זרוע לחיים וקיבה בחוצה לארץ: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "מצוות '''זְּרועַ ולְּחָיַיִם וְקֵּיבָה''' היא מצוות עשה מדאורייתא שהיא חלק מס...")
 
אין תקציר עריכה
 
(2 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 5: שורה 5:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זבְחֵי הַזֶּבַח<ref>יש לציין בהקשר זה, שהמילה "זבח" במקרא מובנה שחיטה, ולאו דווקא במשמעות של [[קורבן]].</ref> אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכהֵן הַזְּרעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה|מקור=[[דברים]] פרק יח פסוק ג}}
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זבְחֵי הַזֶּבַח<ref>יש לציין בהקשר זה, שהמילה "זבח" במקרא מובנה שחיטה, ולאו דווקא במשמעות של [[קורבן]].</ref> אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכהֵן הַזְּרעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה|מקור=[[דברים]] פרק יח פסוק ג}}


מהכתוב בתורה לא ברור מתי נצטוו בני ישראל על נתינת הזרוע והלחיים והקיבה. אולם, כמה מפרשני התורה סבורים שבני ישראל נצטוו בה כבר לפני או בעת חנותם ב[[הר סיני]]{{הערה|בפירוש ה'''[[חזקוני]]''' (לספר שמות לד, לב): "כל המצוות שנצטוו ישראל נאמרו מניסן שבו יצאו..ממצרים עד עשרים באייר בשנה השנית" . ולפי ה'''[[אברבנאל]]''' (דברים א:ג): אין הכונה..שבאותו יום דבר משה ..כל המצות..כי אם..כמו שהוא קבלם..אמרם..וא"כ בשנת הארבעים באותו ויום כבר דיבר.. כל המצוות..א"כ אין בכאן מצות מחודשות.."ככל אשר ה' אותו אליהם" בכ"ף הדמיון..להעיד שכל המצות דבר..עם היות שנשארו דקדוקים ..והם אשר הוצרך עתה לבאר. וכפי ה'''[[מלבי"ם]]''' (דברים א:ה): "קיימא לן כרבי עקיבא שכל המצות נאמרו למשה מסיני"}}, ופרשנים אחרים סבורים שהציווי חל ב[[משכן#הקמת המשכן|עת הקמת המשכן]] ו[[ברכת כהנים|ברכת אהרן את העם]] בפעם ראשונה{{הערה|"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" באותה שעה זכה במתנות כהונה -[[ספרא]] חלק א דף שעג (דפוס התורה והמצווה)}}. בכל אופן, מובן ממדרש שוחר טוב שהציווי היה נתון עוד לפני [[מחלוקת קורח ועדתו]].  {{הערה|מטעם שקורח בעצמו התלוצץ על המתנות הללו. על פסוק מ[[תהילים]] "ובמושב ליצים לא ישב" דורשת מדרש שוחר טוב (מזמור א) שקורח לעג על מצוות נתינת המתנות כחוב כבד שמונחת אף על אלמנה מסכנה}}. הרמב"ן סבור שנצטוו בה טרם כניסתם לארץ ישראל בחנותם בערבות מואב{{הערה|לפי פירוש הראשון של הרמב"ן (דברים יח:ג): "מצוה מחודשת, כי במדבר שלא היו זובחים ..לא הזכירה להם, ..ועתה כשבאו ליכנס לארץ חדשה (חיריק ח) להם..,והנה לא נתן אותה ב..(פרשת המתנות -במדבר יח:ח)..כי שם הזכיר..קדש ..אבל הזרוע..חולין גמורין}}.
מהכתוב בתורה לא ברור מתי נצטוו בני ישראל על נתינת הזרוע והלחיים והקיבה. אולם, כמה מפרשני התורה סבורים שבני ישראל נצטוו בה כבר לפני או בעת חנותם ב[[הר סיני]]{{הערה|בפירוש ה'''[[חזקוני]]''' (לספר שמות לד, לב): "כל המצוות שנצטוו ישראל נאמרו מניסן שבו יצאו..ממצרים עד עשרים באייר בשנה השנית" . ולפי ה'''[[אברבנאל]]''' (דברים א:ג): אין הכונה..שבאותו יום דבר משה ..כל המצות..כי אם..כמו שהוא קבלם..אמרם..וא"כ בשנת הארבעים באותו ויום כבר דיבר.. כל המצוות..א"כ אין בכאן מצות מחודשות.."ככל אשר ה' אותו אליהם" בכ"ף הדמיון..להעיד שכל המצות דבר..עם היות שנשארו דקדוקים ..והם אשר הוצרך עתה לבאר. וכפי ה'''[[מלבי"ם]]''' (דברים א:ה): "קיימא לן כרבי עקיבא שכל המצות נאמרו למשה מסיני"}}, ופרשנים אחרים סבורים שהציווי חל ב[[משכן#הקמת המשכן|עת הקמת המשכן]] ו[[ברכת כהנים|ברכת אהרן את העם]] בפעם ראשונה{{הערה|"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" באותה שעה זכה במתנות כהונה -[[ספרא]] חלק א דף שעג (דפוס התורה והמצווה)}}. בכל אופן, מובן ממדרש שוחר טוב שהציווי היה נתון עוד לפני מחלוקת [[קורח]] ועדתו.  {{הערה|מטעם שקורח בעצמו התלוצץ על המתנות הללו. על פסוק מ[[תהילים]] "ובמושב ליצים לא ישב" דורשת מדרש שוחר טוב (מזמור א) שקורח לעג על מצוות נתינת המתנות כחוב כבד שמונחת אף על אלמנה מסכנה}}. הרמב"ן סבור שנצטוו בה טרם כניסתם לארץ ישראל בחנותם בערבות מואב{{הערה|לפי פירוש הראשון של הרמב"ן (דברים יח:ג): "מצוה מחודשת, כי במדבר שלא היו זובחים ..לא הזכירה להם, ..ועתה כשבאו ליכנס לארץ חדשה (חיריק ח) להם..,והנה לא נתן אותה ב..(פרשת המתנות -במדבר יח:ח)..כי שם הזכיר..קדש ..אבל הזרוע..חולין גמורין}}.


מתנה זו של זרוע לחיים וקיבה שונה מרוב מתנות כהונה בכך שהיא מוגדרת כמתנת [[חולין (הלכה)|חולין]] ואין בה קדושה כלשהי המחייבת לאכול אותה דווקא בטהרה (כמו [[תרומות ומעשרות|תרומה]]), או דווקא במקום מסוים (כמו [[ביכורים]], הנאכלים דווקא ב[[ירושלים]]).  
מתנה זו של זרוע לחיים וקיבה שונה מרוב מתנות כהונה בכך שהיא מוגדרת כמתנת [[חולין (הלכה)|חולין]] ואין בה קדושה כלשהי המחייבת לאכול אותה דווקא בטהרה (כמו [[תרומות ומעשרות|תרומה]]), או דווקא במקום מסוים (כמו [[ביכורים]], הנאכלים דווקא ב[[ירושלים]]).  
שורה 13: שורה 13:
[[חז"ל]] כינו את הזרוע הלחיים והקיבה בשם הסתמי '''מתנות'''<ref>כגון במשנה ב[[מסכת ביצה]] פרק א משנה ו. וכך בלשון הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ט הלכה א): "מצוות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה...ואלו הם הנקראים בכל מקום מתנות".</ref> -כביכול אין מתנות כהונה נוספות, וזאת משום שנתינתם הייתה מעשה יום יומי ונפוץ מאד.
[[חז"ל]] כינו את הזרוע הלחיים והקיבה בשם הסתמי '''מתנות'''<ref>כגון במשנה ב[[מסכת ביצה]] פרק א משנה ו. וכך בלשון הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ט הלכה א): "מצוות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה...ואלו הם הנקראים בכל מקום מתנות".</ref> -כביכול אין מתנות כהונה נוספות, וזאת משום שנתינתם הייתה מעשה יום יומי ונפוץ מאד.


==מקום וזמן המצוה==
==טעמי המצוה==
הדעה המקובלת בדברי [[חז"ל]]<ref>‏הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית -משנה [[מסכת חולין|חולין]] פרק י' משנה א'‏</ref> וה[[ראשונים]] היא שחיוב המצווה חל בכל זמן, בין אם [[בית המקדש]] קיים ובין אם לאו, ובכל מקום, בין ב[[ארץ ישראל]] ובין בחוץ לארץ{{הערה|לפי סברת הרמב"ם, רמב"ן, ר"ן, רי"ף, ראב"ד, רבינו ירוחם, שו"ת מן השמים, מהר"ם מרוטנבורג -ראה "טבלת הדעות" בדף השיחה}} בהתאם לכלל שכל [[מצוות עשה]] המוטלת על האדם ("חובת הגוף", כמו [[תפילין]], [[מזוזה]] ו[[כיבוד אב ואם]]) ואיננה קשורה לקרקע דווקא, נוהגת בין בארץ ובין מחוצה לה<ref>אמר [[רב יהודה]]..כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל..מנא הני מילי? דתנו רבנן "אלו החקים..והמשפטים..אשר תשמרון..לעשות בארץ..כל הימים אשר אתם חיים על האדמה (דברים פרק יב)" ..צא ולמד ממה ש'''אמור בעניין''' "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם.. (דברים פרק יב)" מה [[עבודה זרה|עבודת כוכבים]] מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ -מסכת קידושין דף לז.</ref>. אמנם יש ראשונים הסוברים שהמצווה אינה נוהגת בחוץ לארץ{{הערה|ראה פירוט ב"טבלת הדעות" בדף השיחה}} , וכתב השולחן ערוך שנהגו העם בחוצה לארץ כדעה זו.
המגמה הכללית של [[מתנות כהונה]], היא לפרנס את הכהנים ולאפשר להם להתפנות [[כהן#יישומים כלליים של הכהונה|ללימוד תורה והוראתה בעם ישראל]] ו[[כהן#חובות וזכויות הכהן בתורה|עבודת המקדש]]. כך נאמר בספר [[דברי הימים]]: {{הדגשה|וַיֹּאמֶר ([[חזקיהו המלך]]) לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם '''לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה''''|דברי הימים ב לא ד|דברי הימים ב לא, ד}}‏‏<ref> כך ניסח זאת ה[[ספורנו]] בבמדבר ט, יג: "אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו... וזאת הייתה כוונת התורה במתנות כהונה ולויה, שיסייע כל העם לתופשי התורה, שהם הכהנים והלויים, כאמרו: יורו משפטיך ליעקב, ויזכו כולם לחיי עולם". על תפקידם של הכהנים בהוראת התורה יש ללמוד מפסוקים נוספים: "וידבר ה' אל אהרן לאמר... אתה ובניך אתך... להבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור '''ולהורת''' את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה", ([[ויקרא]] פרק י ח-יא). "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" ([[מלאכי]] פרק ב, ז.‏</ref>.


===החובה בארץ===
מלבד הטעם הכללי לנתינת הזרוע הלחיים והקיבה כחלק מהמערך של מתנות הכהונה, מפרשים שונים מצאו טעמים מיוחדים לנתינת האברים אלו דווקא והבחינו ביניהם לבין שאר מתנות כהונה:


{{להשלים}}
התלמוד<ref>מסכת חולין דף קלד עמוד ב</ref> מקשר את האברים הללו למעשהו של [[פנחס]] בן אלעזר הכהן, שהרג את [[זמרי בן סלוא]] ו[[כזבי בת צור]], ובזכותו זכה לכהונה<ref>במדבר כה, א-טו</ref>: פנחס אחז את הרומח בידו, התפלל בפיו<ref>על פי [[תהלים]] קו, ד</ref>, והיכה את האשה "אל קבתה". בכך שהמצווה ניתנה לדורות -ולא רק לדור המדבר- מסביר [[ספר החינוך|בעל החינוך]] שהכוונה היא לציין הכדאייות לעבוד את [[הקדוש ברוך הוא]], כי תשלומו לפועליו תמורת עבודתם הנהו לא רק לחיי הפועל בעצמו אלא גם לבניו ודורות אחריו<ref>ספר ה"חינוך" -מצווה תק"ו</ref>. ה[[אלשיך]] ממשיך בכיוון זה בהסברו שבלעדי מעשי פינחס וקנאתו על מעשה [[עבודה זרה#האלילים ופולחניהם|פעור]] לא היה נשאר קיים עם ישראל בחייהם, לכן מגיע לכהן בדין ובמשפט מתנות אלו<ref>אלשיך לדברים פרק יח:א</ref>.  
לגבי חיוב נתינת המתנות לכהנים בארץ ישראל בזמן הזה -אף שכל הדעות מחייבות נתינתה- יש מחלוקת אם החיוב הוא מן התורה<ref>דרכי משה הארוך (לה[[רמ"א]]) יור"ד סימן סא סעיף כא.</ref> או מ[[דרבנן]].


===נתינת המתנות בחוצה לארץ===
רבי [[אברהם אבן עזרא]]<ref>דברים יח, א</ref> סבור שמתן האברים הללו הוא שכר על פעולת הכהן בעבודת הקודש: זרוע - על העבודות הנעשות בידיו, לחיים - על [[ברכת כהנים|ברכת הכהנים]] שבפיו, וקיבה - על בדיקת אברי הקרבן הפנימיים. הוא מוסיף נימוק פשטני, שבשר האברים הללו טוב יותר.
====במשנה====
למרות דעת הסתם משנה -בפשטות- שחיוב המתנות חל בין בארץ בין בחוצה לה.
====בברייתא (ספרי ותוספתא)====
'דיון' הראשון אודות חיוב נתינת המתנות בחוצה לארץ מופיע ב[[ספרי]].  בה, הברייתא מנסה להשוות את חיוב נתינת המתנות אל [[תרומה]] (שחיובה חלה רק בארץ ישראל) {{הערה|שנוהגת ב"מרובה ובמועט", כלומר בין אם יש הרבה יבול או מעט החיוב חל, וזאת בניגוד לראשית הגז שאין חוב לתתה ביבול מועטת | ליומר פירוט: ה[[ספרי]], על הפסוק 'וזה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה' שנינו שהתיבות 'אם שור אם שה' מלמדות שחיוב נתינת המתנות נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ (מכיוון שכתוב מאת זובחי הזבח ואחר כך פרט הכתוב: 'אם שור אם שה' הרי זה מלמד שכל היכן ששוחטים שור ושה חייבים במתנות כהונה). ושואלים בספרי: מדוע צריך לימוד מיוחד  שחיוב נתינת מתנות אלו נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, הרי אפשר ללמוד את זה מראשית הגז, ומתרצים בספרי שלולא תיבות הפסוק '''אם שור אם שה''' היינו פוטרים את השוחט בחוצה לארץ מנתינת מתנות אלו, בגלל שיש צד שבהם מתנות אלו דומות יותר ל[[תרומה]] (שחיובה חל מן התורה רק בארץ ישראל) מראשית הגז כי נתינת מתנות אלו כמו תרומה נוהגות}}. לסופו של הדיון הברייתא אומרת שלולא מילי הפסוק '''אם שור אם שה''' היינו פוטרים את השוחט בחוצה לארץ {{הערה|המלבי"ם מסביר -על פי כללי דקדוק- שהמילה אם (שתי פעמים) מציין שחלקי השור והשה ניתנות בכל מצב שייתכן -ולא חשוב איפה הבהמה נשחטת. לשלימות הבנת לימודו ראה "התורה והמצוה" (לה[[מלבים]]) לספרי דברים יח:ד}}.


