פרשני:בבלי:ראש השנה כז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה כז א

חברותא[עריכה]

שנינו במשנה: ופיו של השופר של ראש השנה, היה מצופה זהב.
ומקשינן: והתניא: ציפהו זהב במקום הנחת פיו של התוקע - השופר פסול. מפני שהתקיעה נעשית בזהב, ולא בשופר עצמו.
ואם ציפהו זהב שלא במקום הנחת פיו - כשר!
ואם כן, האיך שנינו במשנה שפיו היה מצופה זהב?
אמר תירץ אביי: כי תנן נמי מתניתין, מה ששנינו במשנתנו שפיו היה מצופה זהב - שלא במקום הנחת פה, תנן.
שנינו במשנה: ושתי חצוצרות מן הצדדים.
ותמהינן: ותרי קלי - מי משתמעי!?
וכי ניתן לשמוע את קול השופר וקול החצוצרות, שהם שני קולות הנשמעים יחד?!
והתניא והרי שנינו בברייתא: "זכור את יום השבת לקדשו" האמור במתן תורה בחומש שמות (כ - ח). ו"שמור את יום השבת לקדשו" האמור במתן תורה בחומש דברים (ה, יב) שניהם בדיבור אחד של ה' נאמרו, מה שאין הפה של האדם יכולה לדבר. ואין האוזן יכולה לשמוע (אלא על ידי נס שמעו את הדברים כאחד).
ומכאן ששני קולות אינם נשמעים יחד!
ומתרצינן: לכך מאריך בשופר לאחר שגמרו החצוצרות לתקוע, וכמבואר במשנה, כדי שיצא ידי חובתו בשעה ששומע את קול השופר בפני עצמו.
ומקשינן: למימרא, מדבריך התרצן, מוכח שאתה אומר (סובר) דכי (שכאשר) שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא. וממילא יש ללמוד מדבריך שגם השומע תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא, שהרי אין שום הבדל בין סוף תקיעה בלא תחילתה, לבין תחילת תקיעה בלא סופה!
תא שמע, בוא ושמע ראיה שלא כדבריך:
בראש השנה תוקעים שלש סדרות של תר"ת (דהיינו: ת'קיעה ת'רועה, ת'קיעה). פעם אחת כנגד מלכיות, ואחת כנגד זכרונות, ואחת כנגד שופרות.
(כמבואר להלן לג ב. אך כיום אנו נוהגים לתקוע שלש סדרות של תשר"ת תש"ת תר"ת).
ושנינו להלן (שם): מי שתקע תקיעה ארוכה בראשונה, בסדר הראשון של תר"ת את התקיעה שלאחר התרועה, ומשך את אותה התקיעה בשניה, שהאריך את אותה התקיעה שלאחר התרועה כשתים, כשיעור שתי תקיעות, מפני שרצה לצאת בה את התקיעה שבסוף תר"ת הראשון, ושבתחילת תר"ת השני -
אין בידו אלא תקיעה אחת. ויצא רק ידי חובת סדר תר"ת אחד.  24 

