דינא דמלכותא: הבדלים בין גרסאות בדף

דינא דמלכותא דינא הוא כלל הלכתי שתרגומו הוא: "דין המלכות - דין הוא". משמעותו של דין זה היא שבצד הצו ההלכתי היהודי המקובל, קיים תוקף הלכתי גם לדין המקום והמדינה, ולצו שליטיה. הלכה זו היא יוצאת דופן, מכיוון שהיא נותנת תוקף הלכתי למשפט זר. גמישות הלכתית זו מתאימה לפרגמטיות ההלכתית המאפיינת את גישתה למשפט האזרחי.

מקור הביטוי[עריכה]

הביטוי "דינא דמלכותא דינא" מופיע מספר פעמים בתלמוד הבבלי, תמיד כאמירה של האמורא הבבלי שמואל, בן הדור הראשון של אמוראי בבל. הכלל "דינא דמלכותא דינא" מופיע בתלמוד בשני הקשרים שונים. בהקשר הראשון, בבבא קמא‏^[1] ובנדרים‏^[2] מציין הביטוי את החובה לשלם מכס למלך, את זכותו של המלך לקבוע נוהלי גבייה של המס‏^[3] וכן את זכותו של המלך לקחת חומרי בנייה לצורך בניית גשרים, שלא לפי הכללים שאדם פרטי מחויב בהם. בהקשר שני, בבבא בתרא‏^[4], ובגיטין‏^[5], מתייחס הביטוי ליכולת של המלך לקבוע את כשרותן או אי כשרותן של פעולות מסחריות, וקביעות אלו תקפות גם אם כללי המשפט העברי הם שונים.

למעשה, המקור הקדום ביותר שנותן ערך למלכות זרה מצוי במשנה במסכת אבות: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ"‏^[6]. בתלמוד הבבלי מחזקים גישה זו באמצעות משל, "מה דגים שבים, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו"‏^[7]. בעל התוספות יום טוב מדייק מכך שלא נאמר "בשלומו של המלך" אלא "בשלומה של מלכות", שמדובר בממסד השלטוני, "הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ".

הרקע ההיסטורי של המושג[עריכה]

אמנם, עוד בתקופת המשנה ניתן למצוא ביטויי זכות לחשיבות צווי השלטון הרומאי, (לדוגמה, ההוראה במסכת אבות‏^[8], "הוי מתתפלל לשלומה של מלכות") אך עדיין, עד לדבריו של שמואל אין בנמצא השלמה מפורשת עם סמכותו של שלטון זר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בצורה נחרצת באימרה זו.

יש שהדגישו את העובדה שהמושג "דינא דמלכותא דינא" הופיע לראשונה תחת שלטון הפרסי. מושג הלכתי זה מבטא מעין השלמה עם אובדן העצמאות היהודית, תקופת הגלות וקבלת מרותם של השלטונות של הפרסים והרומאים. השלמה זו מטרתה ככל הנראה ליצור מערכת מסודרת של חיים יהודיים בצל שלטון זר. יצוין שאין לביטוי מקור במקרא, ובתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל הוא אינו מופיע במפורש, אך נאמר‏^[9] בו שיש זכות למלך לגבות חוב מיסים (ואפילו מאדם אחד עבור אדם אחר).

דוגמאות לסמכויות המלך[עריכה]

סמכויות אופייניות של המלך לפי מושג זה הן בהיבט הציבורי:

• סמכות לתקן תקנות לארגון וניהול המדינה, מגיוס אזרחי המדינה לצבא ועד לקביעת תקנות תעבורה, וסמכות להעניש את מי שעובר על התקנות שתיקן.
• סמכות לגבות מיסים מהאזרחים כדי לקיים את המדינה או לצורך עצמו, כמו מכס, מס מעבר ומס גולגולות וארנונה, וסמכות לקנוס ולענוש את המתחמקים ממסים.
• סמכות להלאים רכוש של יחידים לצורכי הרבים או לצורך עצמו, כמו למשל להפקיע עצים ובתים כדי לבנות מהם גשרים ודרכים.
• סמכות לקבוע את המטבעות במדינה ושערם, ולקבוע את דרכי הקניין בקרקעות.
• יש הסוברים שיש לו סמכות להתקין תקנות הקשורות להסדרים חברתיים, בין אדם לחבירו, על מנת למנוע מריבות וקטטות ויש המסתייגים מסמכות שכזו.

משמעותו של דין המלכות[עריכה]

יש לדין הזה שתי משמעויות מרכזיות:

1. למלך מותר לקבוע חוקים, מיסים וכיוצ"ב תחת ההגבלות שיופיעו בסעיפים הבאים.
2. לדין המלך (בתנאי שעומד בסייגים) יש סמכות אלוהית (הלכתית), כלומר אי ציות לדיני המלך הוא עברה גם כנגד אלוהים.