====בתלמוד בבלי====
ה[[רמב"ם]]<ref>מורה נבוכים חלק ג פרק לט</ref> כתב שאברים אלו הם "ראשית" ובעלי חשיבות מיוחדת, בדומה למתנות כהונה אחרות כמו ה[[ביכורים]] ו[[ראשית הגז]]: הלחיים מייצגים את הראש, החשוב שבאברים; הזרוע היא האבר הראשון היוצא מן הגוף בשעה שהבהמה הולכת; והקיבה היא עיקרם של אברי העיכול.
ב[[תלמוד בבלי]] מובא שחז"ל חייבו את קיום המצווה בחוץ לארץ‏‏{{הערה|החמירו עד כדי הטלת פסק-דין לאסור בשר שנשחט באזור מסוים‏‏ ונידו את השוחטים עקב סרבותם לקיים את המצווה: ‏הני טבחי ד[[הוצל]] קיימי בשמתא ד[[רב חסדא]] הא עשרים ותרתין שנין. למאי הלכתא? אילימא דתו לא משמתינן להו והא..מצות עשה ..ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.. אלא דקנסינן להו בלא אתרייתא (קונסים בלי אזהרה) -מסכת חולין קלב‏}}. התחייבות שנמשכה גם בתקופת ה[[גאונים]]. ובראשם, רב [[האי גאון]], שנהג לנדות שוחט שמתרשל בקיום המצווה.
====בראשונים====
למרות שהמשנה מביאה דעתם של כל התנאים ("סתם משנה") לחייב את נתינת המתנות בחוצה לארץ ישראל<ref>{{משנה חולין פרק י}}</ref>, [[רש"י]]<ref>מסכת שבת דף י</ref> מסביר שבימי [[רב נחמן בר יצחק]] נתפרסם אופן לימוד מיוסד על התנא [[רבי אלעאי (תנא)|רבי אלעאי]]<ref> בתוספתא חולין פרק עשירי הלכה א תניא: 'הלוקח מעל הבית חייב [בראשית הגז] ורבי אלעאי פוטר, השותפין חייבין רבי עקיבא פוטר', ובתלמוד בבלי (חולין קלה, א) תנינן לה הכי: 'בהמת השותפים חייב בראשית הגז ורבי אלעאי פוטר'.ושם (קלו, א)תניא: 'בהמת השותפין חייבת במתנות ורבי אלעאי פוטר' , ,  שרבי אלעאי סובר שהואיל ומתנת [[ראשית הגז]] קיימת ב[[היקש]] אל מתנת [[תרומות ומעשרות|תרומה]] -, כך מתנת ראשית הגז פטורה גם כן בחוצה לארץ</ref> שסובר שהואיל ומתנת [[ראשית הגז]] קיימת ב[[היקש]] אל מתנת [[תרומות ומעשרות|תרומה]] -שפטורים העם מנתינתה בחוצה לארץ מן התורה<ref>אם שמדרבן חייבוה בארצות הסמוכות לארץ{{מקור}}</ref> (כי '''חובת קרקע''' ארץ ישראלי היא ולא '''חובת גוף''' ישראלי), כך מתנת ראשית הגז פטורה גם כן בחוצה לארץ<ref>אי מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף מתנות בארץ..אמר [[רבי יוסי מנהרביל]], אין. והתניא (בניחותא-רשי) רבי אלעאי אומר מתנות אין נוהגין אלא בארץ -חולין קלו.</ref>.  ה[[ריטב"א]] (1250 - 1330) סבר שהמתנות הם אכן באותו גדר כמו ראשית הגז שהוקש לתרומה שפטורה בחוצה לארץ מן התורה<ref>אולם הוא משבח המחמיר לתתם בחוץ לארץ -ריטב"א, חידושי הריטב"א על חולין דף קלו: |ראה טבלת השיטות בדף השיחה של הערך</ref>.  אולם ה[[מהר"ם מרוטנבורג]] (1215 - 2 במאי 1293) חולק וסבור שאין המתנות נחשבות כאותו סוג של ראשית הגז וכתוצאה מכך חייבים בנתינתה בחוצה לארץ.


=====הסתירה בשיטת רש"י=====
==מקום וזמן המצוה==
[[רש"י]] -בשני מקומות שונות- האריך להסביר את ה"נהוג"{{הערה|המילה "נהוג" יש לה משמעות מיוחדת, והיא, שאין לרבנים '''להורות''' ל[[לכתחילה ובדיעבד|כתחילה]] להקל בנתינה.  אולם אם כבר מקילים, אז אין למחות}} של תושבי חוצה לארץ; בפירושו למסכת שבת{{הערה|דף י: | מסביר שבימי רב חסדא לא נהגו כרבי אלעאי אף בראשית הגז ובימי [[רב נחמן בר יצחק]] נהגו כרבי אלעאי בראשית הגז אבל לא במתנות. ורש"י ממשיך שעכשיו (בזמנו של רש"י) אנו רואים שנהגו כרבי אלעאי אף במתנות; וכמו שהחזיקו במנהג בראשית הגז כרבי אלעאי בימי רב נחמן בר יצחק ולא מחינו בהם והתחילו כולם לנהוג כך, כמו כן עכשיו שנהגו כמותו גם במתנות - אין משנים המנהג.   אבל  הרמב"ם פוסק בהלכות ביכורים פרק ט שהמתנות נוהגין בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ובכל זמן. וכן כתב הרא"ש במסכת חולין פי"א סימן א בשם ה[[מהר"ם מרוטנבורג]] שאין המתנות נחשבות כאותו סוג של ראשית הגז וכתוצאה מכך חייבים בנתינתה בחוצה לארץ.}} סיים שמשום שנהוג אצל תושבי חוצה לארץ לא לתת, "לא משנינן מנהגא" להורות להם כן לתת. אולם מצד שני כתב תשובה מבארת שאל לרבני חוצה לארץ להורות לתושבי עירם להקל במצוות הנתינה, והאריך לשבח אלה שנותנים המתנות וגם תלה את אי-ההפרשה בחוצה לארץ‏ כתוצאה של סיבות טכניות<ref>לתצלום תשובת רש"י בשלימותה ראה דף קכ"ב בזה: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8962&st=&pgnum=122</ref>‏.
הדעה המקובלת בדברי [[חז"ל]]<ref>‏הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית -משנה [[מסכת חולין|חולין]] פרק י' משנה א'‏</ref> וה[[ראשונים]] היא שחיוב המצווה חל בכל זמן, בין אם [[בית המקדש]] קיים ובין אם לאו, ובכל מקום, בין ב[[ארץ ישראל]] ובין בחוץ לארץ{{הערה|לפי סברת הרמב"ם, רמב"ן, ר"ן, רי"ף, ראב"ד, רבינו ירוחם, שו"ת מן השמים, מהר"ם מרוטנבורג -ראה "טבלת הדעות" בדף השיחה}} בהתאם לכלל שכל [[מצוות עשה]] המוטלת על האדם ("חובת הגוף", כמו [[תפילין]], [[מזוזה]] ו[[כיבוד אב ואם]]) ואיננה קשורה לקרקע דווקא, נוהגת בין בארץ ובין מחוצה לה<ref>אמר [[רב יהודה]]..כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל..מנא הני מילי? דתנו רבנן "אלו החקים..והמשפטים..אשר תשמרון..לעשות בארץ..כל הימים אשר אתם חיים על האדמה (דברים פרק יב)" ..צא ולמד ממה ש'''אמור בעניין''' "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם.. (דברים פרק יב)" מה [[עבודה זרה|עבודת כוכבים]] מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ -מסכת קידושין דף לז.</ref>. אמנם יש ראשונים הסוברים שהמצווה אינה נוהגת בחוץ לארץ{{הערה|ראה פירוט ב"טבלת הדעות" בדף השיחה}} , וכתב השולחן ערוך שנהגו העם בחוצה לארץ כדעה זו.


=====שיטת המהר"ם מרוטנבורג והסכמת הגר"א=====
===החובה בימינו===
 
{{להשלים}}
ה[[מהר"ם מרוטנבורג]]{{הערה|לציטוט שלם של תשובת המהר"ם מרוטנבורג ראה טבלת השיטות בדף השיחה של הערך הנוכחי}} האריך מאד להביא ראיות -עד שיסד '''ילפותא''' חדש- להוכיח שהמתנות אינן נידמות אל תרומה אלא אל [[בכור בהמה]] ואל [[חלה]] -שכן נוהגים בחוצה לארץ{{הערה|לבירור מה הייתה שיטתו של המהר"ם ראה לקמן בערך הנוכחי.  והנה תשובתו הארוכה שמופיע בספר '''תשובות מהר"ם מרוטנבורג''': ..או נימא כל היכא דתנינן בארץ ובחו"ל שלא לצורך לבד ממתנות וראה"ג לאפוקי מרבי אילעאי בתרווייהו.
לגבי חיוב נתינת המתנות לכהנים בארץ ישראל בזמן הזה -אף שכל הדעות מחייבות נתינתה- יש מחלוקת אם החיוב הוא מן התורה<ref>דרכי משה הארוך (לה[[רמ"א]]) יור"ד סימן סא סעיף כא.</ref> או מ[[דרבנן]].
על כרחך צריכים לומר דבארץ ובחוצה לארץ דתנן בפרק הזרוע מחשיב ליה תלמודא נמי שלא לצורך דפשיטא דלית הילכתא כוותיה וליכא מאן דסבר כוותיה דלא מיסתבר טעמיה..נראה לי דבראה"ג קיימא לו כוותיה משום דאיתקשי להדדי תרומה-וראה"ג וחד נתינה קיים אתרוייהו בשוה "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו(ד ברים יח:ד)".
והא דקאמר יליף נתינה נתינה לאו גז"ש ממש קאמר אלא..יליף.. שתהא נתינה ד"תתן" דראשית הגז כמו נתינה דתרומה דהא חד תתן כתוב אתרווייהו, הילכך מה תרומה אינה בחוצה לארץ אף ראה"ג.  
וכעין זה פירש ר"י..גבי אתי' מכה מכה דלאו גז"ש היא אלא סמוכין (תוס' ד"ה החובל בק פג:).
אי נמי איכא דילפינן גז"ש נתינה נתינה מתרומה דהכא כתיב "תתן" ובחלה כתיב "תתנו.. תרומה(במ' טוכא)" ותתן-תתנו דמו להדדי לגמרי אלא דבחלה דכתיב בלשון רבים שייך לשון תתנו ובראה"ג דכתיב בל"י  כתיב תתן. אבל "ונתן" דכתיב גבי מתנות לא ילפינן מ"תתן (דראהג)" ומ"תתנו(דחלה)" דלא דמו להדדי כלל, וכיון דאיכא דדמי ליה, מדדמי ליה ילפינן תתן מתתנו.
 
אלא (ולא) ילפינן "ונתן" דמתנות מ"לך נתתים למשחה" ..וכתיב התם (באותה פרשה של למשחה) "אך בכור שור.." וילפינן מהתם מתנות מה בכור נוהג בחוצה לארץ אף מתנות.. ועל כרחך צריכים לומר דילפינן מתנות מ"לך נתתים למשחה" דאי לא תימא הכי מנא ליה לרבי יוחנן דמתנות אינן נאכלין אלא צלי ובחרדל? מדכתיב "למשחה"! והא מתנות לא כתיב התם בפרשת קרח?!..הכי נמי..מתנות בחוצה לארץ ילפינן מהתם מבכור כדפרישית.
ואע"ג דמצינן למילף לפטורא נתינה מ"ואני הנה נתתי לך את משמרת תרמתי(במ' יחח)" מה תרומה בחוצה לארץ לא אף מתנות דכך דומה "ונתן" ל"נתינה" כמו שהוא דומה ל"נתתים" דלא להאי דמי לגמרי ולא להאי דמי לגמרי מכל מקום קולא וחומרא לחומרא מקשינן(יבמות ח.).
ועוד ראייה גדולה..דפרק ראשית הגז (חולין קלו.) פריך 'אי מה תרומה בארץ אין בחו"ל לא אף מתנות'..ומשני אין, דתניא רבי אלעאי אומר אין מתנות נוהגת בחו"ל' וכן היה רבי אלעאי אומר ראה"ג אינו נוהג אלא בארץ מ"ט ד[[רבי אלעאי]] יליף נתינה מתרומה מה תרומה..אף ראה"ג', והשתא קשה לי טובא: פתח במתנות ומפרש טעמא דראה"ג?  ולדבריי ניחא משום דלא קיימא לן כרבי אלעאי בהא דיליף..אלא בראה"ג קיימא לן כוותיה. לא חשש רבא לפרש טעמא דידיה במתנות אלא בראה"ג דקיימא לן כוותיה מיהו איהו יליף תרווייהו נתינה-נתינה מתרומה.
ועוד יש להביא ראייה מתרומה שבספר האלפסי האריך הרבה.. ודלג פרק ראה"ג וכן דרך האלפסי לכתוב דבר שפסק יוצא ממנו ולדלג דבר שאין פסק יוצא ממנו אלמא סבירא ליה דמתנות נוהגות בזמן הזה ולא ראה"ג.
ויש לכל אדם להפריש ולהזהר מקללת רב חסדא דאמר האי כהנא טבחא דלא אפריש מתנתא ליהוי בשמתא די"י אלהי ישראל וכל שכן ישראל..דמתנות נוהגות בחוצה לארץ וכל עדת ישראל יעשו אותו -תשובות מהר"ם תשובה ז (ד' יא של כרך ב דפוס מוסד הרב קוק)}}. הגאון מווילנא, בפירושו לשולחן ערוך {{הערה|יורה דעה סוף סימן ס"א}} הסכים לשיטת המהר"ם -לא רק לעניין מנהג טוב (כשיטת הרבה מהאחרונים)- אלא לחייב הנתינה מעיקר הדין{{הערה|לביאור מילי הגר"א ראה ספר "שלמת אליהו" (שלמה לוונטאהל -ירושלים תשס"ו) לביאור רחב ונצרך למילי הגר"א}}.


====מנהג יהודי תימן====
מהנראה מפירושו של ה[[מהרי"ץ]] ל[[שולחן ערוך]] (יורה דעה) , מוכח ש[[יהודי תימן]] הצטיינו באחיזת המנהג של נתינת המתנות במשך זמן רב יותר מיהודים אשר במדינות אחרות. בכך שגם קרוב למאה ה19 עדיין היו מקפידים במצווה של נתינת המתנות.
וכפי מיליו:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצוה זו מקהל ה' כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך|מקור=ספר "זבח תודה" ליורה דעה סוף סימן ס"א}}
בכל אופן, לדעות ההלכתיות שאישרו "הנהוג בעם" (למנוע הנתינה בחוצה לארץ) לא ברור אם אסרו לאכול מבשר חלקי המתנות עצמן (לשון, בשר לחי וכו') כפי הנפסק בשולחן ערוך של הבית יוסף{{הערה|"המתנות עצמם אסור לישראל לאכלם" -שולחן ערוך יורה דעה סימן ס"א סעיף ל"א}} ואם בהבאת אלו החלקים מחוצה לארץ לארץ ישראל מה דינם לאכילה. 