 24.  רמב"ן רשב"א ריטב"א וחידושי הר"ן, ושלא כדברי הרי"ץ גיאת.
ולדבריך, שאתה אומר שאפשר לצאת ידי חובה בחצי תקיעה, אמאי? מדוע אין בידו אלא אחת?
תיסלק ליה בתרתי! תעלה לו התקיעה הארוכה עבור שתי תקיעות! חציה עבור תר"ת הראשון, וחציה עבור תר"ת השני! ומתרצינן: אמנם אפשר לצאת בחצי תקיעה, אבל אין לצאת בתקיעה אחת ידי חובת שתי תקיעות. כי פסוקי תקיעתא מהדדי - לא פסקינן! אין לחתוך ולחלק תקיעה אחת ולעשותה שתי תקיעות.
תא שמע, בוא ושמע ראיה אחרת, שאי אפשר לצאת בחצי תקיעה כלל:
שנינו במשנה (להלן כח א): התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, כעין בור שבונים מעל הקרקע (על ידי בנית גדר על הארץ), או התוקע לתוך הפיטס, חבית גדולה, אם קול שופר שמע - יצא.
ואם קול הברה (הד) שמע - לא יצא.
ואם אכן השומע חצי תקיעה יצא, אמאי למה השומע קול הברה לא יצא? ליפוק, ייצא ידי חובתו בתחילת התקיעה, מקמי דליערבב קלא, לפני שקול השופר התערבב עם ההד!
ומכאן, שאין יוצאים בשמיעת חצי תקיעה.
ולכן, הגמרא חוזרת בה מן התירוץ הזה.
ובהכרח, כי אף על פי שתקעו בשתי חצוצרות מן הצדדים, בכל זאת יצאו ידי חובתן בכל תקיעת השופר, מתחילתה ועד סופה, ולא בסוף התקיעה בלבד, כאשר השופר האריך יותר מן החצוצרות.
ומה שהקשינו לעיל הרי "תרי קלי לא משתמעי" (שני קולות אינם נשמעים יחד), וכמו שהגמרא הוכיחה לעיל מהברייתא האומרת שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, והוא דבר שאין האוזן יכולה לשמוע - יש לומר: אלא, תרתי קלי, שני קולות, רק כאשר הם יוצאים מחד גברא, הרי הם לא משתמעי. כעין זכור ושמור, ששניהם יצאו מפי ה'.
אבל שני קולות מתרי גברי (משני אנשים) משתמעי.
הלכך אפשר היה לשמוע את קול השופר, אף על פי שהחצוצרות היו נשמעות יחד איתו, מפני שלא יצאו מפיו של אדם אחד.
ותמהינן: ומתרי גברי, מי משתמעי!? וכי שני קולות משני אנשים, נשמעים?!
והא תניא: בזמן חז"ל היו קורים בתורה ובנביא בבית הכנסת ואף מתרגמים אותם לארמית כדי שהציבור יבין. ושנינו בברייתא:
בתורה - אחד קורא ואחד מתרגם. ובלבד שלא יהא אחד קורא בתורה ושנים מתרגמין, היות ושני קולות אינם נשמעים יחד (וכל שכן שלא יהיו שנים קוראים בתורה יחד).
ומכאן ששני קולות משני בני אדם, אף הן אינם נשמעים!
ומתרצינן: הא, תקיעת השופר והחצוצרות, לא דמיא אלא לסיפא, אינה דומה אלא לאמור בסוף הברייתא:
בהלל ובמגילה - אפילו עשרה קורין בבת אחת.
והשומעים יוצאים ידי חובתם אף על פי שאי אפשר להם לדייק שיאמרו כולם אותה תיבה ממש, אלא אחד קורא תיבה אחת, ואחר קורא את התיבה שאחריה.
אלמא, מכאן למדנו, שכיון דחביב - יהיב דעתיה. דבר חדש, שאינו נוהג יום יום, הרי הוא חביב על האדם, ונותן את דעתו ושומע אותו, אף על פי שהוא שומע שני קולות יחד.
הכא נמי, גם לענין תקיעת שופר וחצוצרות, כיון דחביב, שמצות תקיעת שופר חדשה וחביבה על האדם, לכן, יהיב דעתיה, ושמע. נותן לבו לשמוע את תקיעת השופר היוצא מבין החצוצרות.
ומקשינן: אלא, מאחר שלמסקנה היו יוצאים בכל תקיעת השופר כולה, יש לשאול: למה מאריך בשופר יותר מן החצוצרות?
ומתרצינן: כדי לידע שמצות היום היא בשופר, ולא בחצוצרות.
שנינו במשנה: ובתעניות תקעו בשל אילים זכרים כפופין, ופיו מצופה כסף.
והוינן בה: מאי שנא התם, במה שונה ומיוחד השופר של ראש השנה במקדש, שעשו את ציפוי פיו דזהב.
ומאי שנא הכא, בתעניות, שעשו את ציפוי השופר דכסף?
ומתרצינן שני תירוצים:
א. איבעית אימא, אם תרצה תאמר: כל כינופיא, כל כינוס - בתקיעת חצוצרות דכסף הוא נעשה.
כי כל תקיעה לשם אסיפת העם נעשתה בחצוצרות כסף.
דכתיב (במדבר י): "עשה לך שתי חצוצרות כסף, והיו לך למקרא העדה".
וגם כאן, עשו את ציפוי פי השופר בכסף.
ב. ואיבעית אימא, ואם תרצה, תאמר, שמצאנו שהתורה חסה על ממונן של ישראל.
וכמו שמצינו שחסה התורה על ממונם של ישראל בענין צרעת הבית, שנאמר "וצוה הכהן, ופנו את הבית" (ויקרא יד). וזאת, כדי שלא ייטמאו כלי החרס שבבית כאשר הכהן יטמא את הבית המנוגע, ויילכו לאיבוד היות ואין להם טהרה.
ולפיכך עושים את החצוצרות כסף, שהוא זול מן הזהב.
ולכן עשו גם את ציפוי פיו של השופר מכסף.
ותמהינן על הטעם השני:
התם נמי, בראש השנה במקדש, נעביד לציפוי פי השופר דכסף, ולא של זהב, ונחוס על ממון ישראל!
ומתרצינן: אפילו הכי, אף על פי שהתורה חסה על ממון ישראל, בכל זאת כבוד יום טוב של ראש השנה עדיף, ולכן עשאום זהב.
רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתניתין. חשב לעשות מעשה כדברי משנתנו, ולתקוע גם בחצוצרות בשעת תקיעת השופר.
אמר ליה רבא: לא אמרו לתקוע בחצוצרות אלא במקדש.
תניא נמי הכי: במה דברים אמורים, שהיו שתי חצוצרות בצדדים? - במקדש בלבד.
אבל בגבולין, בשאר ערי ישראל, מקום שיש חצוצרות, דהיינו בתעניות  25  - אין תוקעים בשופר.

