענין של הקרבת העומר בשנה הראשונה, היא חוזרת לשאלה ששאלו את רב כהנא:
עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ - מהיכן הקריבו?
אמר להן רב כהנא: הם יכלו להביאו מכל דגן שלא הביא שליש ביד נכרי לפני שנכנסו לארץ, ומשנכנסו לארץ גמר להתבשל ביד ישראל.  346 

 346.  המיעוט "קצירכם" - ולא קציר גוי, מדבר בתבואה שהביאה שליש. אבל לפני שהתבואה הביאה שליש היא לא נקראת קציר. (מפני שאין דרך לקצרה אז). ריטב"א.
והוכיח מכאן רבי ירמיה, שחכמים בקיאים בטיב גידול התבואה, ויודעים להבדיל בין תבואה שהביאה שליש ביד נכרי, לתבואה שלא הביאה שליש:
שהרי היה להם לחכמים לחשוש: ודלמא, שמא בשעה שקנו את התבואה מהנכרי כבר עייל התבואה שליש בידו, ולא קים להו, ואין הם בקיאים להכיר בדבר. ומדוע לא חששו לזה?
אלא בהכרח שקים להו, חכמים בקיאים בזה, וידעו להבדיל בין תבואה שהביאה שליש ביד נכרי, לתבואה שלא הביאה שליש ביד נכרי.
ואם כן, הכא נמי, גם בענין תבואה הנקצרת בסוכות - קים להו. חכמים בקיאים לומר שודאי הביאה שליש לפני ראש השנה.
אך הגמרא דוחה את ראייתו של רבי ירמיה: ודלמא לא עייל כלל, אולי כאשר הגיעו בני ישראל לארץ, בדקו ומצאו תבואה שלא התחילה להתבשל כלל, וממנה הביאו את העומר, וזה דבר הניכר לכל אדם.
אבל, היכא דעייל ריבעא, בתבואה שכבר התבשלה לפחות רבע מבישולה, עדיין יתכן שבין שליש לפחות משליש לא קים להו. שחכמים לא בקיאים להבחין בדבר!
והגמרא מנסה ליישב את דברי רבי ירמיה: לא סלקא דעתך! לא יתכן לומר שהעומר שהביאו ישראל בכניסתם לארץ, לא התחיל להתבשל ביד נכרי!
דכתיב (יהושע ד יט): "והעם עלו מן הירדן (לארץ ישראל) בעשור לחודש הראשון (ניסן) ".
ואי סלקא דעתך דלא עייל כלל, ואם תאמר שהקריבו את העומר מתבואה שלא התחילה להתבשל כלל לפני שנכנסו לארץ, אם כן קשה: וכי בחמשה יומי מי קא מליא!? וכי בחמשה ימים יכולה תבואה שלא התבשלה כלל להתמלאות?!
אלא בהכרח, שהעומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ התחיל להתבשל ביד נכרי לפני שנכנסו לארץ, ולא הביא שליש ביד נכרי. ומכאן הוכיח רבי ירמיה שחכמים היו בקיאים להבדיל בין תבואה שהביאה שליש ביד נכרי, לתבואה שלא הביאה שליש ביד נכרי.
אך הגמרא חוזרת בה מתירוץ זה:
אלא מאי, מה רצונך לומר, שמדובר בתבואה דעייל רבעא או דנקא, שהעומר שהקריבו ישראל הביא רבע או שישית גידולו (שהם פחות משליש) ביד נכרי.
הרי אכתי, עדיין גם על זה יש לתמוה: וכי בחמשה יומי - מי קא מליא!? וכי בחמשה ימים בלבד, תבואה כזאת גומרת להתמלאות?!
אלא, מאי אית לך למימר, מה אתה מוכרח לומר, שארץ ישראל היא שונה משאר הארצות, משום ש"ארץ צבי" כתיב בה (דניאל יא).
ומשמעות הדברים היא, כשם שהצבי מהיר יותר מכל החיות, כך גם ארץ ישראל מהירה להבשיל את פירותיה יותר משאר כל הארצות. ולכן התבואה שהביאה רבע או שישית בכניסתם לארץ, התבשלה כל צרכה בחמשה ימים בלבד.
הכא נמי גם בזה נאמר, ש"ארץ צבי" כתיב בה בארץ ישראל, והרי היא שונה משאר הארצות, ופירותיה ממהרים להבשיל בתוך חמשה ימים את כל בישולם.  347 