==פרטי הדינים==
==פרטי הדינים==
שורה 124: שורה 96:
===דין השוחט והמשווק בשר עבור הציבור הרחב===
===דין השוחט והמשווק בשר עבור הציבור הרחב===
כל האמור נאמר על שוחט שנשכר לזבוח עבור גוי ואיש פרטי שהולך לבדו לגוי לקנות בשר שהושחטה כדין<ref>לפי לשון המשנה והתוספתא: "השוחט" ולא השוחט'''ים''', "המשתתף" ולא המשתת'''פים''', "מכרוה לו" ולא מכרוה ל'''הם'''</ref>. אולם הרעיון להשתתף לכתחילה עם גוי או כהן "על מנת" להיפטר לגמרי מנתינת המתנות אסרו חז"ל באיסור מדרבנן<ref>תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלב בשם "חכמי דרום", [[יהושע פלק כץ|פרישה]] לטור שולחן ערוך יורה דעה סימן סא סעיף קטן לה ("דוקא ב[[בכור בהמה]] התירו להשתתף עם הגוי... שלא יבוא לידי מכשול... <u>אבל אסור לעשות [[גניבת דעת|ערמה]] להפקיע לכהן מתנותיו</u>), [[רבינו ירוחם]] נתיב כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=359 "אם נשתתף בטבחות עס כהן, דיני כמו שכתבתי כטבח כהן (שמשמתין) -כך פשוט.]</ref>;
כל האמור נאמר על שוחט שנשכר לזבוח עבור גוי ואיש פרטי שהולך לבדו לגוי לקנות בשר שהושחטה כדין<ref>לפי לשון המשנה והתוספתא: "השוחט" ולא השוחט'''ים''', "המשתתף" ולא המשתת'''פים''', "מכרוה לו" ולא מכרוה ל'''הם'''</ref>. אולם הרעיון להשתתף לכתחילה עם גוי או כהן "על מנת" להיפטר לגמרי מנתינת המתנות אסרו חז"ל באיסור מדרבנן<ref>תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלב בשם "חכמי דרום", [[יהושע פלק כץ|פרישה]] לטור שולחן ערוך יורה דעה סימן סא סעיף קטן לה ("דוקא ב[[בכור בהמה]] התירו להשתתף עם הגוי... שלא יבוא לידי מכשול... <u>אבל אסור לעשות [[גניבת דעת|ערמה]] להפקיע לכהן מתנותיו</u>), [[רבינו ירוחם]] נתיב כ [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20269&st=&pgnum=359 "אם נשתתף בטבחות עס כהן, דיני כמו שכתבתי כטבח כהן (שמשמתין) -כך פשוט.]</ref>;
====תקנת זקני דרום====
====תקנת זקני דרום====
אמנם, עקב ההסתמכות על עיקר הדין<ref>עיקר דין תורה נותנת היתר לכהן לשווק בשר לציבור הרחב בלי לתת המתנות -ראה רא"ש למסכת חולין פרק הזרוע</ref> סבר רבי טבלא שלכתחילה ניתן להשתתף עם הפטורים ממתן על מנת להיפטר לגמרי מנתינת המתנות במטרה להגדיל הכנסה הכספית לכהן עני -כמסופר בתלמוד:
אמנם, עקב ההסתמכות על עיקר הדין<ref>עיקר דין תורה נותנת היתר לכהן לשווק בשר לציבור הרחב בלי לתת המתנות -ראה רא"ש למסכת חולין פרק הזרוע</ref> סבר רבי טבלא שלכתחילה ניתן להשתתף עם הפטורים ממתן על מנת להיפטר לגמרי מנתינת המתנות במטרה להגדיל הכנסה הכספית לכהן עני -כמסופר בתלמוד:
שורה 165: שורה 138:
*יש מהאחרונים שטוענים ששום הסכם אינו מועיל במקרה שלא באו המתנות עצמן לידי הכהן{{מקור}}
*יש מהאחרונים שטוענים ששום הסכם אינו מועיל במקרה שלא באו המתנות עצמן לידי הכהן{{מקור}}


==מטרת המצווה וטעמים למניעת יישומה==
==מקום וזמן המצווה==
קיימת מטרה כללית בכל [[מתנות כהונה]] לפרנס את הכהנים ולאפשר להם להתפנות [[כהן#יישומים כלליים של הכהונה|ללימוד תורה והוראתה בעם ישראל]] ו[[כהן#חובות וזכויות הכהן בתורה|עבודת המקדש]]. כך נאמר בספר [[דברי הימים]]: {{הדגשה|וַיֹּאמֶר ([[חזקיהו המלך]]) לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם '''לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה''''|דברי הימים ב לא ד|דברי הימים ב לא, ד}}‏‏<ref> כך ניסח זאת ה[[ספורנו]] בבמדבר ט, יג: "אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו... וזאת הייתה כוונת התורה במתנות כהונה ולויה, שיסייע כל העם לתופשי התורה, שהם הכהנים והלויים, כאמרו: יורו משפטיך ליעקב, ויזכו כולם לחיי עולם". על תפקידם של הכהנים בהוראת התורה יש ללמוד מפסוקים נוספים: "וידבר ה' אל אהרן לאמר... אתה ובניך אתך... להבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור '''ולהורת''' את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה", ([[ויקרא]] פרק י ח-יא). "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" ([[מלאכי]] פרק ב, ז.‏</ref>.
המשנה במסכת חולין (י, א) מגדירה כי {{ציטוטון|"הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית"}} וכך נפסק גם על ידי מרבית ה[[ראשונים]]. עם זאת, יש מהראשונים הסוברים שהמצווה אינה נוהגת בחוץ לארץ{{הערה|ראו פירוט ב"טבלת הדעות" בדף השיחה}}. ה[[שולחן ערוך]] פוסק כדעת רוב הראשונים שמחייבים הנתינה אולם מסיים ואומר כי נהגו העם מצד עצמם בחוצה לארץ דווקא כדעת המיעוט.
 
בארץ ישראל מצווה זו תקפה תמיד לכל הדעות אולם ישנה מחלוקת בדבר תוקף המצווה בזמן הזה, האם היא מדאורייתא או מדרבנן בלבד. באשר לתוקף המצווה בחוץ לארץ בזמן הזה, למרות דברי המשנה נותרה שאלה זו (אם החוב הוא מדאורייתא או מדרבנן) שנויה במחלוקת. ב[[ספרי]] נעשה נסיון להשוות את חיוב נתינת המתנות אל חיוב הרמת התרומה הנוהג רק בארץ ישראל, אולם בסופו של הדיון נקבע כי מהפסוק "אם שור אם שה" נלמד כי החיוב תקף גם בחו"ל{{הערה|המלבי"ם ב"התורה והמצווה" לספרי דברים יח, ד, מסביר את הלימוד כנובע מכפל המילה "אם"}}.
 
ב[[תלמוד בבלי|תלמוד הבבלי]] (חולין קלב) מובא מעשה על [[נידוי (הלכה)|נידוי]] שוחט שהתרשל בקיום המצווה, וכן דין הטלת [[קנס]] על שוחטים שכאלה. גם ב[[תקופת הגאונים]] נהג דין זה, ו[[רב האי גאון]] ו[[נטרונאי גאון|רב נטרונאי גאון]]<ref>"הלכות פסוקות מן הגאונים" (י. מיללער), ספר זרעים סימן ב</ref> נהגו לנדות שוחטים שהתרשלו בכך.
 
לפי עדותו של [[יהודה בן קלונימוס משפיירא|רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא]], היו יהודי [[מגנצא]] נוהגים בנתינת המתנות לפני ההרג של [[גזירות תתנ"ו]]<ref>ספר "יחוסי תנאים ואמוראים", מהדורת י. ל. מימון, עמוד תעח</ref>, וישנה עדות כי היהודים תחת ממשלת [[לותייר מלך צרפת]] היו נוהגים בנתינת המתנות<ref>"הגהות מרדכי הגדול" כתב יד 673 בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק , ספריית בודליאנה כת"י 678 עמוד 390</ref>.
 
החל מתקופת [[רש"י]], ההימנעות מנתינת המתנות החלה לקבל לגיטימציה גוברת והולכת. ב[[שאלות ותשובות|תשובתו]] אל רבי יהודה בן מכיר, מסביר [[רש"י]] את המנהג הרווח של תושבי חוצה לארץ שלא לתת את המתנות לכהנים בחו"ל. לשיטתו מדובר בהרחבת ההשערה ש[[רבי אלעאי]] סבר שאין חוב לתתם בחוצה לארץ<ref>כפי עדותו של רב יוסי מנהרביל במסכת חולין</ref>. אמנם, סיים רש"י שאין להורות כן למעשה ואף שיבח את המקפידים על הנתינה<ref>תשובת רש"י לרבי יהודה ברבי מכיר , נדפס בספר [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14579&st=&pgnum=152 אור זרוע]</ref>‏ <ref>לעניין השיטה המופיע ברש"י ב[[דפוסי התלמוד|דפוס ווינציה]] של התלמוד יש מבחינים כי בין כתבי יד התלמוד (של מסכת שבת, דף י עמוד ב), אין הדיון בעניין חו"ל מופיע בפירושו של רש"י כלל ועיקר (היינו כתב יד פריס מספר 324, כתב יד וטיקן מספר 138, הספרייה הבריטית לונדון or. 5975, כתב יד פרמה 1324/2087, ניו יארק rab. 841 ו718), ועל סמך זו משערים כי מדובר בהוספת תמצית תשובת רש"י הנ"ל על ידי תלמידיו או הבאים אחריו (ליפשיץ, רש"י, עמוד 234. ארנד, רש"י עמוד 112. פוגל, רש"י, עמוד 129 ו275</ref>. ה[[רשב"א]], סבר שהמתנות הן אכן באותו תוקף של [[ראשית הגז]] אשר [[היקש|הוקש]] לתרומות ומעשרות ועל כן אנשי חו"ל פטורים מלתיתן<ref>תורת הבית להרשב"א, בית ג שער ב</ref>.
 
לעומת גישה זו, ה[[מהר"ם מרוטנבורג]] האריך להוכיח שהמתנות אינן דומות לתרומה אלא דומות דווקא ל[[בכור בהמה]] ו[[הפרשת חלה]], דינים הנוהגים גם בחו"ל<ref>תשובות מהר"ם תשובה ז (ד' יא של כרך ב, דפוס מוסד הרב קוק). תשובה זו מצוטטת גם על ידי ה[[רא"ש]] ומובאת על ידי ה[[גר"א]] בפירושו לשולחן ערוך כנימוק להיות החיוב תקף מעיקר הדין, ולא נוהג טוב בלבד כשיטת אחרונים רבים.</ref>. כמו כן, גם הרמב"ם פוסק בהלכות ביכורים פרק ט כפשט המשנה בחולין, וגם ה[[רמב"ן]], ה[[ראבי"ה]] וה[[רי"ד]] סברו כי החוב של נתינת המתנות לכהנים חל בתוקפו בחוצה לארץ.
 
====במשנה====
למרות דעת הסתם משנה -בפשטות- שחיוב המתנות חל בין בארץ בין בחוצה לה.
====בברייתא (ספרי ותוספתא)====
'דיון' הראשון אודות חיוב נתינת המתנות בחוצה לארץ מופיע ב[[ספרי]]. בה, הברייתא מנסה להשוות את חיוב נתינת המתנות אל [[תרומה]] (שחיובה חלה רק בארץ ישראל) {{הערה|שנוהגת ב"מרובה ובמועט", כלומר בין אם יש הרבה יבול או מעט החיוב חל, וזאת בניגוד לראשית הגז שאין חוב לתתה ביבול מועטת | ליומר פירוט: ה[[ספרי]], על הפסוק 'וזה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה' שנינו שהתיבות 'אם שור אם שה' מלמדות שחיוב נתינת המתנות נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ (מכיוון שכתוב מאת זובחי הזבח ואחר כך פרט הכתוב: 'אם שור אם שה' הרי זה מלמד שכל היכן ששוחטים שור ושה חייבים במתנות כהונה). ושואלים בספרי: מדוע צריך לימוד מיוחד  שחיוב נתינת מתנות אלו נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, הרי אפשר ללמוד את זה מראשית הגז, ומתרצים בספרי שלולא תיבות הפסוק '''אם שור אם שה''' היינו פוטרים את השוחט בחוצה לארץ מנתינת מתנות אלו, בגלל שיש צד שבהם מתנות אלו דומות יותר ל[[תרומה]] (שחיובה חל מן התורה רק בארץ ישראל) מראשית הגז כי נתינת מתנות אלו כמו תרומה נוהגות}}. לסופו של הדיון הברייתא אומרת שלולא מילי הפסוק '''אם שור אם שה''' היינו פוטרים את השוחט בחוצה לארץ {{הערה|המלבי"ם מסביר -על פי כללי דקדוק- שהמילה אם (שתי פעמים) מציין שחלקי השור והשה ניתנות בכל מצב שייתכן -ולא חשוב איפה הבהמה נשחטת. לשלימות הבנת לימודו ראה "התורה והמצוה" (לה[[מלבים]]) לספרי דברים יח:ד}}.
 
====בתלמוד בבלי====
ב[[תלמוד בבלי]] מובא שחז"ל חייבו את קיום המצווה בחוץ לארץ‏‏{{הערה|החמירו עד כדי הטלת פסק-דין לאסור בשר שנשחט באזור מסוים‏‏ ונידו את השוחטים עקב סרבותם לקיים את המצווה: ‏הני טבחי ד[[הוצל]] קיימי בשמתא ד[[רב חסדא]] הא עשרים ותרתין שנין. למאי הלכתא? אילימא דתו לא משמתינן להו והא..מצות עשה ..ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.. אלא דקנסינן להו בלא אתרייתא (קונסים בלי אזהרה) -מסכת חולין קלב‏}}. התחייבות שנמשכה גם בתקופת ה[[גאונים]]. ובראשם, רב [[האי גאון]], שנהג לנדות שוחט שמתרשל בקיום המצווה.
====בראשונים====
למרות שהמשנה מביאה דעתם של כל התנאים ("סתם משנה") לחייב את נתינת המתנות בחוצה לארץ ישראל<ref>{{משנה חולין פרק י}}</ref>, [[רש"י]]<ref>מסכת שבת דף י</ref> מסביר שבימי [[רב נחמן בר יצחק]] נתפרסם אופן לימוד מיוסד על התנא [[רבי אלעאי (תנא)|רבי אלעאי]]<ref> בתוספתא חולין פרק עשירי הלכה א תניא: 'הלוקח מעל הבית חייב [בראשית הגז] ורבי אלעאי פוטר, השותפין חייבין רבי עקיבא פוטר', ובתלמוד בבלי (חולין קלה, א) תנינן לה הכי: 'בהמת השותפים חייב בראשית הגז ורבי אלעאי פוטר'.ושם (קלו, א)תניא: 'בהמת השותפין חייבת במתנות ורבי אלעאי פוטר' , ,  שרבי אלעאי סובר שהואיל ומתנת [[ראשית הגז]] קיימת ב[[היקש]] אל מתנת [[תרומות ומעשרות|תרומה]] -, כך מתנת ראשית הגז פטורה גם כן בחוצה לארץ</ref> שסובר שהואיל ומתנת [[ראשית הגז]] קיימת ב[[היקש]] אל מתנת [[תרומות ומעשרות|תרומה]] -שפטורים העם מנתינתה בחוצה לארץ מן התורה<ref>אם שמדרבן חייבוה בארצות הסמוכות לארץ{{מקור}}</ref> (כי '''חובת קרקע''' ארץ ישראלי היא ולא '''חובת גוף''' ישראלי), כך מתנת ראשית הגז פטורה גם כן בחוצה לארץ<ref>אי מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף מתנות בארץ..אמר [[רבי יוסי מנהרביל]], אין. והתניא (בניחותא-רשי) רבי אלעאי אומר מתנות אין נוהגין אלא בארץ -חולין קלו.</ref>. ה[[ריטב"א]] (1250 - 1330) סבר שהמתנות הם אכן באותו גדר כמו ראשית הגז שהוקש לתרומה שפטורה בחוצה לארץ מן התורה<ref>אולם הוא משבח המחמיר לתתם בחוץ לארץ -ריטב"א, חידושי הריטב"א על חולין דף קלו: |ראה טבלת השיטות בדף השיחה של הערך</ref>.  אולם ה[[מהר"ם מרוטנבורג]] (1215 - 2 במאי 1293) חולק וסבור שאין המתנות נחשבות כאותו סוג של ראשית הגז וכתוצאה מכך חייבים בנתינתה בחוצה לארץ.