אם מקבלים את המשמעות השנייה יש לדין משמעויות יסודיות בקשרי הקהילה למדינה.

מקור הסמכות של המלך[עריכה]

לסמכותו ההלכתית של המלך ניתנו מספר פירושים ומקורות:

• הרמב"ם‏^[10] מבאר שלמלך שמוסכם על הציבור יש זכות לקבוע חוקים ולגבות מיסים "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים". ויש חשיבות מרובה לשיטה זו שנפסקה בשו"ע‏^[11].
• הרשב"ם‏^[12] מבאר שהעם מקבלים על עצמם את חוקי המלכות: "כל מיסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל".
• רבי אליעזר ממיץ‏^[13] והרא"ש‏^[14] כתבו שמקור הזכות של המלך מצד שכל הקרקעות בארץ הם שלו, והוא רשאי לגבות עליהם מיסים כדמי שכירות, וגם לקבוע לגביהם את דיניו, ראוי לציין שלשיטתם דינא דמלכותא מוגבל אך ורק לקרקעות, שיטת זו מובאת ברמ"א אך נדחית מההלכה‏^[15].
• הרשב"א והר"ן‏^[16] הוסיפו שמאחר שהארץ בבעלות של המלך ויש לו זכות לגרש מהארץ, הרי שכל מי שבוחר להמשיך לגור בארץ זה על דעת לקיים את דיני המלך, בין דיני המלך הנוגעים לקרקעות ובין הנוגעים למטלטלים, לשני השיטות האחרונות אין דינא דמלכותא בארץ ישראל מאחר שהיא שייכת לכלל לישראל ולא למלך ישראל ובוודאי לא למלך גוי. ראוי לציין שבימינו מדינות רבות רואות בתושבים בעלים גמורים בקרקע הרשומה על שם בטאבו, ואת זכותם לגבות מיסים ולקבוע חוקים רק מצד הסדר והצורך הציבורי וכדברי הרשב"ם.
• רבינו תם בתשובה‏^[17] כותב שההלכה של דינא דמלכותא הוא תקנת חז"ל וכלשונו: 'שחכמינו הפקיעו ממון במנהג המלכות', ונראה שטעמו מבואר בחכמי פרובנציה‏^[18] 'שאי אפשר במדיניות כמו דיני הממונות מזולת שנתנהג במנהג המדינה'‏^[19].
• ברש"י‏^[20] יש שדייקו‏^[21] שמקור הסמכות הוא במצוות 'דינים' עליה הצטוו בני נח, אולם אחרים ביארו את דברי רש"י באופן אחר‏^[22].
• יש הסוברים‏^[23] שניתן ללמוד סמכות זו מדיני הכיבוש של המלך, שלפיהם רכוש הנכבשים עובר לרשותו, ומי שמתיישב במקום שבו שולט המלך מסתפח לדיני הכיבוש, אולם אחרים הוכיחו שהראשונים לא נקטו שכל ההלכה של דינא דמלכותא רק מצד כיבוד מלחמה‏^[24].
• יש שכתבו‏^[25] בדעת הרמב"ם שלומדים את "דינא דמלכותא", מדיני המלך הכתובים בספר שמואל. מנגד, יש החולקים‏^[26] על שיטה זו וטוענים שאי אפשר ללמוד משם‏^[27].
• בתשובות הגאונים‏^[28] כתב שכאשר השליט הקב"ה את המלכויות על בני אדם, הוא גם נתן תוקף לחזקתו של המלך על רכושם.

מי נחשב למלך[עריכה]

למלך נחשב רק מי שהעם מקבלים אותו למלך עליהם, וכמבואר ברמב"ם‏^[29] וז"ל: "במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים, אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע, וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין, וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר". וכן כתבו הטור והשו"ע‏^[30]. הגר"א מווילנא‏^[31] העלה שמקור הרמב"ם בדברי הגמרא‏^[32] שדוד המלך רצה להרוג את נבל משום שהחשיבו למורד במלכות, אך אביגיל אמרה לדוד כי עדיין לא יצא טבעך בעולם, ומחמת זה אתה אינך מלך וממילא נבל אינו מורד במלכות.

על דברי הרמב"ם הוסיף שלטי הגיבורים‏^[33]: "ומכאן יש להביא ראיה למלך שגזל ארץ ומדינה ממלך חברו כנהוג, ובחוזק יד הוא מולך עליהם, והעם לא קבלהו עליהם למלך, אלא שבכוח הוא מולך עליהם, ועשה מקום ליהודים שיבואו לדור שמה, שאין חוקיו חוקים, כי אין דינא דמלכותא, מאחר שאין טבעו יוצא באותן הארצות, ולא קבלהו עליהם למלך, וכן כל כיוצא בזה שהוא שלטון בזרוע".