 25.  כך פירש רש"י. אבל הרז"ה כתב בשם תשובת הגאונים שבתעניות תוקעים בשופר. ולפי דעת הגאונים פירש הר"ן ש"מקום שיש חצוצרות" היינו בשעת מלחמה, שתוקעים בחצוצרות. שנאמר (במדבר י): "וכי תבוא מלחמה והרעותם בחצוצרות". ואמנם חז"ל למדו משם שעל כל צרה שבאה על הציבור (שמתענים עליה) היו מתריעים, אך לא למדו משם שהתקיעה נעשית בחצוצרות היות שבענין החצוצרות נאמר: "והיו לך למקרא העדה". והיינו לכנופיא, לאסיפה של כל ישראל. ובתעניות שבגבולין לא נאספין כל ישראל כאחת, ולפיכך תקעו בשופר ולא בחצוצרות. (פירוש זה כתוב גם במלחמות ה', בסגנון קצת אחר. ע"ש). ועיין עוד מה שכתבו הרשב"א והריטב"א, והר"ן בשם הראב"ד.
ומקום שיש שופר - אין תוקעים בחצוצרות.
וכן, כדברי משנתנו שהיו תוקעים בשתי חצוצרות עם השופר, הנהיג רבי חלפתא בציפורי, ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני.
וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח העזרה (דהיינו בעזרת נשים), ובהר הבית בלבד.
הגמרא מבארת מדוע יש הבדל בין המקדש לגבולין בענין זה:
אמר רבא, ואיתימא (ואולי) רבי יהושע בן לוי: מאי קראה? מאיזה פסוק למדו שתוקעים בחצוצרות ושופר יחד רק במקדש, ולא בגבולין?
דכתיב (תהילים צח): "בחצוצרות וקול שופר - הריעו לפני המלך, ה'".
ומכאן, שדוקא לפני המלך ה' הוא דבעינן, צריכים בו חצוצרות וקול שופר יחד.
אבל בעלמא - לא. שנינו במשנה: שוה היובל לראש השנה לתקיעה, וכן לברכות, שמזכירים במוסף של יום הכיפורים של יובל: מלכיות, זכרונות ושופרות, כשם שמזכירים בראש השנה.
אמר רבי שמואל בר יצחק: כמאן מצלינן האידנא, כדעת מי אנו מתפללים בימינו, ואומרים בסדר זכרונות של ראש השנה "זה היום תחלת מעשיך. שהיום נבראו כל מעשיך, זכרון ליום ראשון שבו נברא העולם".
כמאן, כדעת מי? - כרבי אליעזר, דאמר, בתשרי נברא העולם.
(אבל לדעת רבי יהושע לעיל ח א, בניסן נברא העולם).
מתיב רב עינא: סתירה למנהגנו, שאנו אומרים בזכרונות של ראש השנה "זה היום תחלת מעשיך", מכך ששנינו במשנתנו:
שוה יובל לראש השנה לתקיעה, ולברכות.
וקשה, הא איכא, הרי יש הבדל ביניהם לענין אמירת "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון".
דבראש השנה איכא, יש זכרון ליום בריאת העולם. ולכן אנו אומרים כן בזכרונות שבראש השנה.
ואילו ביובל ליכא זכרון שכזה, שהרי אומרים את הברכה הזאת ביום הכיפורים, ואין אומרים כן בזכרונות שביום הכיפורים, שהרי בראש השנה נברא העולם, ולא ביום הכיפורים!
ומכך שמשנתנו אומרת שהם שוים לנוסח הברכות, מוכח שלדעת משנתנו אין אומרים בתפילת ראש השנה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". והלכה כסתם משנה  26 !