מלבד הטעם הכללי לנתינת הזרוע הלחיים והקיבה כחלק מהמערך של מתנות הכהונה, מפרשים שונים מצאו טעמים מיוחדים לנתינת האברים אלו דווקא והבחינו ביניהם לבין שאר מתנות כהונה:
=====הסתירה בשיטת רש"י=====
[[רש"י]] -בשני מקומות שונות- האריך להסביר את ה"נהוג"{{הערה|המילה "נהוג" יש לה משמעות מיוחדת, והיא, שאין לרבנים '''להורות''' ל[[לכתחילה ובדיעבד|כתחילה]] להקל בנתינה.  אולם אם כבר מקילים, אז אין למחות}} של תושבי חוצה לארץ; בפירושו למסכת שבת{{הערה|דף י: | מסביר שבימי רב חסדא לא נהגו כרבי אלעאי אף בראשית הגז ובימי [[רב נחמן בר יצחק]] נהגו כרבי אלעאי בראשית הגז אבל לא במתנות. ורש"י ממשיך שעכשיו (בזמנו של רש"י) אנו רואים שנהגו כרבי אלעאי אף במתנות; וכמו שהחזיקו במנהג בראשית הגז כרבי אלעאי בימי רב נחמן בר יצחק ולא מחינו בהם והתחילו כולם לנהוג כך, כמו כן עכשיו שנהגו כמותו גם במתנות - אין משנים המנהג.  אבל  הרמב"ם פוסק בהלכות ביכורים פרק ט שהמתנות נוהגין בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ובכל זמן. וכן כתב הרא"ש במסכת חולין פי"א סימן א בשם ה[[מהר"ם מרוטנבורג]] שאין המתנות נחשבות כאותו סוג של ראשית הגז וכתוצאה מכך חייבים בנתינתה בחוצה לארץ.}} סיים שמשום שנהוג אצל תושבי חוצה לארץ לא לתת, "לא משנינן מנהגא" להורות להם כן לתת. אולם מצד שני כתב תשובה מבארת שאל לרבני חוצה לארץ להורות לתושבי עירם להקל במצוות הנתינה, והאריך לשבח אלה שנותנים המתנות וגם תלה את אי-ההפרשה בחוצה לארץ‏ כתוצאה של סיבות טכניות<ref>לתצלום תשובת רש"י בשלימותה ראה דף קכ"ב בזה: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8962&st=&pgnum=122</ref>‏.
 
=====שיטת המהר"ם מרוטנבורג והסכמת הגר"א=====
 
ה[[מהר"ם מרוטנבורג]]{{הערה|לציטוט שלם של תשובת המהר"ם מרוטנבורג ראה טבלת השיטות בדף השיחה של הערך הנוכחי}} האריך מאד להביא ראיות -עד שיסד '''ילפותא''' חדש- להוכיח שהמתנות אינן נידמות אל תרומה אלא אל [[בכור בהמה]] ואל [[חלה]] -שכן נוהגים בחוצה לארץ{{הערה|לבירור מה הייתה שיטתו של המהר"ם ראה לקמן בערך הנוכחי.  והנה תשובתו הארוכה שמופיע בספר '''תשובות מהר"ם מרוטנבורג''': ..או נימא כל היכא דתנינן בארץ ובחו"ל שלא לצורך לבד ממתנות וראה"ג לאפוקי מרבי אילעאי בתרווייהו.
על כרחך צריכים לומר דבארץ ובחוצה לארץ דתנן בפרק הזרוע מחשיב ליה תלמודא נמי שלא לצורך דפשיטא דלית הילכתא כוותיה וליכא מאן דסבר כוותיה דלא מיסתבר טעמיה..נראה לי דבראה"ג קיימא לו כוותיה משום דאיתקשי להדדי תרומה-וראה"ג וחד נתינה קיים אתרוייהו בשוה "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו(ד ברים יח:ד)".
והא דקאמר יליף נתינה נתינה לאו גז"ש ממש קאמר אלא..יליף.. שתהא נתינה ד"תתן" דראשית הגז כמו נתינה דתרומה דהא חד תתן כתוב אתרווייהו, הילכך מה תרומה אינה בחוצה לארץ אף ראה"ג.
וכעין זה פירש ר"י..גבי אתי' מכה מכה דלאו גז"ש היא אלא סמוכין (תוס' ד"ה החובל בק פג:).
אי נמי איכא דילפינן גז"ש נתינה נתינה מתרומה דהכא כתיב "תתן" ובחלה כתיב "תתנו.. תרומה(במ' טוכא)" ותתן-תתנו דמו להדדי לגמרי אלא דבחלה דכתיב בלשון רבים שייך לשון תתנו ובראה"ג דכתיב בל"י  כתיב תתן. אבל "ונתן" דכתיב גבי מתנות לא ילפינן מ"תתן (דראהג)" ומ"תתנו(דחלה)" דלא דמו להדדי כלל, וכיון דאיכא דדמי ליה, מדדמי ליה ילפינן תתן מתתנו.
 
אלא (ולא) ילפינן "ונתן" דמתנות מ"לך נתתים למשחה" ..וכתיב התם (באותה פרשה של למשחה) "אך בכור שור.." וילפינן מהתם מתנות מה בכור נוהג בחוצה לארץ אף מתנות.. ועל כרחך צריכים לומר דילפינן מתנות מ"לך נתתים למשחה" דאי לא תימא הכי מנא ליה לרבי יוחנן דמתנות אינן נאכלין אלא צלי ובחרדל? מדכתיב "למשחה"! והא מתנות לא כתיב התם בפרשת קרח?!..הכי נמי..מתנות בחוצה לארץ ילפינן מהתם מבכור כדפרישית.
ואע"ג דמצינן למילף לפטורא נתינה מ"ואני הנה נתתי לך את משמרת תרמתי(במ' יחח)" מה תרומה בחוצה לארץ לא אף מתנות דכך דומה "ונתן" ל"נתינה" כמו שהוא דומה ל"נתתים" דלא להאי דמי לגמרי ולא להאי דמי לגמרי מכל מקום קולא וחומרא לחומרא מקשינן(יבמות ח.).
ועוד ראייה גדולה..דפרק ראשית הגז (חולין קלו.) פריך 'אי מה תרומה בארץ אין בחו"ל לא אף מתנות'..ומשני אין, דתניא רבי אלעאי אומר אין מתנות נוהגת בחו"ל' וכן היה רבי אלעאי אומר ראה"ג אינו נוהג אלא בארץ מ"ט ד[[רבי אלעאי]] יליף נתינה מתרומה מה תרומה..אף ראה"ג', והשתא קשה לי טובא: פתח במתנות ומפרש טעמא דראה"ג?  ולדבריי ניחא משום דלא קיימא לן כרבי אלעאי בהא דיליף..אלא בראה"ג קיימא לן כוותיה. לא חשש רבא לפרש טעמא דידיה במתנות אלא בראה"ג דקיימא לן כוותיה מיהו איהו יליף תרווייהו נתינה-נתינה מתרומה.
ועוד יש להביא ראייה מתרומה שבספר האלפסי האריך הרבה.. ודלג פרק ראה"ג וכן דרך האלפסי לכתוב דבר שפסק יוצא ממנו ולדלג דבר שאין פסק יוצא ממנו אלמא סבירא ליה דמתנות נוהגות בזמן הזה ולא ראה"ג.
ויש לכל אדם להפריש ולהזהר מקללת רב חסדא דאמר האי כהנא טבחא דלא אפריש מתנתא ליהוי בשמתא די"י אלהי ישראל וכל שכן ישראל..דמתנות נוהגות בחוצה לארץ וכל עדת ישראל יעשו אותו -תשובות מהר"ם תשובה ז (ד' יא של כרך ב דפוס מוסד הרב קוק)}}. הגאון מווילנא, בפירושו לשולחן ערוך {{הערה|יורה דעה סוף סימן ס"א}} הסכים לשיטת המהר"ם -לא רק לעניין מנהג טוב (כשיטת הרבה מהאחרונים)- אלא לחייב הנתינה מעיקר הדין{{הערה|לביאור מילי הגר"א ראה ספר "שלמת אליהו" (שלמה לוונטאהל -ירושלים תשס"ו) לביאור רחב ונצרך למילי הגר"א}}.
 
====מנהג יהודי תימן====
 
מהנראה מפירושו של ה[[מהרי"ץ]] ל[[שולחן ערוך]] (יורה דעה) , מוכח ש[[יהודי תימן]] הצטיינו באחיזת המנהג של נתינת המתנות במשך זמן רב יותר מיהודים אשר במדינות אחרות. בכך שגם קרוב למאה ה19 עדיין היו מקפידים במצווה של נתינת המתנות.


התלמוד<ref>מסכת חולין דף קלד עמוד ב</ref> מקשר את האברים הללו למעשהו של [[פנחס]] בן אלעזר הכהן, שהרג את [[זמרי בן סלוא]] ו[[כזבי בת צור]], ובזכותו זכה לכהונה<ref>במדבר כה, א-טו</ref>: פנחס אחז את הרומח בידו, התפלל בפיו<ref>על פי [[תהלים]] קו, ד</ref>, והיכה את האשה "אל קבתה". בכך שהמצווה ניתנה לדורות -ולא רק לדור המדבר- מסביר [[ספר החינוך|בעל החינוך]] שהכוונה היא לציין הכדאייות לעבוד את [[הקדוש ברוך הוא]], כי תשלומו לפועליו תמורת עבודתם הנהו לא רק לחיי הפועל בעצמו אלא גם לבניו ודורות אחריו<ref>ספר ה"חינוך" -מצווה תק"ו</ref>. ה[[אלשיך]] ממשיך בכיוון זה בהסברו שבלעדי מעשי פינחס וקנאתו על מעשה [[עבודה זרה#האלילים ופולחניהם|פעור]] לא היה נשאר קיים עם ישראל בחייהם, לכן מגיע לכהן בדין ובמשפט מתנות אלו<ref>אלשיך לדברים פרק יח:א</ref>.
וכפי מיליו:


רבי [[אברהם אבן עזרא]]<ref>דברים יח, א</ref> סבור שמתן האברים הללו הוא שכר על פעולת הכהן בעבודת הקודש: זרוע - על העבודות הנעשות בידיו, לחיים - על [[ברכת כהנים|ברכת הכהנים]] שבפיו, וקיבה - על בדיקת אברי הקרבן הפנימיים. הוא מוסיף נימוק פשטני, שבשר האברים הללו טוב יותר.
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצוה זו מקהל ה' כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך|מקור=ספר "זבח תודה" ליורה דעה סוף סימן ס"א}}


ה[[רמב"ם]]<ref>מורה נבוכים חלק ג פרק לט</ref> כתב שאברים אלו הם "ראשית" ובעלי חשיבות מיוחדת, בדומה למתנות כהונה אחרות כמו ה[[ביכורים]] ו[[ראשית הגז]]: הלחיים מייצגים את הראש, החשוב שבאברים; הזרוע היא האבר הראשון היוצא מן הגוף בשעה שהבהמה הולכת; והקיבה היא עיקרם של אברי העיכול.
בכל אופן, לדעות ההלכתיות שאישרו "הנהוג בעם" (למנוע הנתינה בחוצה לארץ) לא ברור אם אסרו לאכול מבשר חלקי המתנות עצמן (לשון, בשר לחי וכו') כפי הנפסק בשולחן ערוך של הבית יוסף{{הערה|"המתנות עצמם אסור לישראל לאכלם" -שולחן ערוך יורה דעה סימן ס"א סעיף ל"א}} ואם בהבאת אלו החלקים מחוצה לארץ לארץ ישראל מה דינם לאכילה.  


===מניעת היישום===
==טענות למניעת קיום המצוה בימינו==
חכמי הדת בתקופת [[אחרונים]] לימדו זכות על שוחטים שלמעשה מונעים את נתינת המתנות, עקב הסתמכות על טענות הלכתיות שונות למיניהן;  
כמה מה[[אחרונים]] לימדו זכות על שוחטים שלמעשה מונעים את נתינת המתנות, עקב הסתמכות על טענות הלכתיות שונות למיניהן;  


*'''שב ואל תעשה -עדיף''' -עדיף לשבת ולא לעשות מעשה שאיננו מצווה בשלמותה מאשר לקיים מצווה המוטלת בספק כי הכהן הוא רק מוחזק בכהונתו -ולא מיוחס- ובכך אם ייצא שאינו כהן אמיתי עובר על איסור של [[גזל]].  
*'''שב ואל תעשה -עדיף''' -עדיף לשבת ולא לעשות מעשה שאיננו מצווה בשלמותה מאשר לקיים מצווה המוטלת בספק כי הכהן הוא רק מוחזק בכהונתו -ולא מיוחס- ובכך אם ייצא שאינו כהן אמיתי עובר על איסור של [[גזל]].  
שורה 323: שורה 336:
[[קטגוריה: תרי"ג מצוות]]
[[קטגוריה: תרי"ג מצוות]]
[[קטגוריה:כהונה]]
[[קטגוריה:כהונה]]
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]

גרסה אחרונה מ־09:01, 27 בנובמבר 2012

מצוות זְּרועַ ולְּחָיַיִם וְקֵּיבָה היא מצוות עשה מדאורייתא שהיא חלק מסדרה של מצוות המכונות מתנות כהונה. המצווה מחייבת את השוחטים לתת חלקים מסוימים מכל בהמה טהורה אחרי השחיטה לכהן. מצווה זו נמנית במנין המצוות[1].

מקור המצווה וכלליה הבסיסיים[עריכה]

מקור המצווה הוא בספר דברים, פרשת שופטים:

Geresh.png וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זבְחֵי הַזֶּבַח[2] אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכהֵן הַזְּרעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה Geresh.png
– דברים פרק יח פסוק ג

מהכתוב בתורה לא ברור מתי נצטוו בני ישראל על נתינת הזרוע והלחיים והקיבה. אולם, כמה מפרשני התורה סבורים שבני ישראל נצטוו בה כבר לפני או בעת חנותם בהר סיני‏[3], ופרשנים אחרים סבורים שהציווי חל בעת הקמת המשכן וברכת אהרן את העם בפעם ראשונה‏[4]. בכל אופן, מובן ממדרש שוחר טוב שהציווי היה נתון עוד לפני מחלוקת קורח ועדתו. ‏[5]. הרמב"ן סבור שנצטוו בה טרם כניסתם לארץ ישראל בחנותם בערבות מואב‏[6].

מתנה זו של זרוע לחיים וקיבה שונה מרוב מתנות כהונה בכך שהיא מוגדרת כמתנת חולין ואין בה קדושה כלשהי המחייבת לאכול אותה דווקא בטהרה (כמו תרומה), או דווקא במקום מסוים (כמו ביכורים, הנאכלים דווקא בירושלים).

כאשר הכהן עצמו אוכל את המתנות, עליו לאכול אותן כדרך אכילת מנה מכובדת בסעודתם של אנשים חשובים, ובלשון חז"ל: "צלי ובחרדל"[7]. מטעם זה, קבעו חז"ל שנותן המתנות אינו מורשה לקבל מתנה כספית מכהן או מישראל בתמורה לבחירתו בכהן מסוים לתת דווקא לו את המתנות[8], משום שחששו חז"ל שמא הכהן המקבל את המתנות יחשוב שהתמורה הכספית שניתנה עבורם ביטלה לגמרי את חשיבותם, וינהג בהם כמזון רגיל.[9]

חז"ל כינו את הזרוע הלחיים והקיבה בשם הסתמי מתנות[10] -כביכול אין מתנות כהונה נוספות, וזאת משום שנתינתם הייתה מעשה יום יומי ונפוץ מאד.

טעמי המצוה[עריכה]

המגמה הכללית של מתנות כהונה, היא לפרנס את הכהנים ולאפשר להם להתפנות ללימוד תורה והוראתה בעם ישראל ועבודת המקדש. כך נאמר בספר דברי הימים: "וַיֹּאמֶר (חזקיהו המלך) לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'" (דברי הימים ב לא, ד)‏‏[11].