במדינה דמוקרטית[עריכה]

לשון ההלכה הוא 'דינא דמלכותא דינא', אולם הפוסקים נקטו כדבר פשוט שהוא הדין בשיטת ממשל דמוקרטית. לטעם שכח המלכות מצד קבלת העם הדעת נותן שבממשל דמוקרטי שלעם יש השפעה על אופן ההתנהלות כל שכן שיש קבלת העם לחוקי המלוכה, אך גם לטעם שהארץ שייכת למלכות, ניתן לומר שגם במדינה דמוקרטית הארץ שייכת לכלל בני המדינה שדורשים מהפרט כתנאי למגורים לקיים את הוראות החוק.

וכך כתב הראי"ה קוק:

חזרה של העם ממינוי מלך[עריכה]

כתב רבי משה סופר‏^[34]: "אמנם הרוב יכולים לחזור, אף על גב שהם עצמם מינו אותם לכתחלה על כל דבר הקהל, מ"מ יכולים עתה לחזור בהם, וגם על זה שייך מה לי קבלה מתחלה מה לי חזרה בסוף, שהם אמרו למנותם והם אמרו לחזור בהם", אך האברבאנל בפירושו לתורה‏^[35] כתב כי מלך שמונה אי אפשר להסירו ממלכותו, וכתב שלשה טעמים בדבר. א: קבלת העם למלך מוחלטת, ואינה מותנת במעשיו או בחזרתם מהסכמתם. ב: מלכותא דארעא כלפי עם הארץ כעין מלכות שמים, ואין ראוי שהעם ישלחו ידם לבטל כח מלכותם. ג: המלכות נקבעת ע"י ההשגחה האלוקית, ואין ראוי לעם להתערב ולבטל מעשה שמים, אולי שלשת הטעמים אינם שייכים אלא במלך, ולא בשאר אופני שלטון‏^[36].

בהלכה[עריכה]

הכלל דינא דמלכותא דינא נקבע להלכה על ידי כל הראשונים, שנחלקו לגבי היקפו.

דינא דמלכותא בארץ ישראל[עריכה]

לדעת הרמב"ם שהכח של דינא דמלכותא מצד קבלת העם למלכות המלך, או לדעת הרשב"ם שכח דינא דמלכותא מצד קבלת העם לחוקי המלכות, אין מקום לחלק בין ארץ ישראל וחוץ לארץ‏^[37], וכן כתב רבינו תם לדינא‏^[38]. אולם תלמיד רבינו תם רבי אליעזר ממיץ‏^[39], הרשב"א והר"ן סברו שכח דינא דמלכותא מצד הבעלות של המלך בקרקע ארצו, ולכן כתבו שדין זה לא נאמר בארץ ישראל שעומדת בבעלות על עם ישראל ולא של המלך, אך אין חילוק בדינא דמלכותא בין מלך גוי למלך ישראל‏^[40], ומקור הסמכות של מלך ישראל בארץ ישראל מצד פרשת המלוכה שנאמרה בישראל, וראה לקמן.

לדינא כתבו כמה פוסקים‏^[41] שמחלוקת זו לא הוכרעה, אולם בספר דינא דמלכותא‏^[42] דייק בדרכי משה‏^[43] שהמחלוקת האם יש דינא דמלכותא בארץ ישראל תלויה במקור הסמכות של המלך, שלשיטות שהדבר מכוח הבעלות של המלך בקרקע הארץ אין דינא דמלכותא במטלטלים אלא רק בקרקעות שהם שלו, ואין דינא דמלכותא בארץ ישראל לפי שקרקע ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וכיון שבדרכי משה וברמ"א‏^[44] הכריע שיש דינא דמלכותא במטלטלים, מוכרח שיש דינא דמלכותא גם בארץ ישראל. התלות של שני מחלוקת אלו זו בזו מבוארת גם בביאור הגר"א‏^[45]. גם בדעת השולחן ערוך שנקט‏^[46] את לשון הרמב"ם במקור הכוח של דינא דמלכותא מונח שיש דינא דמלכותא גם בארץ ישראל.

שיטת החתם סופר בארץ ישראל[עריכה]

גם לשיטות שלא הוכרעה המחלוקת האם יש דינא דמלכותא בארץ ישראל, כתבו הפוסקים‏^[47] שבחוקים שנחקקים מפני צורך מובהק של תקנה לבני המדינה חל דינא דמלכותא גם בארץ ישראל, דבריהם נאמרו על פי החתם סופר‏^[48] שכתב שכל מחלוקת הראשונים האם יש דינא דמלכותא בארץ ישראל הוא דווקא במה שנוגע לזכות של המלך לגבות מיסים לצורכו האישי, שכיון שאין ארץ ישראל שלו אינו זכאי לגבות מיסים כתמורה למגורים בארצו, אך דינא דמלכותא דינא הנאמר בחוקי תקנה שהמלך מחוקק לבני המדינה יש תוקף גם בארץ ישראל, שהרי בזה הטעם לפי שכל בני המדינה מקבלים עליהם את חוקי המלכות, וזה שייך גם בארץ ישראל.