 26.  כך יש לפרש לפי פשטות לשון הגמרא. וכן פירש הריטב"א. אבל רבנו תם פירש באופן אחר. ראה בהערה הבאה.
ומתרצינן: כי קתני, כל אשר שנינו "שוה יובל לראש השנה לתקיעה ולברכות" - אשארא, רק על שאר הדברים, שנינו.
אך יש הבדל ביניהם לענין אמירת "זה היום תחלת מעשיך".  27 

 27.  מדברי הגמרא כאן משמע שלהלכה מזכירים בתפילה "זה היום תחלת מעשיך". וזהו כדעת רבי אליעזר הסובר שבתשרי נברא העולם. וקשה: הרי לעיל יב א הגמרא מסיקה שההלכה כרבי יהושע שבניסן נברא העולם ! ותירצו תוספות בשם רבנו תם: אף על פי שמזכירים בתפלה "זה היום תחלת מעשיך", אין הכוונה שביום הזה נברא העולם, אלא שביום הזה הוא תחילת מעשה הדין, שה' דן בו את העולם. וזו דעת רבי עינא. כי רבי עינא, שהקשה סתירה מהמשנה על מנהגנו, מודה שמזכירים בתפילה "זה היום תחילת מעשיך". אך הוא הקשה על דברי רב שמואל בר יצחק שאמר שזה כדעת רבי אליעזר. (והיינו שלדעתו "זה היום תחלת מעשיך" היינו שברשא השנה נברא העולם). וקשה: הרי במשנתנו משמע שאין הבדל בין ראש השנה ליום הכיפורים בזה ! ומכאן שאף ביום הכיפורים של יובל אומרים זאת! ובעל כרחך כוונת המאמר "זה היום תחלת מעשיך", לומר שהיום מתחיל מעשה הדין, ואף יום כיפור של יובל הוקש לראש השנה. (אבל ימי הכיפורים שבשאר השנים לא הוקשו לראש השנה). אך תוספות הקשו על דברי רבנו תם. ומכח זה כתב הריטב"א שאכן להלכה בתשרי נברא העולם. (וזהו פירוש המאמר "זה היום תחלת מעשיך") ושלא כדברי הגמרא לעיל יב א. אך הרשב"א וחידושי הר"ן הסכימו עם פירוש רבנו תם. (ע"ש. ועיין מה שהשיג עליהם הריטב"א).
רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי, שנה את שאלת רב שמואל בר יצחק ותשובתו באופן אחר: אמר רב שמואל בר יצחק: הא דתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות - כמאן, כדעת מי סוברת משנתנו?
דלא כרבי אליעזר!
דאי משנתנו כרבי אליעזר היא. תיקשי:
הרי, כיון דאמר רבי אליעזר כי בתשרי נברא העולם, ממילא מזכירים זאת בברכת הזכרונות שבתפילת מוסף.
ואם כן, הא איכא, הרי יש הבדל בין ראש השנה ליובל בענין "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון".
דבראש השנה איתא, שמזכירים זאת בתפילת ראש השנה, וביובל ליתא, שאין מזכירים זאת בתפילת יום הכיפורים! ומכאן, שמשנתנו הסוברת שאין אומרים בתפילת ראש השנה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" סוברת שבניסן נברא העולם, וכדעת רבי יהושע!
ודחינן: יתכן שמשנתנו סוברת כרבי אליעזר.
וכי קתני, וכל אשר שנינו ששוה יובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, אשארא. רק על שאר הדברים שנינו.
אך יש הבדל ביניהם לענין "זה היום תחלת מעשיך ".
מתניתין:
א. שופר שנסדק  28  ודבקו בדבק,  29  או על ידי חימום באש  30  - פסול.