מלבד הטעם הכללי לנתינת הזרוע הלחיים והקיבה כחלק מהמערך של מתנות הכהונה, מפרשים שונים מצאו טעמים מיוחדים לנתינת האברים אלו דווקא והבחינו ביניהם לבין שאר מתנות כהונה:

התלמוד[12] מקשר את האברים הללו למעשהו של פנחס בן אלעזר הכהן, שהרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, ובזכותו זכה לכהונה[13]: פנחס אחז את הרומח בידו, התפלל בפיו[14], והיכה את האשה "אל קבתה". בכך שהמצווה ניתנה לדורות -ולא רק לדור המדבר- מסביר בעל החינוך שהכוונה היא לציין הכדאייות לעבוד את הקדוש ברוך הוא, כי תשלומו לפועליו תמורת עבודתם הנהו לא רק לחיי הפועל בעצמו אלא גם לבניו ודורות אחריו[15]. האלשיך ממשיך בכיוון זה בהסברו שבלעדי מעשי פינחס וקנאתו על מעשה פעור לא היה נשאר קיים עם ישראל בחייהם, לכן מגיע לכהן בדין ובמשפט מתנות אלו[16].

רבי אברהם אבן עזרא[17] סבור שמתן האברים הללו הוא שכר על פעולת הכהן בעבודת הקודש: זרוע - על העבודות הנעשות בידיו, לחיים - על ברכת הכהנים שבפיו, וקיבה - על בדיקת אברי הקרבן הפנימיים. הוא מוסיף נימוק פשטני, שבשר האברים הללו טוב יותר.

הרמב"ם[18] כתב שאברים אלו הם "ראשית" ובעלי חשיבות מיוחדת, בדומה למתנות כהונה אחרות כמו הביכורים וראשית הגז: הלחיים מייצגים את הראש, החשוב שבאברים; הזרוע היא האבר הראשון היוצא מן הגוף בשעה שהבהמה הולכת; והקיבה היא עיקרם של אברי העיכול.

מקום וזמן המצוה[עריכה]

הדעה המקובלת בדברי חז"ל[19] והראשונים היא שחיוב המצווה חל בכל זמן, בין אם בית המקדש קיים ובין אם לאו, ובכל מקום, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ‏[20] בהתאם לכלל שכל מצוות עשה המוטלת על האדם ("חובת הגוף", כמו תפילין, מזוזה וכיבוד אב ואם) ואיננה קשורה לקרקע דווקא, נוהגת בין בארץ ובין מחוצה לה[21]. אמנם יש ראשונים הסוברים שהמצווה אינה נוהגת בחוץ לארץ‏[22] , וכתב השולחן ערוך שנהגו העם בחוצה לארץ כדעה זו.

החובה בימינו[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

לגבי חיוב נתינת המתנות לכהנים בארץ ישראל בזמן הזה -אף שכל הדעות מחייבות נתינתה- יש מחלוקת אם החיוב הוא מן התורה[23] או מדרבנן.


פרטי הדינים[עריכה]

הגדרת הזרוע הלחיים והקיבה[עריכה]

הזרוע היא הרגל הקידמית הימנית של בהמות טהורות, מסוג הבקר והצאן, [24],[25], ובתנאי שנשחטו כהלכה ונמצאו כשרים לאכילה. חיות טהורות, כמו הצבי, פטורות, וכן העופות. כמו כן, בהמות שהוקדשו ומיועדות לקורבן - פטורות[26].[27].

הלחיים הם הלסת התחתונה, עם הלשון[28], ויש אומרים שגם הלסת העליונה בכלל הנתינה[29]. (ערכה של לשון פרה ממוצעת כיום הוא למעלה ממאה ש"ח).

הקיבה ניתנת כמות שהיא בשלמותה. החלב שעל הקיבה, שאסור באכילה אבל מותר לעשות בו כל שימוש אחר, נכלל במצוות הנתינה, [30].

החלת המצווה על בני שבט לוי[עריכה]

כהן או לוי ששוחטים באופן אקראי פטורים מלתת את המתנות. אולם אם זהו עסק קבוע בו הם שוחטים גם עבור אנשים שאינם כהנים, הם חייבים לתת את המתנות לכהן אחר[31].

אכילת בשר בהמה שלא ניתנו ממנה המתנות לכהן[עריכה]

בתלמוד בבלי[32] מובאת דעתו של רבי יוחנן, שלפיה חל איסור מוחלט לאכול מבהמה שלא ניתנו ממנה המתנות לכהן, והדבר שקול לאכילת טבל (פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות). עברה הנחשבת לחמורה מאוד שהרי האוכל טבל חייב מיתה. הגמרא קובעת שלעניין השוואתה לאכילת טבל אין ההלכה כמותו[33]. בתקופת הראשונים התקיים דיון על מסקנת הגמרא, האם כוונתה שאין בכך כל איסור[34], או שקיים איסור, אלא שאינו חמור כאכילת טבל[35].

לכל הדעות, מידת חסידות היא שלא לאכול בשר בקר מבהמה שלא ניתנו מתנותיה. יתירה מזו: דברי יחזקאל הנביא[36] על כך שמעולם "לא בא בפי בשר פיגול" התפרשו בגמרא[37] שכוונתו שמעולם לא אכל בשר מבהמה שלא הפרישו ממנה את המתנות לכהנים.

כל זאת לגבי אכילת שאר הבשר. אכילת המתנות עצמן היא ביטול מצוות עשה לתתם לכהן‏[38], וגם כרוך באיסור של גזל מן הכהנים‏[39].

המצווה חלה על השוחט[עריכה]

אחרי שהשוחט מוודא שהשחיטה והבדיקה עברו בהצלחה והבהמה כשרה למאכל, חלה מצוה על השוחט לתת את הזרוע הלחיים והקיבה של הבהמה השחוטה לכהן[40]. לפי המובא בהלכה אם השוחט מתרשל במצוות הנתינה[41], בית הדין מוסמך להענישו בנידוי[42]. לשיטת כמה פוסקים רצוי שהשוחט יסרב לשחוט את הבהמה עד שיוודא שבעליה מסכים לתת את המתנות[43].

פרשני התלמוד והשולחן ערוך מסבירים שהשוחט לא יכול לטעון שהוא אינו בעל הבהמה ואין הוא מורשה לתת מתנות‏‏ מבהמת חבירו[44]. אלא אדרבה, משום שסתם שוחט הוא מוסמך כמומחה בדיני שחיטה[45] סומכים עליו שיימנע מלשחוט כל עוד לא הסכימו הבעלים לתת את המתנות: "השוחטים..חיוב המתנות מוטל עליהם להפריש חלק הכהנים. ונראה היינו טעמא, דסתם שוחט חבר הוא מדגמירא וסבירא הלכות שחיטה ובדיקה -ומסתמא הוא יודע גם כן בטיב הלכות מתנות כהונה- ואינו מתרשל במצוה, מה שאין כן בבעל הבהמה דסתם "עם" -עם הארץ הוא, ואינו בקי בהלכות מתנות כהונה ומתרשל במצוה" (שולחן גבוה ליורה דעה סימן ס"א סעיף ס"א[46])

תפקיד בית דין הרבני[עריכה]

דין תורה קובעת שמתפקידי בית הדין לוודא (ואפילו לכוף) שהשוחטים מקיימים את מצוות הנתינה -וזאת אף על פי שהמתנות מוגדרות כממון שאין לו תובעין‏[47]. יש סמכות לבית הדין לענוש נידוי על שוחט שמסרב לתת את מתנות הללו‏[48] ולהחזיקו כמנודה עד החלטתו לתתם -ולפי דעה אחת (קיצוני ייחסית) מחובות הבית דין להכות את המסרב לתת המתנות‏[49]. בימי בית הדין של המבי"ט והרדב"ז אף ביצעו פסק-דין למנוע קניית בשר של בהמות שלא הורמו השוחטים את מתנותיהן‏[50].

יש מן האחרונים שציין שיש רשות לבית דין לגזור שהטבחים יתנו את המתנות אך ורק לכהן שעיסקו בתלמוד תורה (כהן תלמיד חכם)[51].

הברכה המתלווה למצווה[עריכה]

יש חילוקי דעות בין פוסקי ההלכה בשאלה האם צריך לברך על נתינת המתנות כפי שמברכים לפני קיום מצווה. לפי דעה אחת צריך לברך על המצווה ובדומה להפרשת תרומות ומעשרות[52] לפי דעה שנייה אין צורך בברכה מפני שבעל הבהמה רק מעביר לכהן את מה שהתורה כבר זיכתה עבורו[53] וסימנה לו[54]. ולפי דעה שלישית, יש הבדל בין הפרשת המתנות והפרדתם משאר חלקי הבהמה (שעליה לא מברכים), לבין נתינת המתנות לכהן (שעליה כן מברכים)[55].

לפי הדעה המחייבת לברך על ההפרשה, נוסח הברכה הוא:

Geresh.png אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ להפריש מתנות Geresh.png
– ספר דמשק אליעזר דף תי"ד[56]

לפי הדעה המחייבת לברך על הנתינה, לא ברור מה בדיוק נוסח הברכה: לדעת העולת יצחק יש לברך "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ על נתינת זְּרועַ ולְּחָיַיִם וְקֵּיבָה" אך הוא מסתפק אם יש לומר "על נתינת המתנות" או "לתת המתנות" [57]

ברכת שהחיינו ואמירות נוספות[עריכה]

בספר פאת השולחן לרבי ישראל משקלוב מובא שהגר"א, בנוסף לברכתו על הנתינה נהג לברך שהחיינו[58]. מן האחרונים הביאו שהמקיים מצווה זו לפעם ראשונה בחייו עליו לברך שהחיינו[59]. גם מובא בפוסקים שאל לכהן לברך שהחיינו בקבלתו את המתנות לפעם ראשונה[60] -ומסתבר לומר מכיוון שעיקר דין המצווה קובע שעל השוחט לתת ולא על הכהן לקבל.

האריז"ל הורה לתלמידו רבי חיים ויטל, שבזמן נתינת המתנות לכהן יאמר בעל הבהמה את הפסוק: "וזה יהיה משפט הכהנים... ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה"[61].

לפי פירוש כף החיים יש לומר אחר הפרשה קודם שיתן לכהן; "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה הריני בא לקיים מצות נתינת הזרוע והלחיים והקבה לכהן כמו שאמר הכתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה לתקן את שורש מצוה זו היא וכל מצות הכלולות בה במקום עליון ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"[62]

בחירת כהן לנתינה[עריכה]

זכות הבחירה לאיזה כהן לתת המתנות תלוי ברצון בעל הבהמה בלבד. זכות זו נקראת בפי חז"ל טובת הנאה. לפי המשנה, מותר לתת מתנות הללו אף לכהן עם הארץ. אולם מובא בשולחן ערוך שעדיף לתתם לכהן תלמיד חכם. מובא בפוסקים שאין צורך לחפש דווקא כהן מיוחס (כמו שמהדרים לקיום מצוות פדיון הבן), אלא די בנתינת המתנות אל כהן מוחזק[63], ואין מצריכין אותו להביא ראיה על ייחוסו[64].

דין הקונה מגוי[עריכה]

על פי הפסוק "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח" (דברים פרק יח, ג) פסקה המשנה ש "השוחט.. לנכרי, פטור מן המתנות" (משנה חולין פרק י)

אם הגוי מכר את הבהמה ליהודי אחרי השחיטה, פוסקת התוספתא שהקונה פטור ממצוות הנתינה, וזאת משום שבזמן הזביחה הבהמה נשחטה כתורת נכס של נכרי; "נשחטה (בהמה של גוי ברשותו של הגוי) ואחר כך מכרוה לו, פטור מן המתנות" (תוספתא חולין ט:א). עם זאת, הזהירו הפוסקים שבמקרה שהגוי מביא את בהמתו לרשות ישראל והשוחט זובח אותה שם, חל החוב על השוחט לתת המתנות‏[65]

למרות האמור, התקיים פולמוס רבני נרחב בזמן האחרונים בעניין קניית בהמה מגוי אחר שנשחטה לכתחילה על מנת לפטור לגמרי מנתינת מתנות הללו‏[66] (לפרטים ראה לקמן).

חובת רישום[עריכה]

כתוב במשנה שהמשתתף עם גוי צריך לרשום. בכוונה המדויקת מהי הרשימה הרצויה חלקו הדעות; לפי פירוש הברטנורא[67], רש"י[68], והטור[69] רצוי שהמשתתף יעשה סימן על הבשר עצמו כדי שיבינו כולם שהבעל פטור מנתינת המתנות ולא סתם מתעקש לא לתתם. ולפי הרמב"ם רצוי שהמשתתף יעשה סימנים על בשר הבהמה אחרי השחיטה כדי לא לקנות את המתנות בעצמן אלא יניחם לכהן או לגוי, ורק שאר הבשר יקנה[70].

יש משמעות מיוחדת למילה רשימה בדמות המקראית, והיא שהסימן הרשום יהיה קבוע וחלוט בלי אפשרות להעבירו או למוחקו{{{1}}}.

דין השוחט והמשווק בשר עבור הציבור הרחב[עריכה]

כל האמור נאמר על שוחט שנשכר לזבוח עבור גוי ואיש פרטי שהולך לבדו לגוי לקנות בשר שהושחטה כדין[71]. אולם הרעיון להשתתף לכתחילה עם גוי או כהן "על מנת" להיפטר לגמרי מנתינת המתנות אסרו חז"ל באיסור מדרבנן[72];

תקנת זקני דרום[עריכה]

אמנם, עקב ההסתמכות על עיקר הדין[73] סבר רבי טבלא שלכתחילה ניתן להשתתף עם הפטורים ממתן על מנת להיפטר לגמרי מנתינת המתנות במטרה להגדיל הכנסה הכספית לכהן עני -כמסופר בתלמוד:

Geresh.png אושפיזיכניה דרבי טבלא כהן הוה והוה דחיק ליה מלתא, אתא לקמיה דרבי טבלא אמר ליה זיל אישתתף בהדי טבחי ישראל דמגו דמפטרי ממתנתא משתתפי בהדך. חייביה רב נחמן. אמר ליה והא רבי טבלא פטרן! אמר ליה זיל אפיק ואי לא מפקינא לך רבי טבלא מאונך! אזל רבי טבלא קמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמא עביד מר הכי? אמר ליה דכי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא אמר רבי יהושע בן לוי זקני דרום אמרו; כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות -מכאן ואילך חייב במתנות. אמר ליה ולעביד ליה מר מיהת כרבי אחא בר חנינא אמר ליה הני מילי דלא קבע מסחתא[74], אבל הכא הא קבע מסחתא Geresh.png
– מסכת חולין דף קלב

מהות המתנות[עריכה]

בהגדרת מהות המתנות יש חילוקי דיעות בין האחרונים;

יש סוברים שעיקרן הן ממון ולכן בכל מקרה של ספק אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. ויש מסבירים מהותן כנתינת הבשר בעצמו, ולכן לא ניתן לפטור הנתינה בכסף זולת אין אפשרות אחרת[75].

יש מן האחרונים שהגדיר את מצוות המתן כחוב על הכהן לקבלם מהשוחט לסייעו לקיים מצוותו של "ונתן לכהן"[76]. ויש שהגדירו מהות המתנות כמצווה לכהן לאכלם "למשחה -צלי ובחרדל", וכשאי אפשר לבצע אכילה כזו פטור הבעלים מלתתם[77].

הסכם מכירי כהונה[עריכה]

במובן התלמוד הסכם מכירי כהונה הנהו הסכם בלתי רשמי שאנשי עיר מסוים או משפחה מסוימת נוהגים לתת את מתנותם אך ורק לכהן מסוים. נתינה זו כרוך בחזקה ולכן לגבי כמה מקרים הלכתיים נחשב שהכהן זכה בהן בעת השחיטה עוד קודם שהופרשו מן הבהמה[78]. אולם מהמובא בתנ"ך ש"עירא היארי היה כהן לדוד" הבינו חז"ל שדוד המלך היה נוהג להעביר כל מתנותיו (תרומות ומעשרות בכלל) אל עירא היאירי הכהן בלבד -הנהגה שהביא על העם עונש מן השמים, לכן אמרו שאין מן הנכון לעשות כן אלא טוב לבעלים לחלקם למספר של כהנים (בתנאי שלכל כהן יגיע חתיכה מכובדת לידו)[79].