דוגמאות לחוקי תקנה שדנו בהם הפוסקים דינא דמלכותא דינא על פי שיטת החתם סופר:

חוק הגנת הדייר‏^[49] זכויות יוצרים‏^[50] החזר הוצאות משפט בבתי משפט‏^[51] רישום בטבאו‏^[52] חוקי מגן סוציאליים‏^[53] חוקי תנועה‏^[54] הרחקת נזיקין בדיני שכנים‏^[55].

חוקים שבין אדם לחברו[עריכה]

מוסכם על כל הראשונים שההלכה של דינא דמלכותא דינא מעניקה למלך זכות לגבות מיסים או שאר חוקים שהם לטובת צרכיו האישים, אך לדעת כמה ראשונים‏^[56] דינא דמלכותא אינו מעניק למלך סמכות לקבוע חוקים שידונו בהם בדין ודברים שבין אדם לחברו, אמנם הסכמת רוב הראשונים‏^[57] שדינא דמלכותא נוהג גם בחוקים שבין אדם לחבירו. בביאור הרמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק כ"ז הלכה א' כתבו פרשנים רבים שנקט שדינא דמלכותא נאמר רק לטובת המלך, אולם בהלכות זכיה ומתנה פרק א' הלכה ט"ו מבואר בדבריו שדינא דמלכותא תקף בכל חוק שבענייני הממונות שבין אדם לחברו‏^[58]. גם בשו"ע‏^[59] נמצאו דברים סותרים בשאלה חשובה זו, אולם הרמ"א‏^[60] הכריע שדינא דמלכותא תקף בכל דין שהוא לתקנת בני המדינה.

כאמור לעיל דעת רבי אליעזר ממיץ והרא"ש שדינא דמלכותא תקף דווקא במה שנוגע לקרקעות, כי הם עומדים בבעלות של המלך שכל ארץ המלכות שלו היא, ולא במטלטלים שהם רכושו האישי של האדם והוא זכאי להעבירם לארץ אחרת, אולם דעת רוב הראשונים שאין חילוק בדבר, וכן היא הכרעת הרמ"א‏^[61].

השיטות שסברו שדינא דמלכותא נאמר גם בדין שבין אדם לחברו, התקשו שאם כן כאשר עם ישראל נמצא תחת מלכות זרים בטלה לגמרי כל דיני הממונות שבתורה, שהרי בכל דין יש לדון כדינא דמלכותא, וכתבו שני הגבלות יסודיות בהלכה של דינא דמלכותא:

• דווקא בדיני המלכות ולא בדיני המשפט – בעבר הייתה חלוקה מקובלת שעיקר הדינים שבין אדם לחברו נחקקו על ידי חכמי המשפט, דינים אלו לא נקבעו על ידי המלך ובהם אין הלכה של דינא דמלכותא דינא‏^[62].

• דווקא בדיני המלך קובע לבני ישראל – גם בעבר בדרך כלל המלכים העניקו אוטונומיה שיפוטית ליהודים לדון בדיני התורה בדין שבין יהודי לחברו, ולכן הפסיקה של בתי הדין של היהודים כלל לא עמדה בניגוד לדינא דמלכותא שנחקקו דווקא למי שבא לדון בבתי המשפט הכללים, אולם חוקים שהמלך חוקק בהקפדה שגם היהודים ינהגו בהם כי יש בהם תקנה לכל בני המדינה דינא דמלכותא דינא.

כיום רווחת השיטה שכל החוקים נקבעים על ידי בתי המחוקקים, ולפי זה ההגבלה הראשונה אינה שייכת, אולם ההגבלה השניה שהמלכות אינה מקפידה כיצד דינו היהודים בינם לבני עצמם שייכת ברוב המדינות‏^[63].

זה לשון הרשב"א:

דינא דגזלנותא[עריכה]

דינא דמלכותא דינא, אבל דינא דגזלנותא אינו דין, דין זה למדו הראשונים‏^[64] מההלכה שמלך שגובה מיסים לא לפי חוקים קבועים ומסודרים אין חיוב להעלות לו מס.

מיסוד זה הוציאו הראשונים כמה מקרים בהם אין אומרים דינא דמלכותא דינא:

א. תחולה שוויונית של החוק: רבי יוסף אבן מיגאש רבו של הרמב"ם כתב שמלך זכאי לקבוע חוק שיחול על כל בני המדינה בשווה אך כאשר הוא קובע חוק לאדם מסוים או למקרה מסוים, זה התחשבנות אישית וגזלנות ולא חוק מלכות, וכן כתב הרמב"ם‏^[65]. ולכן מס המוטל רק על בעלי מקצועות מסוימים אסור משום שהוא מפלה‏^[66]. עם זאת, מהרי"ק פוסק שמותר למלך לקבוע מיסים גבוהים יותר ליהודי מאשר לגוי‏^[67].