 28.  מרש"י משמע שהשופר נסדק לגמרי ונחלק לשני חלקים. אך תוספות כתבו שאופן זה מוזכר להלן במשנה ("דיבק שברי שופרות"), ואילו כאן מדובר שהשופר נחלק בצד אחד לכל אורכו. ופסול מפני שאין שם שופר עליו.   29.  רש"י.   30.  רמב"ן וריטב"א. וכתבו שאין לפרש כרש"י (שדבקו בדבק), מפני שבאופן זה מובן מאליו שהשופר פסול. שהרי זה מין בשאינו מינו (וחוצץ) והרא"ש מיישב את דברי רש"י. שדוקא כשיש נקב וסותם אותו אזי שאינו מינו חוצץ, אבל שופר שנסדק ודבקו, אין הדבק ניכר ואינו פוסל. (ועיין הערת המהדיר על הריטב"א 281).
מפני שהוא כשני שופרות.  31 

 31.  כך פירש רש"י. והיינו משום שלדעתו מדובר כאן באופן שהשופר נסדק לגמרי ונחלק לשנים. כך פירשו תוספות את דבריו (וכנ"ל בהערה 28). אך תוספות מפרשים שנסדק לכל ארכו, וסיבת הפסול הוא מפני שאין שם שופר עליו. וכן כתבו הרשב"א והריטב"א והרמב"ן בתירוצו השני. אלא שהם סוברים שאפילו אם נסדק ברובו, פסול. והרא"ש והר"ן והריטב"א מביאים שיש מחמירים ואוסרים לתקוע בשופר שנסדק לארכו, אפילו אם לא נסדק אלא מיעוטו. מפני שסופו להסדק לגמרי. (ועיין עוד בר"ן). ובשלחן ערוך אורח חיים תקפ"ו ח הביא את הדעה הפוסלת ברובו, ואת הדעה הפוסלת בכל שהוא. וכתב המשנ"ב שם שבשעת הדחק יש לסמוך על האומרים שאין השופר פסול אלא אם כן נסדק רובו. מפני שדעה זו היא העיקרית.
והכתוב אמר לתקוע בשופר אחד ולא בשנים או שלשה שופרות.
ב. דיבק שברי שופרות - פסול.
שהרי זה כשני שופרות.  32  והכתוב אמר לתקוע בשופר אחד ולא בשנים ושלשה שופרות.

 32.  קשה: מאחר שהתנא כבר השמיענו שאפילו שופר שנסדק פסול כל שכן דיבק שני שופרות. כתבו התוספות שהתנא שנה את משנתנו בדרך של "זו ואין צריך לומר זו". (כאילו נאמר במשנה וכל שכן דיבק שברי שופרות ודאי שפסול). ועיין שם תירוץ נוסף. ועיין רא"ש וריטב"א.

דרשני המקוצר[עריכה]