במובן המודרני, ההסכם הנהו שטר שבו חותם כהן שהוא מוכר את זכותו לקבלת המתנות בעד סכום כספי מסוים למשך שנה שלימה[80]. בימי כהונת הרב לוי בן חביב כרבה של ירושלים הנהיג הסכם זה עם הכהנים להמיר המותן עם מתנת דמים בסך חצי מטבע כסף לכל גדי הנשחט, מטבע כסף שלם לשה הנשחטת, ושני מטבעות כסף לפרה[81]. עקב שכיהן הרלב"ח בזמן האימפריה העות'מאנית ותחת ממשלת המלך סלים הראשון, מסתבר לומר שמטבעת הכסף הייתה מטבעת ה"silver akce" שמשקלה בין 0.4 ל 0.7 גרם כסף נקי.

הרב צבי פסח פרנק, כרבה של ירושלים, התקין מנהג זו כלכתחילה בנימוקו שנתינת המתנות יגרום הפסדים גדולים לבעלי האטליזים. כיוון שעל ידי נתינת המתנות יתייקר מחיר הבשר הכשר בארץ ויבואו לידי "מכשולות"[82] .

בשנת תשכ"ז, הדפיס הרב ברוך ישר ספר בשם תורת הכהן והלוי בימינו, בה העתיק נוסח שטר ההסכם עם הכרה להרב שמואל הכהן וינגרטן[83] שמסר לו המאזן השנתי של המועצת הדת ובו סעיף מיוחד אודות המתנות:

Geresh.png היות ומכל שור ושה השחוטים כשר חייבים בעליהם במתנות, כהונה "הזרוע, הלחיים, והקיבה".

אך הואיל וטריחא טובא לכהנים להופיע מדי פעם בבית המטבחיים או באטליזים לקבל חלקם, בעיקר כשהמתנות-כהונה הנם כממון שאין להם תובעים, כיון שהובת הנאה היא של הבעלים ונותנים למי שרוצים, ולפיכך הכהנים הצנועים מושכין את ידיהם ואינם שואילין כלל. לפיכך הונהג מקדמת דנא פעיה"ק תו"ב שהבעלים מוסרים את זכותם לחלוקת מתנות-כהונה ליד הבד"צ שע"י מחלקת השחיטה, והבד"צ או בא-כחו יחלקו את המתנות-כהונה למי שירצו, וכהנים אלה מוכרים את המתנות-כהונה תמורת סכום קצוב לבד"צ ולבא כחו, כדי שלא יצטרכו הכהנים לטלטל ולטרוח, לקחת,לחשב,ולמכור. לשם כך הנני הח"מ מאשר בזה כי קבלתי מהמועה"ד סך.... ל"י על ידי שיק מס' ........ כהלואה, ומעתה כל חלק ממתנות כהונה שברצונכם יהיה לתת לי במשך שנת ניסן תש.. - ניסן תש... () מכור יהיה לכם מיד לעשות בו כרצונכם - תמורת כספי ההלואה הנ"ז.

Geresh.png
– ספר "תורת הכהן והלוי בימינו", דף עט-פ


אולם, הסכם זו כרוך בהתנגדות[84] (ראה פיסקה הבאה).

ההתנגדות להסכם מכירי כהונה[עריכה]

המתנגדים להסכם מכירי כהונה המודרני טוענים שמותר להמרות את המתן בכסף רק כשאין כהן בסביבה שאפשר לתת לו[85]. אולם, הזהירו האחרונים שעדיף שלא לעשות כך אם לא במקרה הכרחי והעושהו לחתכילה עוסק במנהג משובש[86], ואף על הכהן בעצמו להיזהר מלהשתתף בהסכם כזה -מטעם אלו הסיבות;

  • בכך מונעים מהכהן לאכול המתנות "צלי ובחרדל" (אכילה שנחשבת כחובה והידור מצוה)
  • חששו שמקרה שירגילו העם להמרות המותן בכסף יבואו הכהנים לזלזל בבשר המתנות עצמן (השלכת הבשר לכלבים וכדומה), בראותם שאין חשיבות של קדושה בהם[87]
  • חששו שהבעלים יזיחו עצמן משווי האמיתי של הבשר ובכך לא יגיע לידי כהן חתיכת בשר "כדי נתינה" (שיעור מכובד)[88]
  • חששו שהסכמתו של הכהן לקבל תמורה כספית איננה "ברצון שלם" אלא מצד ההכרח למצוא חן בעיני הבעלים, בכך שגם הבעלים וגם הכהן נחשבים כמפעילי "כהן המסייע בבית הגרנות"[89]
  • יש מהאחרונים שטוענים ששום הסכם אינו מועיל במקרה שלא באו המתנות עצמן לידי הכהן{{{1}}}

מקום וזמן המצווה[עריכה]

המשנה במסכת חולין (י, א) מגדירה כי ""הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית"" וכך נפסק גם על ידי מרבית הראשונים. עם זאת, יש מהראשונים הסוברים שהמצווה אינה נוהגת בחוץ לארץ‏[90]. השולחן ערוך פוסק כדעת רוב הראשונים שמחייבים הנתינה אולם מסיים ואומר כי נהגו העם מצד עצמם בחוצה לארץ דווקא כדעת המיעוט.

בארץ ישראל מצווה זו תקפה תמיד לכל הדעות אולם ישנה מחלוקת בדבר תוקף המצווה בזמן הזה, האם היא מדאורייתא או מדרבנן בלבד. באשר לתוקף המצווה בחוץ לארץ בזמן הזה, למרות דברי המשנה נותרה שאלה זו (אם החוב הוא מדאורייתא או מדרבנן) שנויה במחלוקת. בספרי נעשה נסיון להשוות את חיוב נתינת המתנות אל חיוב הרמת התרומה הנוהג רק בארץ ישראל, אולם בסופו של הדיון נקבע כי מהפסוק "אם שור אם שה" נלמד כי החיוב תקף גם בחו"ל‏[91].

בתלמוד הבבלי (חולין קלב) מובא מעשה על נידוי שוחט שהתרשל בקיום המצווה, וכן דין הטלת קנס על שוחטים שכאלה. גם בתקופת הגאונים נהג דין זה, ורב האי גאון ורב נטרונאי גאון[92] נהגו לנדות שוחטים שהתרשלו בכך.

לפי עדותו של רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, היו יהודי מגנצא נוהגים בנתינת המתנות לפני ההרג של גזירות תתנ"ו[93], וישנה עדות כי היהודים תחת ממשלת לותייר מלך צרפת היו נוהגים בנתינת המתנות[94].

החל מתקופת רש"י, ההימנעות מנתינת המתנות החלה לקבל לגיטימציה גוברת והולכת. בתשובתו אל רבי יהודה בן מכיר, מסביר רש"י את המנהג הרווח של תושבי חוצה לארץ שלא לתת את המתנות לכהנים בחו"ל. לשיטתו מדובר בהרחבת ההשערה שרבי אלעאי סבר שאין חוב לתתם בחוצה לארץ[95]. אמנם, סיים רש"י שאין להורות כן למעשה ואף שיבח את המקפידים על הנתינה[96]‏ [97]. הרשב"א, סבר שהמתנות הן אכן באותו תוקף של ראשית הגז אשר הוקש לתרומות ומעשרות ועל כן אנשי חו"ל פטורים מלתיתן[98].

לעומת גישה זו, המהר"ם מרוטנבורג האריך להוכיח שהמתנות אינן דומות לתרומה אלא דומות דווקא לבכור בהמה והפרשת חלה, דינים הנוהגים גם בחו"ל[99]. כמו כן, גם הרמב"ם פוסק בהלכות ביכורים פרק ט כפשט המשנה בחולין, וגם הרמב"ן, הראבי"ה והרי"ד סברו כי החוב של נתינת המתנות לכהנים חל בתוקפו בחוצה לארץ.

במשנה[עריכה]

למרות דעת הסתם משנה -בפשטות- שחיוב המתנות חל בין בארץ בין בחוצה לה.

בברייתא (ספרי ותוספתא)[עריכה]

'דיון' הראשון אודות חיוב נתינת המתנות בחוצה לארץ מופיע בספרי. בה, הברייתא מנסה להשוות את חיוב נתינת המתנות אל תרומה (שחיובה חלה רק בארץ ישראל) ‏[100]. לסופו של הדיון הברייתא אומרת שלולא מילי הפסוק אם שור אם שה היינו פוטרים את השוחט בחוצה לארץ ‏[101].

בתלמוד בבלי[עריכה]

בתלמוד בבלי מובא שחז"ל חייבו את קיום המצווה בחוץ לארץ‏‏‏[102]. התחייבות שנמשכה גם בתקופת הגאונים. ובראשם, רב האי גאון, שנהג לנדות שוחט שמתרשל בקיום המצווה.

בראשונים[עריכה]

למרות שהמשנה מביאה דעתם של כל התנאים ("סתם משנה") לחייב את נתינת המתנות בחוצה לארץ ישראל[103], רש"י[104] מסביר שבימי רב נחמן בר יצחק נתפרסם אופן לימוד מיוסד על התנא רבי אלעאי[105] שסובר שהואיל ומתנת ראשית הגז קיימת בהיקש אל מתנת תרומה -שפטורים העם מנתינתה בחוצה לארץ מן התורה[106] (כי חובת קרקע ארץ ישראלי היא ולא חובת גוף ישראלי), כך מתנת ראשית הגז פטורה גם כן בחוצה לארץ[107]. הריטב"א (1250 - 1330) סבר שהמתנות הם אכן באותו גדר כמו ראשית הגז שהוקש לתרומה שפטורה בחוצה לארץ מן התורה[108]. אולם המהר"ם מרוטנבורג (1215 - 2 במאי 1293) חולק וסבור שאין המתנות נחשבות כאותו סוג של ראשית הגז וכתוצאה מכך חייבים בנתינתה בחוצה לארץ.

הסתירה בשיטת רש"י[עריכה]

רש"י -בשני מקומות שונות- האריך להסביר את ה"נהוג"‏[109] של תושבי חוצה לארץ; בפירושו למסכת שבת‏[110] סיים שמשום שנהוג אצל תושבי חוצה לארץ לא לתת, "לא משנינן מנהגא" להורות להם כן לתת. אולם מצד שני כתב תשובה מבארת שאל לרבני חוצה לארץ להורות לתושבי עירם להקל במצוות הנתינה, והאריך לשבח אלה שנותנים המתנות וגם תלה את אי-ההפרשה בחוצה לארץ‏ כתוצאה של סיבות טכניות[111]‏.

שיטת המהר"ם מרוטנבורג והסכמת הגר"א[עריכה]

המהר"ם מרוטנבורג‏[112] האריך מאד להביא ראיות -עד שיסד ילפותא חדש- להוכיח שהמתנות אינן נידמות אל תרומה אלא אל בכור בהמה ואל חלה -שכן נוהגים בחוצה לארץ‏[113]. הגאון מווילנא, בפירושו לשולחן ערוך ‏[114] הסכים לשיטת המהר"ם -לא רק לעניין מנהג טוב (כשיטת הרבה מהאחרונים)- אלא לחייב הנתינה מעיקר הדין‏[115].

מנהג יהודי תימן[עריכה]

מהנראה מפירושו של המהרי"ץ לשולחן ערוך (יורה דעה) , מוכח שיהודי תימן הצטיינו באחיזת המנהג של נתינת המתנות במשך זמן רב יותר מיהודים אשר במדינות אחרות. בכך שגם קרוב למאה ה19 עדיין היו מקפידים במצווה של נתינת המתנות.

וכפי מיליו:

Geresh.png דע כי המנהג קדמון היה בכאן להפריש מתנות אלו כסברת הרמב"ם מאריה דאתרין, ולא טוב עשה מי שהרפה מצוה זו מקהל ה' כיון שהמנהג פשוט בינינו מעולם כך Geresh.png
– ספר "זבח תודה" ליורה דעה סוף סימן ס"א

בכל אופן, לדעות ההלכתיות שאישרו "הנהוג בעם" (למנוע הנתינה בחוצה לארץ) לא ברור אם אסרו לאכול מבשר חלקי המתנות עצמן (לשון, בשר לחי וכו') כפי הנפסק בשולחן ערוך של הבית יוסף‏[116] ואם בהבאת אלו החלקים מחוצה לארץ לארץ ישראל מה דינם לאכילה.

טענות למניעת קיום המצוה בימינו[עריכה]

כמה מהאחרונים לימדו זכות על שוחטים שלמעשה מונעים את נתינת המתנות, עקב הסתמכות על טענות הלכתיות שונות למיניהן;

  • שב ואל תעשה -עדיף -עדיף לשבת ולא לעשות מעשה שאיננו מצווה בשלמותה מאשר לקיים מצווה המוטלת בספק כי הכהן הוא רק מוחזק בכהונתו -ולא מיוחס- ובכך אם ייצא שאינו כהן אמיתי עובר על איסור של גזל.
  • בהלכות השבת אבידה מובא שאין מוצא האבידה חייב להחזיר את האבידה עד שהבעל נותן סימן מובהק על החפץ.
  • לפי הכלל המוציא מחברו עליו הראיה -והיום אין לנו כהן מייוחס בראיות ברורות


לעומתם, יש מתנגדים לסברות אלו מטעם טענות הללו;

  • לנתינת המתנות סוברים הפוסקים שאין צורך בכהן מיוחס -אלא די לתתם אל כהן מוחזק[117]
  • במתנות, ההלכה דורשת מהשוחט לחזור אחר כהן לתת לו מתנותיו[118] -בניגוד להשבת אבידה שמוטל על בעל האבידה לחזור אחר אבידתו
  • אין מצווה שמחייבת כהן להוציא מתנותיו מהשוחט ("להוציא מחבירו"). אלא התורה מחייבת השוחט לתתם אל (עד אפילו לחזור אחרי‏[119]) כהן[120]. בנוסף, אף אם הכהן יביא ראייה שהוא מייוחס אין חוב על השוחט לתת לו דווקא (כי בחירת כהן היא זכות הבעלים לבחור איזה כהן שרוצים)

ברירה[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

היות שעיקר החוב חל בעת הזביחה יש מקשרים -כדי לפטור את השוחט- עומק הדיון של תורת ברירה במטרה להוכיח שאין הבהמה שייכת ליהודי בעת הזביחה -אלא לגוי‏[121]. ויש סוברים שאין להתערב לכאן דין ברירה כי לפי דיני ברירה היינו מחייבים השוחט בגלל שהכשרת הבהמה איננה רק "גילוי מילתא בעלמא" (הבהמה הייתה כבר במציאות של כשירה לאכילה רק שנתגלה המציאות אלינו)[122].