ב. חוקים לא מקובלים: הרמב"ן והרשב"א‏^[68] כתבו שלמלך אין סמכות לחדש דינים שאינם מקובלים באותה המלכות, וטעמם לפי שהמלך שואב את הסמכות שלו מצד קבלת העם, שמקבלים אותו עליהם שינהג כדרכי המלכים, ולכן כאשר המלך חורג מההנהגה המקובלת של המלכים, הוא חורג מתחום סמכותו ודינו נחשב לדין של גזלנות ולא לדין של מלכות. אולם בחוקים מקובלים באותה מלכות אפילו שאינם מוסריים באמת יש תוקף וסמכות למלכות, וכמבואר בגמרא‏^[69] שיש תוקף למלך שבחר לגבות את כל המס של הכפר מאדם אחד, ולהטיל עליו לגבות בעצמו משאר בני הכפר את החלק שלהם בחיוב.

החזון איש מגדיר את 'דינא דגזלנותא':‏^[70] "הותר לו משפט המלך כפי ההסכמה, אבל דבר שמדת הישרים לאחזו לאוון, לא ניתן לו". כלומר שהקובע מה גדר דינא דמלכותא ומה דינא דגזלנותא, הוא לפי מה שנחשב הגון לפי מידת הישרים, שבאותו דור ובאותו המקום, כי רק לזה העם האציל סמכות למלכות‏^[71].

כיון שהטעם שאין למלך סמכות לקבוע חוקים חדשים שאינם נוהגים באותה הארץ משום שזו חריגה מהסמכות הראשונה שנקבעה לו, נראה שכאשר המציאות השתנתה ויש צורך מובהק בחוק חדש, זה עצמו הסמכות הישנה של המלך לתקן מצבים חדשים המחייבים תיקוני חקיקה.

וכך כתב הריא"ה הרצוג לגבי מציאות השתנתה באופן משמעותי:

דינא דמלכותא בתחום המשפט הפלילי[עריכה]

הסמכות של המלך בדין הפלילי רחבה מאוד, ואינה יונקת מההלכה של דינא דמלכותא דינא, כי זה תוקפו ותפקיד המלך לירא את בני האדם מלהזיק לחמוס ולרצוח אחד את השני, וכדברי במשנה במסכת אבות: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ"‏^[72]. בספר דינא דמלכותא‏^[73] כתב שלכך ההגבלות שנאמרו על ידי הראשונים בכוח של המלך בהלכה של דינא דמלכותא אינם קיימות בדין הפלילי‏^[74].

• לכן מלך דן במקום הצורך לירא את הפושעים בענישה מחמירה יותר מהעונש הראוי על עצמם המעשה כדי לירא את שאר התושבים שיירתעו ממעשים כאלו‏^[75].

• מלך אינו מחויב לדיני הראיות שבתורה, הוא ראשי במקום הצורך לדון על פי אומדן דעתו שאדם זה ביצע עבירה זו, ההיגיון העומד מאחורי הלכה זו – כי לא בכל פשע יש עדים כשרים לפי ההלכה, וכדי לירא את הפושעים יש צורך לדון בדין הפלילי ולהעניש גם שלא בדיני הראיות‏^[76].

• מותר למסור למלכות פושע בתחום הפלילי במדינה מתוקנת שאין בה חשש לעיון הדין או לענישה מחמירה בלי שום פרופורציה למעשה העבירה, כי זה תפקידה וסמכותה של המלכות. ואיסור 'המסירה' לגוים הידוע - נאמר דווקא כאשר יש חשש נזק ממוני שאינו כדין לאדם הנמסר, וכל שכן בגויים הקדמונים שלנופל בידם היה גם חשש נפשות.

וכן כתב ערוך השולחן שאיסור מוסר חל רק על המשטרים המושחתים בימי קדם ולא על המשטרים הנאורים בני זמנו:

מלך ישראל[עריכה]

זכויות מלך ישראל התפרשו על ידי הנביא שמואל‏^[77] בבואו להמליך את מלך ישראל הראשון המלך שאול, בגמרא נחלקו האמורים‏^[78] דעת רב שכל האמור בפרשת מלך - מלך אסור בו, ולא נאמרה פרשה זו אלא לירא את ישראל שלא יבקשו להמליך עליהם מלך, אך דעת שמואל שכל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו.