 347.  קשה: מאחר שארץ ישראל ממהרת לבשל את פירותיה בתוך חמשה ימים. אם כן, איך הגמרא לעיל אמרה שכל תבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה. (דהיינו לפני 15 ימים) ? ותירצו: להקרבת העומר מספיק שיהיה רך ומלא. שנאמר "כרמל" (ודרשו נוטריקון - רך ומלא). וזה יכול להיות בתוך חמשה ימים, אבל אין דרך בני אדם לקצור את התבואה עד שתתבשל לגמרי. תוספות (ע"ש) ורשב"א וריטב"א.
ולפי זה, יתכן שכאשר בני ישראל נכנסו לארץ, בדקו ומצאו תבואה שלא התחילה להתבשל כלל, והיא התמלאה בידם תוך חמשה ימים, עד לקצירת העומר, ואף על פי שאין דרך התבואה להתבשל תוך חמשה ימים.
ובכך נדחתה ראייתו של רבי ירמיה שחכמים בקיאים להבדיל בין תבואה שהביאה שליש לפחות משליש.
ומכל מקום, עדיין יש לומר כדברי רב אסי, גם בלא ראייתו של רבי ירמיה, שחכמים בקיאים ויודעים שכל תבואה שנקצרת בסוכות בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה.
ונאמר (שמות כג): "וחג האסיף בצאת השנה", ו"אסיף" היינו קציר. וכך אמר הכתוב: כל תבואה הנקצרת בחג הסוכות, שהביאה שליש לפני ראש השנה, הרי היא שייכת לשנה היוצאת.
מתקיף לה רבי חנינא לדברי רב אסי, ותמה על דבריו:
ומי מצית אמרת דהאי "אסיף" - קציר הוא!? וכי אתה יכול לומר שה"אסיף" המוזכר בענין חג הסוכות, פירושו "קציר"?!
והרי, מדוע אתה (רב אסי) מוציא את המילה "אסיף" מפשוטו של מקרא? מפני שאתה אומר שהמילה "אסיף" מיותרת, היות שנאמר בהמשך אותו פסוק: "באספך את מעשך מן השדה"! יש לדחות את דבריך: כי והכתיב במקום אחר בתורה (דברים טז): "באספך מגרנך ומיקב ך".
ואמר מר (רבי יוחנן  348 ): בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. שהכתוב בא ללמד לעשות את סכך הסוכה רק מדברים שהם כעין פסולת הגורן (פסולת התבואה, כגון קש), ופסולת היקב (פסולת הגפנים, כגון זמורות) שהם גדלים מן הארץ, ואינם מקבלים טומאה.  349 

 348.  סוכה יב א.   349.  אדם כלים ואוכלין מקבלים טומאה. אבל פסולת גורן ויקב שאינה אוכלין ואינה כלי, אינה מקבלת טומאה.
ולפי זה, כך יש לפרש את הפסוק שהביא רב אסי (שמות כג) "וחג האסיף" - חג הבא מפסולת הנאספת מהגרנות ומהיקבים, וזהו שם החג.
והרי זה כאילו נאמר "וחג הסוכות בצאת השנה", והכתוב מוסיף ומבאר אימתי יעשו את חג הסוכות: "באספך את מעשיך (בזמן שרגילים לאסוף את התבואה) מן השדה".
אמר רבי זירא: הא מילתא הואי בידן, מדברי רב אסי חשבנו ללמוד שבתבואה הולכים בה אחר השנה שהיא הביאה בה שליש.
ואתא (ובא) רבי חנינא, שדא ביה נרגא (השליך בו גרזן).
כלומר, דחה את דברי רב אסי, ואמר שה"אסיף" המוזכר בפסוק אינו מיותר.
אלא, מאחר שנדחו דברי רב אסי, חוזרת השאלה: מנלן שבתבואה הולכים אחר השנה שבה היא הביאה שליש?
ומתרצינן: כדתניא בברייתא:
רבי יונתן בן יוסף אומר: נאמר (ויקרא כה, כ כא) "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת (ותעשה) את התבואה לשלש השנים".

דרשני המקוצר[עריכה]