עולת ראייה: הבדלים בין גרסאות בדף

קרבן עולת ראייה היא אחד משלושת הקרבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים - פסח, שבועות וסוכות.

אדם שאינו מביא קרבן זה עובר על האיסור של "לא יראו פני ריקם". איסור לאו זה נחשב ללאו שאין בו מעשה‏^[1], מכיוון שהאיסור הוא על הראייה באופן "ריקם" שזה כמובן אינו מעשה, או מכיוון שניתן להשלים את קרבן הראייה כך שהאיסור הוא אי השלמת הקרבן לאחר מכן‏^[2].

מקור המצווה[עריכה]

נאמר בתורה: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'",^[3] כלומר שהאדם מצֻווה לבוא לבית המקדש ברגל ולהראות לפני ה'. בפסוקים אחרים באותו פרק נאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה... וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם",^[4] ומכאן למדו שחובה על הבא לבית המקדש ברגל להביא עימו קרבן. התלמוד^[5] קובע שקורבן זה חייב להיות קורבן עולה.

החייבים במצווה[עריכה]

חובת הבאת עולת ראייה אינה מוטלת אלא על הגברים, כפי שנאמר "ייראה כל זכורך", אך הנשים פטורות. לדעת התלמוד הירושלמי אף שנשים פטורות מקורבן עולת ראייה הם חייבות לבוא למקדש ולהיראות שם לפני ה'; אך הראשונים הכריעו כדעת התלמוד הבבלי^[6], שנשים פטורות גם מביאה למקדש.

קטנים (ילדים שלא הגיעו למצוות) פטורים מן המצווה מן התורה, אך חכמים תקנו שאף הם חייבים, אלא שנחלקו^[7] מאיזה גיל הם חייבים: לדעת בית שמאי כל ילד שיכול לרכב על כתפות אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה זו, ואילו לדעת בית הלל (שהלכה כמותם) – כל ילד שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית – חייב במצווה. יש הסוברים שקטן החייב בראייה חייב גם להביא קרבן ראייה,^[8] ויש הסוברים שחובת קטן אינה אלא לבוא לעזרה, אך לא להביא קרבן.^[9]

מי שאינו יכול לעלות לירושלים ברגל מסיבות שונות (חיגר, זקן, חולה) – פטור מן המצווה. גם בעלי מומים אחרים (חרש, אילם, עיוור) – פטורים ממצווה זו.

דיני המצווה[עריכה]

לפי מצווה זו, חובה על האדם לבוא לעזרה ביום טוב הראשון של החג ולהביא עימו קורבן עולה. קורבן זה יכול להיות פר, איל או כבש. לדעת הרמב"ם^[10] ניתן להביא קורבן זה גם מן העוף, אך לדעת ראשונים אחרים^[11] – הקורבן אינו בא אלא מן הבהמה.

מי שבא לעזרה ביום הראשון של הרגל ולא הביא קורבן זה ביטל אפוא מצוות עשה ("יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ") ועבר על מצוות לא-תעשה ("וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם"). אין עונש מלקות על לאו זה (משום שהוא "לאו שאין בו מעשה" – לאו שעוברים עליו בצורה פסיבית - שאין לוקים עליו).

חובת המצווה היא, כאמור, להביא את קורבן עולת הראיה ביום טוב הראשון של החג, אך מי שאיחר ולא הביא את הקורבן ביום זה, יכול להביאו באחד משאר ימות החג. בחג הפסח – ניתן להביא את הקורבן באחד משבעת ימי החג, ובחג הסוכות – באחד משמונת ימי החג (כולל שמיני עצרת). גם בחג השבועות, אף שהוא בן יום אחד בלבד - ניתן להביא את הקורבן באחד מששת הימים שלאחר החג. לאחר שעברו ימים אלה – לא ניתן להביא את הקורבן.

אף שקורבן "עולת ראייה" דוחה את יום טוב, אין הוא דוחה את השבת, וגם אם חל יום ראשון של יום טוב בשבת – אין מקריבים אותו בשבת, אלא לאחר השבת.

לקורבן זה אין שיעור מן התורה, שנאמר: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך",^[12] אך חכמים קבעו שיעור מינימלי לערכו של הקורבן, לפי בית שמאי שתי מעות של כסף ולפי בית הלל (שהלכה כמותם) - מעה אחת של כסף.

ראו גם[עריכה]

• שלוש רגלים
• קרבן עולה

קרבנות נוספים שיש להקריב ברגל

• שלמי חגיגה
• שלמי שמחה

קישורים חיצוניים[עריכה]

• מצות ראיון וקרבן עולת ראיה באתר אנציקלופדיה דעת.

הערות שוליים