הרמב"ם מסכם את זכויות המלך בישראל בהלכות מלכים: הוא רשאי לקבוע מיסים ומכס, לקנוס את אלו שמשתמטים ממיסיו, ולהוציא להורג את המורדים בו או המשתמטים ממסיו, לגייס לצבאו מכל העם בכפייה, לקחת לו מאבטחים ועוזרים, לצאת למלחמת מצווה ומלחמת רשות, למנות בכפייה אחראים וממונים, לשכור בתשלום בעלי אומנות שיעשו את צרכיו, לשאת נשים ופלגשים, ולבצע דברים לתיקון העולם "ולשבר יד רשעי עולם", גם שלא לפי חוקי התורה, כמו להוציא להורג רוצחים גם כשאין מספיק ראיות משפטיות להרשיעם‏^[79]. עם זאת, המלך כפוף לחוקי התורה והוא אינו יכול להורות לעבור על חוקי התורה. מלך שהורה לעבור על חוקי התורה, ואפילו מצווה קלה, אסור לשמוע לו‏^[80]. בנוסף, המלך רשאי לגבות מיסים רק לצרכיו או לצורך המלחמות, והוא אינו יכול לגבות מיסים לכל מה שירצה‏^[81].

ראוי לציין כי דעת הרמב"ם‏^[82] שיש מצווה למנות מלך על ישראל, אך דעת האברבנאל‏^[83] שהמלכות בישראל הייתה רק בדיעבד ואיננה מציאות אידיאלית, ולהרחבה בנידון זה ובנידונים: אופן מינוי מלך, ומי ראוי להיות מלך בישראל, ראה בערך מלך ישראל.

שופט ישראל[עריכה]

בפרשת מלך נכתבו זכויות המלך לעצמו, נידון שונה ואחר הוא הסמכות של הנהגה מדינית שאינה מלכותית ולכן אין לה זכויות עצמית אלא רק כוח הנהגה כלפי העם, דוגמא לכוח הנהגה שאינה מלכות היא תקופת השופטים בה אנשים בעלי שאר רוח שפטו והנהיגו את עם ישראל, והייתה להם סמכות של הנהגה ציבורית, סמכות זו נתבארה בתורה בפרשה שקדמה לפרשת מלך ישראל‏^[84] "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ, וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" וראה בהקדמת האברבנאל לספר שופטים שהרחיב לפרט את החילוקים שבין מלך לשופט.

רוב השופטים היו ראשי הסנהדרין ומפאת כן נקראו בשם 'שופט', אבל כיון שהבחירה בשופט נעשתה לפעמים לפי מי שצלחה עליו רוח גבורה מאת ה', אירע ונחה הרוח על מנהיג שלא היה מהחכמים שבדור, ואפילו הכי היה לו כל כח השופט, וגם בכחו היה לדון ולנהוג בדרך של תיקון המדינה, וכמבואר בגמרא‏^[85] "שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך ירובעל (השופט) בדורו כמשה בדורו, בדן (השופט) בדורו כאהרן בדורו, יפתח (השופט) בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים, ואומר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו, הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה". והנה מי שנקרא בשם קל שבקלים בוודאי לא היה ראש הסנהדרין או אפילו דיין בסנהדרין, ואפילו הכי כיון שעליהם נחה הרוח, נבחרו על ידי עם ישראל להנהגה והיה להם כל דיני שופט, ומגמרא זו למד רבינו גרשום‏^[86] לתת כח לכל טובי העיר, הגם שאין להם שייכות כלל עם בי"ד, רק ככוח ההנהגה, שכח טובי העיר בדוגמת מלכות קטנה‏^[87].

דינא דמלכותא במדינת ישראל[עריכה]

עם קום מדינת ישראל, החל גם פולמוס בנוגע למעמדה ההלכתי, וחלק מרכזי בו נוגע לשאלת תוקף חוקי המדינה מבחינה הלכתית. שורש הנידון מתחיל בשאלה האם ההלכה של דינא דמלכותא נאמרה גם בארץ ישראל, והדבר תלוי בשיטות הפוסקים בטעם ההלכה של דינא דמלכותא, כי לדעה‏^[88] ששורש זכות המלך מצד הבעלות שלו על קרקע הארץ כתבו הפוסקים שארץ ישראל אינה בבעלות של המלך אלא של כל בני ישראל, ומשכך אין את הלכה של דינא דמלכותא בארץ ישראל, אולם לשיטת הרמב"ם‏^[89] שמקור הסמכות בזה שהמלך מקובל על העם, או לשיטת הרשב"ם‏^[90] שהעם מקבל על עצמו את חוקי המלכות, ההלכה של דינא דמלכותא נאמרה גם בארץ ישראל.

בשולחן ערוך‏^[91] נקט בטעם של הרמב"ם ולכן לשיטתו יש דינא דמלכותא גם בארץ ישראל, הכרעת הרמ"א‏^[92] שההלכה של דינא דמלכותא לא נאמרה דווקא בקרקעות הארץ ומאחר שהם של המלך אלא גם במטלטלים, הגר"א מווילנא מציין שם כי לשיטה זו יש דינא דמלכותא גם בארץ ישראל‏^[93]. ויש שהבינו בדברי הרמ"א שהכרעתו היא דווקא שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל‏^[94].