להפוסקים שמקשרים דיון המתנות אל דין ברירה רבו גם ביניהם מחלוקת רחבה;

  • לפי הדעות שמצוות המתנות בימינו היא מדרבנן[123], הכלל הוא שבמצוות דרבנן אומרים ברירה
  • גם לפי הדעות שמצוות המתנות בימינו היא מן התורה[124], במקרה שרוב בהמות הנשחטות נמצאות כשירות, מצדדים לומר ברירה מטעם שחזקה על הבהמה להיות כשירה[125] וגם כיוון שכשרותה הוא דבר העומד להתברר בוודאי[126]
  • אפילו במקרה שרוב בהמות הנשחטות נמצאות טריפות (מחמת סירכות הריאות), אין להביט אל הבהמות כקבוצה אלא על כל בהמה בפני עצמה -וברגע שיימצא כשירה חלה עליו דין נתינת המתנות.
  • אצל גדיים ותיישים (בסגנון הפסוק "וזה יהיה משפט הכהנים אם שור אם שה") לא שכיח בהם סרכות, ואצלם בוודאי פוסקים "הוברר הדבר למפרע"[127]
  • השוחט מפרש דבריו‏[128]. הוא מתנה על דבר שאין בידו לקיימו. בשעת התנאי הוא מסופק אם יצא הבהמה כשירה. התנאי מתקיים מאליו. התנאי הוא מסוג של קום ועשה. השוחט, היהודי בעל הבהמה, קונה הבשר, וגם הגוי, -מקווים שהבירור ייצא באופן מסוים (שיימצא כשירה). תולים תוצאות התנאי בדעת אחרים (בידי שמים)‏[129]

לעומתם, טוענים ש"לא הוברר הדבר למפרע", והרשות נתונה לעשות הסכם כזה עם גוי לכתחילה על מנת להיפטר מנתינת המתנות לגמרי;

  • משום שבעת הזביחה הייתה הבהמה שייכת לגוי הולכים לפי הכלל שבדין תורה לא אומרים ברירה[130]
  • כיון שטריפות הריאה קורה ומחמתה פוסלים הרבה בהמות -אין לומר שהוברר הדבר למפרע[131]
  • חזקת הבהמה שהיא כשירה עלולה להשתנות בכל קבוצת בהמות -לפעמים רובן כשירות ולפעמים רובן אינן כשירות

כתוספת להחזקת הטענה שאין מן הראוי לטעון ברירה, יש מערבים כלל ידוע בדיני ממונות ש"אין הולכין בממון אחר הרוב":

טענת אין הולכין בממון אחר הרוב[עריכה]

מונעי הנתינה טוענים שעל פי פרטי הכלל ההלכתי אין הולכין בממון אחר הרוב, עדיין לא מספיק להוציא על סמך רוב כזה ממון מהמחזיק המתנות[132]. אולם התומכים בעד נתינת המתנות מתנגדים לקשר כלל זה אל נתינת המתנות מכמה טעמים;

  • שמואל (בעל הסברא שאין הולכים בממון אחר הרוב) פסק כלל זה בעניין מקח וממכר, אולם כאן הדיון עוסק בחפץ שאסרה התורה לבעל הבהמה למכור בממון -בכך שאין המתנות של הישראל להיקרא "מחזיק" אלא נקרא "שומר פיקדון" לתתנו אל כהן[133]
  • שמואל[134] מסכים לרב שבנוגע לאיסור הולכין אחר הרוב וכאן לישנו החכמים שיש איסור לישראל לאכול את המתנות[135]

יד גוי באמצע[עריכה]

מן האחרונים, יש שציינו שאין טענת אין ברירה מקובל כדי להיפטר מחובת נתינת המתנות[136]. אלא טעם הפטור הנהו מחמת הסיבה שמשתתפים יד נכרי כסרסור בין הבהמה ליהודי הקונה אותה. מבין פרשני השולחן ערוך, בעל הפרישה יחיד במינו בזה שהוא מטיל ספיקות ביישום של השתתפות גוי כסרסור לכתחילה;

Geresh.png יש לומר דנראה כערמה כדי ליפטר מהמתנות. דאיך יזדמן להיות לו שותפות דווקא בהני שלש מקומות דיש בהן חיוב מתנות אם לא בערמה? ..דוקא בבכור בהמה התירו להשתתף עם הגוי אפילו לכתחלה כדי לפוטרו מהבכורה ..משום כדי שלא יבוא לידי מכשול בזמן הזה דאין הבכור נקרב על גבי המזבח, ובלאו הכי נמי שאני בהפקעת בכור בהמה דאינו מותר אלא בנשתתף עם הגוי קודם שנולד הבכור ואז מותר אפילו לעשות בו מום אבל אסור לעשות ערמה להפקיע לכהן מתנותיו.. Geresh.png
– פרישה לטור יורה דעה סימן סא סעיף לה[137]

בכל אופן, ציינו כמה מהאחרונים שבמקרה שבעל הבהמות הנהו יהודי, הסכמתו עם גוי שיקנה את הבהמות הטריפות איננה סיבה להיפטר מן המתנות[138].

לנגד ההשתתפות עם נכרי לכתחילה יש מציינים את שיטת אבוה דשמואל (אביו של שמואל (אמורא)) שאוסר ליהודי להשתתף עם נכרי לעניין עסקים[139]

סיבות טכניות לאי ההפרשה בחו"ל[עריכה]

יש אחרונים שתלו הפסקת ההפרשה בחוצה לארץ לא במחלוקת של רבנים ושיטותיהם אלא בסיבות טכניות:

יש שאמרו בגלל הצמחת שעת חירום, טלטולים, ולחץ מלחמות. גם אמרו בגלל ועליית מחירי בשר מזמן לזמן אל יוקר נטמע ההפרשה לעת קצר ולא היה כח למנהלי העדה להתחילו שוב[140].

ויש הסברה כי הואיל ובעל כוהנת פטור[141], וגם לוי ששוחט לעצמו פטור מנתינה, שמו העם עיניהם לעצם עובדה שיש מציאות של אנשים רגילים בשכונתם שאינם מפרישים מתנות וחשבו שאף הם פטורים מלהפריש. ולא שתו לב לעובדה שעל המונעים היה היתר אורגינלי.

ויש הסבר אשר בגלל מאמר חז"ל שאל לכהן לתבוע וליטול את מתנותיו[142], לא ביקשו הכהנים ההפרשה, ובנוסף חשב כל כהן שמן הסתם השוחט מפריש -רק אין ההפרשה מגיע אליו רק אל כהן אחר, ולכך לא קבלו הכהנים על המניעה.

יש עוד מסבירים שאף אם הכהן התעורר שמגיע לו ההפרשה טען לו השוחט שיביא ראיה שהוא כהן מוחזק ואזי יתן[143]. ואזי שוב חשב הכהן שאין מן הראוי לתבוע מתנותיו ולעשות רעש והעלים התביעה מן החכמים. והחכמים עצמם לא שתו לב כי אין טוען ולאט לאט נתדלדל המצווה. עם הזמן, הפך גדרת המתנות עצמן כממון שאין לו תובעים וסברו הרבנים שמן הסתם מוותרים הכהנים על חלקם[144].

שיטת הטור[עריכה]

בפסקתו של הטור (אודות נתינת המתנות בחוצה לארץ) ברור שקבלת רבי יעקב בעל הטורים הייתה שסבר גם המהר"ם מרוטנבורג וגם רש"י למנוע המתנן מחמת הנוהג;

Geresh.png רש"י פסק[145] שאין נוהגין בזה"ז, וכן כתב[146] ה"ר מאיר מרוטנבורק , וכן נוהגין Geresh.png
– טור שולחן ערוך יורה דעה סימן ס"א

יש גם מציינים שעין רבי יעקב לא שזף את תשובתו הארוכה של המהר"ם מרוטנבורג שבה העריך את נתינת המנתנות בחוצה לארץ כחובה[147]. יש גם לציין שציטוטו אודות דעתו של המהר"ם הוא בדיוק להיפך לעדותן של שלשת תלמידי המהר"ם המובהקים -ההמרדכי[148], הרא"ש‏‏[149]‏ והרשב"ץ[150].

על ציטוט בעל הטורים את דברי רש"י, יש מהאחרונים שהעירו שהרב לא דייק לכוון פיסקת רש"י ההלכתית[151], ולסיבה לכך מסבירים שמכתבו של רש"י לא הגיע לידו (לשיטת רש"י ראה לעיל "שיטת רש"י").

ביקורת על אי קיום המצווה בחו"ל[עריכה]

בתלמוד מסופר שבאו יהודים מתושבי בבל אל ארץ ישראל וסיפרו לרבי יוחנן על גזירות קשות שמפעילים עם בריונים בשם "חבָּרים" על היהודים שם. חשש רבי יוחנן על חביריו מנהיגי הדת בבבל עד שנפל מכסאו מרוב צער. בסוף אמרו לו שלא נורא כי אפשר לשחדם בממון ולא יזיקו כל כך. בהמשך הדיבור אמרו לו שחבָּרים הללו גזרו על היהודים לא לאכול בשר שחוטה (ומן הסתם בתוצאת גזר דין חמור), לפי הבנת הערוך הגזירה הייתה (מטעם ש) "אסור היה לפרסי הנאמן בבריתו של צאראתוסטרא לשחוט ולהמית בהמות טהורות שלא לצורך ולהשחית על ידי זה בריותיו של אורמוזד‏[152]".

ענה רבי יוחנן מענה על-טבעי בהסברו איך יכולים החבָּרים לבצע חוק כזה; "מפני המתנות" -שהיו בני בבל מונעים נתינת מתנת זרוע לחיים והקיבה אל הכהנים[153].

הנוהג המקובל כיום בארץ[עריכה]

על פי בדיקה שנערכה בשנת תשס"ה (2005), ברוב המשחטות אין כל התייחסות לנושא, ומתנות הכהונה נמכרות ככל יתר הבשר. בחלק קטן מן המשחטות קיים הסדר קבוע עם כהנים מסוימים, שיתנו להם תמורה כספית[154] במקום המתנות (ההסדר מתבצע על ידי הלוואה מראש לכהנים, והמתנות נחשבות כפרעון. הסדר זה קרוי "מכירי כהונה"). הרבנות הראשית לישראל מנסה לעודד את בתי המטבחיים לבצע את הנתינה לפחות באופן זה, אך בהצלחה חלקית[155].

סגולות המיוחסות למצוה[עריכה]

  • שאלו תלמידיו את רבי פרידא במה הארכת ימים? אמר להם מימי.. לא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה.‏‏[156]
  • מתנות כהונה..כל המקיימן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח[157]; כללי דכתיב "כל קדשי בני ישראל לך נתתים"', פרטי הני דחשבינן חדא חדא לחודיה[158], ברית מלח דכתיב "כל תרומת הקדשים".[159]
  • בזה שהתורה מקדימה הזרוע‏[160]לפני הלחיים‏‏[161], יש אומרים שמסמן שסגולתו של קיום המצוה היא ניצחונן ("זרוע") צבא ישראל במלחמה על אויביהם.{{{1}}}
  • גורם השראת רוח הקודש אל האדם להשיג ידיעה וחכמה‏[162]

טבלת דעות[עריכה]

מאמרים ופתגמים אודות נתינת מתנת זרוע ולחיים וקיבה בארץ ישראל
בעל הדעה הערות נוספות
רבי יוחנן ורבי יצחק האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים‏‏[163]
רב חסדא היה מטיל נידוי על המבטל המצוה (אפילו אם המבטל היה כהן טבח, היה מנדו)[164]
שאלות ותשובות מן השמים השיבו (למקילין במצוה בחו"ל): חטא ישראל ואת אשר חטא מן הקדש ישלם שבעתים[165]
התוספות אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה[166]
המבי"ט‏‏ והרדב"ז לא יקנו הזרוע אלא ינחוהו לבעליהן ויאכלו הם איסור הגזלה אשר הם גוזלים לכהנים בכל יום..מי שקונה אותן הוא מסייע ידי עוברי עבירה[167]
יוסף בן אברהם בן צייח[168] ראוי לטבח שלא ישחטו..עד שידע בוודאי שנתפשרו עם הכהן, ..אוכל מבשר הבהמה ההיא עובר באיסור אם יודע שלא הורמו מתנותיה[169]
מהר"י קורקוס‏‏ אסור להחליף המתנות בכסף כדי לקיים מצות מתנת כהונה ("צריך שיתן הן ולא דמיהן"). אם הקונה יודע שמוכר הבשר גזל את המתנות -אסור לקנות[170][171]
החיד"א משתדלים לקנות גדיים כדי לקיים המצוה..וכן ראוי לעשות לחזר לקיים מצותו יתברך כהלכתה ונתן לכהן הזרוע הלחיים והקיבה ביראה ואהבה ושמחה רבה[172]
הפרי מגדים ‏בארץ ישראל ודאי נוהג מדרבנן[173]
האר"י הפרשת זרוע לחיים וקיבה היא אחת מהמצוות שיזדרז האדם בכל כחו להשלים נפשו למדריגת צדיק והיא מצוה שצריך האדם לחפש אחריה לקיימה[174]

גלריית תמונות[עריכה]

  • בשר לחי.JPG

    בשר לחי ("לחיים") של בהמה (בלי עצמות)

  • חתיכה מעצם זרוע.jpg

    חתיכה מעצם זרוע של בהמה

  • חתוכי זרוע.jpg

    זרוע (רגל של בהמה)