טענה מחודשת בנושא זה כתב בספר חתם סופר‏^[95] ששני טעמים להלכה של דינא דמלכותא נכונים, הטעם של הבעלות של המלך נאמרה ביחס לזכות של המלך לשעבד את העם לצרכיו הפרטיים, והטעם של קבלת המלך ודינו נאמר ביחס לדינים שהוא מתקן לבני המדינה, ומשכך הגם שאין בארץ ישראל דינא דמלכותא במה שנוגע לצרכיו הפרטיים יש דינא דמלכותא בחוקים שהם לתקנת בני המדינה. טענה זו התקבלה על ידי רוב הפוסקים להלכה ומהם הרב אלישיב‏^[96] והרב אוירבך‏^[97] הרב משה שטרנבוך‏^[98] ועוד‏^[99], אולם הרב סילמן כתב שאין לפסוק כהחתם סופר‏^[100].

בספר דינא דמלכותא‏^[101] כתב שההלכה של שמואל נאמרה דווקא במה שנוגע למלך זר, אך הסמכות של מלך ישראל שואבת ממה שנתבאר בתורה פרשת מלך, ואינו צריך לבא מכח ההלכה של דינא דמלכותא דינא, ולכן אין משמעות במדינת ישראל לנידון האם יש דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל, שנידון זו שייך דווקא במלך גוי, וכתב שאין לומר שפרשת מלך נאמרה דווקא במלך, שהרי גם לשופטים נמסר כוח להנהגה מדינית של העם, רק שבפרשת מלך התחדשו זכויות האישיות של המלך כלפי העם. ומכאן שגם לשלטון דמוקרטי יש סמכות של הנהגה מדינית כלפי עם ישראל.

דעת פוסקי זמנינו[עריכה]

הרב אלישיב בפסק דין אחד כתב כדבר פשוט שיש דינא דמלכותא‏^[102], אך בפסק אחר כתב שזה תלוי במחלוקת הראשונים‏^[103], ובכל אופן דעת הרב אלישיב שיש לחוקים שהם תקנה מובהקת כח דינא דמלכותא מצד שיטת החתם סופר שהובא לעיל.

דעת הרב עובדיה יוסף שיש דברים בהם מחילים את הכלל דינא דמלכותא דינא, כגון מיסים וארנוניות, כל שיש בהם תועלת לממשלה ולקיום המדינה וכן בחוקים שנדרשים כתקנה כגון זכויות יוצרים^[104]. אך מנגד הוא כתב, שבדברים שסותרים את חוקי התורה לא חל הכלל דינא דמלכותא דינא ובכל מקרה אסור ללכת ולדון בבתי המשפט החילוניים (ערכאות)‏^[105]

רוב רבני הציונות הדתית, סבורים שהכלל דינא דמלכותא דינא חל בנוגע לחוקי מדינת ישראל, ולכן יש תוקף לחוקים שנדרשים לצורך השלמת חוקי התורה כך נפסק ברשת ארץ חמדה גזית.

נפוצה מאוד שמועה כי החזון איש סבר שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל‏^[106], וכך נוהגים להלכה בבי"ד 'בני-ברק'‏^[107], יש שנימקו את דעתו בעמדה אידאולוגית של התנגדות וחוסר הכרה בשלטון של יהודים שאינם שומרי תורה, אך אין מי ששמע טעם זה מהחזון איש, ובספר דינא דמלכותא‏^[108] הביא מקורות רבים שטעמו היה הלכתי, או משום שכח מלך ישראל לשנות מדיני ההלכה רק במקום של צורך מובהק בתקנה, ולכן אין תוקף לחוקי מדינת ישראל שנקבעו כתחליף לחוק ההלכה, או משום שחשש לשיטת הראשונים שאין דינא דמלכותא בארץ ישראל.

בספר מנחת יצחק של הרב יצחק יעקב וייס שהיה מנחה דרכה של העדה החרדית יש סתירות, ובספר דינא דמלכותא‏^[109] טוען שדעתו לחלק בין סתם חוק שאין בכוחו להחליף את דיני התורה, ובין חוק שנקבע לצורך תקנה מובהקת.

מקורות נוספים לתוקף ההלכתי של חוקי מדינת ישראל[עריכה]

הכלל של "דינא דמלכותא דינא" אינו מקור הסמכות היחיד לחיוב להישמע לחוקי המדינה. יש הסוברים‏^[110] שלחוקי מדינת ישראל תוקף הלכתי של תקנות הקהל, ולחברי הכנסת וראשי הערים דין טובי העיר היכולים לתקן תקנות לתועלת הקהל, ויש חולקים‏^[111] הסבורים שדין טובי העיר שהם כדיינים אינו קיים כשאינם שומרי מצוות, ודין תקנות הקהל לא נאמר במערכת המושפעת משיקולים פוליטיים, וכן אינה מתחשבת בדעת חכמי התורה.כן ישנם האומרים שיש חובת ציות לחוקי המדינה, שכן לולא החוקים לא ישמר הסדר הציבורי, כמאמר חז"ל "לולא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". ובפרט בנוגע לחוקים שתועלתם ברורה ונהוגים אצל כלל הציבור (כחוקי התנועה) התבטאו פוסקי ההלכה‏^[112] כי אם לא היו נתקנים על ידי השלטון, היו בתי הדין מתקנים אותם, ואף מחמירים בהם יותר מהחוק.

לגבי תשלום מיסים עבור הצרכים של התושבים ניתן לחייב גם מצד השותפות המעשית שיש בין כל בני המדינה, וכדין הגמרא‏^[113] שהשותפים כופים זה את זה על כל צורכי השותפות. והיו שכתבו שמיסים המיועדים לכסות את מה שאדם נהנה ממנו, דוגמת ביטוח לאומי וארנונה יש חובה מיוחדת לשלם מאחר הוא נהנה מהם באופן ישיר‏^[114].

ראו גם[עריכה]

• בית משפט בהלכה

יסודות וחקירות[עריכה]

הגדרה[עריכה]

לדינים שנגזרים ע"י המלך יש תוקף ממוני, והנמנע מלציית לו הוא גזלן. יש שפירשו שזה משום שהמלך בעלים על הרכוש של בני המלכות ויש שפירשו שלמלך עצמו אין כל סמכות והוא רק משמש כנציג המלכות, שתקנותיה הקדומות משרתות את העם בסדר שהן יוצרות (בבלי:גיטין י:, בבא קמא קיג., נדרים כח., בבא בתרא נה.).

מקור וטעם[עריכה]

במקורו נחלקו האחרונים האם הוא מדאורייתא (שו"ת חתם סופר יו"ד שיד ד"ה אמנם ראיתי, דבר אברהם א-ב) או מדרבנן (דעה שהביא הדבר אברהם שם).

בטעמו ישנם חמישה צדדים:

1. משום שררה, כדין הפקר בית דין (דבר אברהם ח"א א-ב).
2. המלך כבעלים מדין כיבוש מלחמה ולכן יכול ליתן למי שירצה (דבר אברהם שם. והפרי משה קניינים (כג ד"ה ונראה) ביאר גם בדעה זו שהוא מדין הפקר בית דין).
3. משום שבני המלכות קיבלוהו על עצמם (רשב"ם בבא בתרא נד ד"ה והאמר).
4. דין המלכות כמלכי ישראל (מאירי בבא קמא קיג).
5. כסיטומתא, שהרי גם דינא דמלכותא הוא כמנהג (רבנו יונה המובא בשיטה מקובצת בבא בתרא נה, וברשב"א גיטין י: (רבנו נר"ו)).

הנכס[עריכה]

הנכסים הנקנים הם ממונות.

עבד עברי, אע"פ שאינו שייך ממש לאדון כשאר חפצים^[115], דינא דמלכותא כן שייך בו, משום שהמלך קנאו במלחמה והוא שלו (קונטרסי שיעורים טו-ב).

פרטי הדין[עריכה]

בהקנאה דנו האם מועיל רק להפקיע מהבעלים הקודם (והקונה צריך לעשות מעשה קניין כדי לקנותו), או שמועיל גם להקנות לקונה (שיעורי ר' שמואל גיטין עמוד קצ).

לקריאה נוספת[עריכה]

• שמואל שילה, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל"א
• אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז', עמ' רצה-שז
• הרב אליהו לוין, "בעניין דינא דמלכותא דינא בזמנינו", חצי גיבורים, ליקווד, תשע"ה, עמ' תתקצו-א'יז.
• הרב דוד שלמה שור, דינא דמלכותא, ירושלים תשע"ז

קישורים חיצוניים[עריכה]

• גדרי דינא דמלכותא דינא מאמר מאת הרב יעקב אריאל
• דין דינא דמלכותא דינא על מלך ישראל ובימינו מאמר מאת הרב יהודה זולדן
• אסופת מאמרים בנושא דינא דמלכותא דינא, באתר אסיף
• פרופ' נחום רקובר, ‏"דינא דמלכותא דינא" וגדריו, באתר דעת
• פורפ' נחום רקובר, דינא דמלכותא דינא, בתוך: שלטון החוק, ירושלים תשמ"ט, שער שני
• גידי פרישטיק, ‏דינא דמלכותא והמנהג הבינלאומי, באתר דעת
• שמואל שילה, ‏דינא דמלכותא דינא, באתר דעת
• הרב דוד שלמה שור, סיכום סוגית דינא דמלכותא מתוך הספר "דינא דמלכותא" באתר "דין"
• הרב דוד שלמה שור ספר "דינא דמלכותא" באתר "דעת"
• יונתן אושינסקי, סלע מדינה
• יואב סטשבסקי, דינא דמלכותא דינא

הערות שוליים