  • זרוע ענק ושלם.JPG

    זרוע שלם ממבט העליונה

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

הערות שוליים

  1. ↑ רמב"ם ספר המצוות מצווה קמ"ג, משנה תורה הלכות בכורים פרק ט. הלכות גדולות קום עשה ט"ו. סמ"ג עשה קמ"ב. ספר יראים סי' שנ"ו, ספר החינוך מצוה תק"ו, פועל צדק (לבעל הש"ך על השולחן ערוך) עשה ר"ז (דף יז)
  2. ↑ יש לציין בהקשר זה, שהמילה "זבח" במקרא מובנה שחיטה, ולאו דווקא במשמעות של קורבן.
  3. ↑ בפירוש החזקוני (לספר שמות לד, לב): "כל המצוות שנצטוו ישראל נאמרו מניסן שבו יצאו..ממצרים עד עשרים באייר בשנה השנית" . ולפי האברבנאל (דברים א:ג): אין הכונה..שבאותו יום דבר משה ..כל המצות..כי אם..כמו שהוא קבלם..אמרם..וא"כ בשנת הארבעים באותו ויום כבר דיבר.. כל המצוות..א"כ אין בכאן מצות מחודשות.."ככל אשר ה' אותו אליהם" בכ"ף הדמיון..להעיד שכל המצות דבר..עם היות שנשארו דקדוקים ..והם אשר הוצרך עתה לבאר. וכפי המלבי"ם (דברים א:ה): "קיימא לן כרבי עקיבא שכל המצות נאמרו למשה מסיני"
  4. ↑ "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" באותה שעה זכה במתנות כהונה -ספרא חלק א דף שעג (דפוס התורה והמצווה)
  5. ↑ מטעם שקורח בעצמו התלוצץ על המתנות הללו. על פסוק מתהילים "ובמושב ליצים לא ישב" דורשת מדרש שוחר טוב (מזמור א) שקורח לעג על מצוות נתינת המתנות כחוב כבד שמונחת אף על אלמנה מסכנה
  6. ↑ לפי פירוש הראשון של הרמב"ן (דברים יח:ג): "מצוה מחודשת, כי במדבר שלא היו זובחים ..לא הזכירה להם, ..ועתה כשבאו ליכנס לארץ חדשה (חיריק ח) להם..,והנה לא נתן אותה ב..(פרשת המתנות -במדבר יח:ח)..כי שם הזכיר..קדש ..אבל הזרוע..חולין גמורין
  7. ↑ תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלב עמוד ב. על פי השולחן ערוך (יורה דעה סימן סא סעיף יב), אם הכהן אוהב יותר לאכול את המתנות דווקא בצורה אחרת של בישול - יעשה כפי שהוא אוהב.
  8. ↑ תמורה מעין זו, עבור הבחירה בכהן מסוים, נקראת בלשון חז"ל "טובת הנאה", והיא מותרת בתרומה ומעשר).
  9. ↑ תלמוד בבלי מסכת בכורות דף כז עמוד א ורש"י ד"ה תיתחל, וראה שם בשיטה מקובצת אות א, שלפי גרסתו יש מחלוקת תנאים בדבר, וראה שם ברבינו גרשום שמוסיף שחוששים שהכהן ינהג במתנות בדרך בזיון וישליכם לכלבים. שולחן ערוך יורה דעה סימן סא סעיף כח ברמ"א.
  10. ↑ כגון במשנה במסכת ביצה פרק א משנה ו. וכך בלשון הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ט הלכה א): "מצוות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה...ואלו הם הנקראים בכל מקום מתנות".
  11. ↑ כך ניסח זאת הספורנו בבמדבר ט, יג: "אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שישיג האדם קודם די מחסורו... וזאת הייתה כוונת התורה במתנות כהונה ולויה, שיסייע כל העם לתופשי התורה, שהם הכהנים והלויים, כאמרו: יורו משפטיך ליעקב, ויזכו כולם לחיי עולם". על תפקידם של הכהנים בהוראת התורה יש ללמוד מפסוקים נוספים: "וידבר ה' אל אהרן לאמר... אתה ובניך אתך... להבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור ולהורת את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה", (ויקרא פרק י ח-יא). "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי פרק ב, ז.‏
  12. ↑ מסכת חולין דף קלד עמוד ב
  13. ↑ במדבר כה, א-טו
  14. ↑ על פי תהלים קו, ד
  15. ↑ ספר ה"חינוך" -מצווה תק"ו
  16. ↑ אלשיך לדברים פרק יח:א
  17. ↑ דברים יח, א
  18. ↑ מורה נבוכים חלק ג פרק לט
  19. ↑ ‏הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית -משנה חולין פרק י' משנה א'‏
  20. ↑ לפי סברת הרמב"ם, רמב"ן, ר"ן, רי"ף, ראב"ד, רבינו ירוחם, שו"ת מן השמים, מהר"ם מרוטנבורג -ראה "טבלת הדעות" בדף השיחה
  21. ↑ אמר רב יהודה..כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל..מנא הני מילי? דתנו רבנן "אלו החקים..והמשפטים..אשר תשמרון..לעשות בארץ..כל הימים אשר אתם חיים על האדמה (דברים פרק יב)" ..צא ולמד ממה שאמור בעניין "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם.. (דברים פרק יב)" מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ -מסכת קידושין דף לז.
  22. ↑ ראה פירוט ב"טבלת הדעות" בדף השיחה
  23. ↑ דרכי משה הארוך (להרמ"א) יור"ד סימן סא סעיף כא.
  24. ↑ כנסת הגדולה סימן סא סעיף קטן סו הובא מספר דמשק אליעזר
  25. ↑ של שור ושה..וכל בהמות טהורות -ש"ך יור"ד סא:א
  26. ↑ אינה נוהגת בקדשים -שו"ע יור"ד סא יט
  27. ↑ ‏ספרי דברים יח, ג‏
  28. ↑ ראה בפירוש המלבי"ם, פרשת שופטים אות מו, מדוע לסת זו בלבד נקראת בלשון רבים "לחיים".
  29. ↑ כך תרגם יונתן, וכך הגיה הגר"א בספרי‏
  30. ↑ ‏אולם, בזמן הש"ס נהגו הכהנים לוותר על החלב ולהשאירו לבעלים -ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן סא סעיף ד, וספר ערוך השולחן שם.‏
  31. ↑ ראבי"ה חולין סימן א'קכה
  32. ↑ מסכת חולין דף קלב עמוד ב
  33. ↑ מהסיבה שמתנות הכהונה מן הבהמה כבר מוגדרות מראש, בניגוד לטבל, שעדיין לא התברר מהו החלק שאמור להינתן לכהן -רמב"ם, משנה תורה, הלכות ביכורים פרק ט הלכה יד
  34. ↑ רי"ף בחולין דף מה עמוד ב, וכך משמע בתוספות במסכת חולין דף לז עמוד ב ד"ה שלא הורמו
  35. ↑ תוספות מסכת חולין דף קלא עמוד א ד"ה הכי גרסינן, פרי תיאר ליורה דעה סימן סא, תפארת יעקב ליורה דעה [סימן ס"א http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8367&st=&pgnum=232]
  36. ↑ יחזקאל ד, יד
  37. ↑ תלמוד בבלי מסכת חולין דף לז עמוד ב, לדעת רבי נתן.
  38. ↑ כך ניסח בעל ספר החינוך, עשה תק"ו
  39. ↑ טעם הגר"א (בשולחן ערוך יורה דעה סימן סא:לא) למילים "אסור לאכלם"
  40. ↑ ‏שולחן ערוך יורה דעה סימן סא:כח‏ | ובגמרא במסכת חולין (דף קלב:) דרש רבא על מילי המשנה "השחוט לנכרי.. פטור" משמעות שהדין עם הטבח. הכוונה "טבח" הוא השוחט ולא מי שמנתח את הבשר, שאותו, -בלשון חז"ל, קראו קצב
  41. ↑ או מסרב לוודא אם בעלי הבהמה מוכנים לשלם לכהן כתחליף לנתינה לפי הסכם מכירי כהונה)
  42. ↑ רמב"ם -הלכות ביכורים ומתנות כהונה
  43. ↑ תשובת אברהם ן' ציית לצפייה בתשובה
  44. ↑ ‏לא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את זיל אצל בעלים-ריטב"א מסכת חולין דף קלב‏. | רש"י מסכת חולין דף קלב. | בעל הפרי מגדים (יורה דעה תחילת סימן ס"א:כ"ט) כותב שבמקרה שבעלי הבהמה לא אומרים לו לאיזה כהן לתת את המתנות השוחט חייב לברר איתם לאיזה כהן הם נותנים‏‏
  45. ↑ פירוש חזקוני לחומש שמות יב:כא (שסמכות השחיטה ניתן אך לזקנים בחכמה ולא להדיוטות)
  46. ↑ למקור הציטוט, כנסת הגדולה ליורה דעה סא:יח (הירא את דבר ה' שלא יהיה בשמתא..מפרישם מיד)
  47. ↑ שתי דוגמאות: "אע"פ שהוא ממון שאין לו תובעין מכל מקום בית דין כופין אותו לקיים מצוות עשה זו אם רואים אותו שרוצה לבטלה כדרך שכופין על כל שאר מצוות עשה, ואומרים לו תן המתנות לכל כהן שתרצה" -מהר"י קורקוס על הרמב"ם הלכות בכורים ט יד
  48. ↑ שו"ע יור"ד סא:כד
  49. ↑ אי לא מפריש משמתינן ליה ולא סגי בשמתא דרב חסדא דמצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו -ביאור מהר"י קורקוס לסדר זרעים, מסכת ביכורים ס"ק ט
  50. ↑ "מתנות כהונה נגזלות ביד הטבחים.. נראה לנו להודיע לנזהרים שלא יקנו הזרוע אלא ינחוהו לבעליהן ויאכלו הם איסור הגזלה אשר הם גוזלים לכהנים בכל יום ..אינן רשאין לקנות ממנו.. מי שקונה אותן הוא מסייע ידי עוברי עבירה.., הכלל כי הטבח אסור לאכול המתנות ואין שום אדם יכול לקנותן לא המתנות עצמן ולא עם בשר אחר..המוכר ..אם לא ימצא למכור לא יגזול,.. מפני שיחזור הדבר לישנו שיחזרו הטבחים לתת המתנות לכהנים כמו שהיה קודם וכמו שהוא דין תורה נראה לי לגזור על הטבחים שלא ימכרו.. ולהודיע בבתיהם שהוא אסור לאוכלו -שו"ת מבי"ט חלק ב סימן קטו (וחתם גם הרדב"ז)
  51. ↑ תפארת יעקב ליורה דעה [סא:ה http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8367&st=&pgnum=233]
  52. ↑ הרוקח הגדול(אליעזר מגרמיזא) סימן שס"ו
  53. ↑ תשובות הרשב"א תשובה יח, הובא במשבצות זהב להפרמ"ג יור"ד סימן ס"א
  54. ↑ כלומר חלקי המתנות בפירוטם, בניגוד לשאר מתנות (כראשית הגז וחלה וכו') שהבעלים בוחרים החלק הטוב בעיניהם להעלות לכהן
  55. ↑ פאת השולחן לרבי ישראל משקלוב, הלכות ארץ ישראל, סימן ג אות לט, על פי הרמב"ן והרשב"א
  56. ↑ הנוסח "להפריש" נקבע בדומה לנוסח ברכת הפרשת חלה: "להפריש חלה".
  57. ↑ תשובות "עולת יצחק" חלק א' סימן קמ"א -וראה שם כמה פרטי בדיון.
  58. ↑ פאת השולחן, הלכות ארץ ישראל, סימן ג אות לט
  59. ↑ דרכי תשובה ליורה דעה א:א (מתשובת הרשב"א סי של"ח)
  60. ↑ אבודרהם עמוד יז-יח, פרי תאר סא:א
  61. ↑ האר"י אף קבע כוונות מיוחדות בשעת אמירת המילה "ונתן". שער המצוות (כתבי אר"י (ט"ו כרכים) חלק ז, דף קכד)
  62. ↑ כף החיים ליורה דעה סא, ד
  63. ↑ שו"ת אבן השהם - תשובה כט
  64. ↑ שתי דוגמאות: כך ניסח שו"ת מהרי"ט (חלק א סי' פה); הכהן..בחזקתו הוא עומד, ..נותנים המתנות הזרוע והלחיים והקבה לכהן ואין אנו מצריכין אותו להביא שום ראיה על ייחוסו | ובמילי בעל הכנסת הגדולה; הדברים מבוארים דדוקא בחוצה לארץ -שהדבר מפוקפק בדינו מפני המחלוקת- מהניא לן האי טענה דאין כהן מבורר. אבל לא בארץ ישראל, דלכולי עלמא נוהגות בוודאי -כנסת הגדולה, יורה דעה סימן סא ס"ק מא
  65. ↑ ספר ערך לחם ליורה דעה סימן סא, פרי חדש ליורה דעה סא:מא, פרי מגדים ליורה דעה סא:כז
  66. ↑ הדיון האמור התקיים בעניין ברירה, ויד גוי כסרסור לביצוע הקניין. אך במקרה זה אפשר להימנע מכניסה לפרטי הלכות אלו בנידון הודות לדיוק בנוסח המשנה: השוחט לנכרי (ולא "השוחט בהמת נכרי") -כלומר השוחט הופטר מהנתינה רק אם השחיטה הייתה עבור ובשביל נכרי. שתי דוגמאות: למ"ד לשון "בעבור" -'התורה והמצוה' להמלבי"ם ויקרא ח"א דף יב. אבן עזרא שמות יד:ג
  67. ↑ צריך שירשום: שיעשה בה סימן שיבינו הכל שיש לכהן או לנכרי שותפות בה -רע"ב חולין י, ג
  68. ↑ מסכת חולין דף קלג
  69. ↑ יורה דעה סוף סימן ס"א
  70. ↑ שירשום חלקו.. ויניח המתנות (האמיתיות) במקומותן -פירוש הר"מ למשנה חולין י, ג
  71. ↑ לפי לשון המשנה והתוספתא: "השוחט" ולא השוחטים, "המשתתף" ולא המשתתפים, "מכרוה לו" ולא מכרוה להם
  72. ↑ תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלב בשם "חכמי דרום", פרישה לטור שולחן ערוך יורה דעה סימן סא סעיף קטן לה ("דוקא בבכור בהמה התירו להשתתף עם הגוי... שלא יבוא לידי מכשול... אבל אסור לעשות ערמה להפקיע לכהן מתנותיו), רבינו ירוחם נתיב כ "אם נשתתף בטבחות עס כהן, דיני כמו שכתבתי כטבח כהן (שמשמתין) -כך פשוט.
  73. ↑ עיקר דין תורה נותנת היתר לכהן לשווק בשר לציבור הרחב בלי לתת המתנות -ראה רא"ש למסכת חולין פרק הזרוע
  74. ↑ מאזניים לשקול את בשר למכירה. (ראה תרגום לאיוב ו:ב, משלי יא:א, והערה למדרש הגדול על דברים יח:ג)
  75. ↑ ספר החינוך
  76. ↑ רמון פרץ למסכת חולין פרק הזרוע
  77. ↑ תפארת יעקב ליורה דעה סימן סא (בחולקו על הש"ך בסיבת למה ספק טריפה פטור הבעלים
  78. ↑ ראה רש"י בבא בתרא דף קכג:
  79. ↑ ראה פירש"י ורד"ק על הפסוק "עירא היארי היה כהן לדוד" -שמואל ב כ:כו
  80. ↑ ספר "הכהן והלוי בימינו" דף פ-פא
  81. ↑ שו"ת אבקת רוכל תשובה י
  82. ↑ ככל הנראה המכשולות שאליו התכוון הם מסוג שימנעו הציבור מלקנות בשר שחוטה
  83. ↑ יושב ראש המועצה"ד בירושלים
  84. ↑ תשובת מהרי"ק למשנ"ת הלכות ביכורים פ"ט. פרי חדש ליורה דעה סא:טז
  85. ↑ אז הבעלים צריך להעריך את השווי הכספי של המתנות, ולתת את הכסף לכהן שיזדמן לו -‏ספר החינוך מצוה תקו‏
  86. ↑ פרי חדש ליורה דעה סא:טז
  87. ↑ רבנו גרשום על מסכת בכורות דף כז
  88. ↑ תשובת מהר"י קורקוס שהאריך בכל אלו הסיבות -פרק ט מהלכות ביכורים ומ"כ להרמב"ם (בצדדי הדף דפוס פראנקל
  89. ↑ שאם לא יסכים יתן הבעלים את "מתנתו" לכהן אחר -ראה תשובת מהרי"ק הנ"ל
  90. ↑ ראו פירוט ב"טבלת הדעות" בדף השיחה
  91. ↑ המלבי"ם ב"התורה והמצווה" לספרי דברים יח, ד, מסביר את הלימוד כנובע מכפל המילה "אם"
  92. ↑ "הלכות פסוקות מן הגאונים" (י. מיללער), ספר זרעים סימן ב
  93. ↑ ספר "יחוסי תנאים ואמוראים", מהדורת י. ל. מימון, עמוד תעח
  94. ↑ "הגהות מרדכי הגדול" כתב יד 673 בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק , ספריית בודליאנה כת"י 678 עמוד 390
  95. ↑ כפי עדותו של רב יוסי מנהרביל במסכת חולין
  96. ↑ תשובת רש"י לרבי יהודה ברבי מכיר , נדפס בספר אור זרוע
  97. ↑ לעניין השיטה המופיע ברש"י בדפוס ווינציה של התלמוד יש מבחינים כי בין כתבי יד התלמוד (של מסכת שבת, דף י עמוד ב), אין הדיון בעניין חו"ל מופיע בפירושו של רש"י כלל ועיקר (היינו כתב יד פריס מספר 324, כתב יד וטיקן מספר 138, הספרייה הבריטית לונדון or. 5975, כתב יד פרמה 1324/2087, ניו יארק rab. 841 ו718), ועל סמך זו משערים כי מדובר בהוספת תמצית תשובת רש"י הנ"ל על ידי תלמידיו או הבאים אחריו (ליפשיץ, רש"י, עמוד 234. ארנד, רש"י עמוד 112. פוגל, רש"י, עמוד 129 ו275
  98. ↑ תורת הבית להרשב"א, בית ג שער ב
  99. ↑ תשובות מהר"ם תשובה ז (ד' יא של כרך ב, דפוס מוסד הרב קוק). תשובה זו מצוטטת גם על ידי הרא"ש ומובאת על ידי הגר"א בפירושו לשולחן ערוך כנימוק להיות החיוב תקף מעיקר הדין, ולא נוהג טוב בלבד כשיטת אחרונים רבים.
  100. ↑ שנוהגת ב"מרובה ובמועט", כלומר בין אם יש הרבה יבול או מעט החיוב חל, וזאת בניגוד לראשית הגז שאין חוב לתתה ביבול מועטת
  101. ↑ המלבי"ם מסביר -על פי כללי דקדוק- שהמילה אם (שתי פעמים) מציין שחלקי השור והשה ניתנות בכל מצב שייתכן -ולא חשוב איפה הבהמה נשחטת. לשלימות הבנת לימודו ראה "התורה והמצוה" (להמלבים) לספרי דברים יח:ד
  102. ↑ החמירו עד כדי הטלת פסק-דין לאסור בשר שנשחט באזור מסוים‏‏ ונידו את השוחטים עקב סרבותם לקיים את המצווה: ‏הני טבחי דהוצל קיימי בשמתא דרב חסדא הא עשרים ותרתין שנין. למאי הלכתא? אילימא דתו לא משמתינן להו והא..מצות עשה ..ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו.. אלא דקנסינן להו בלא אתרייתא (קונסים בלי אזהרה) -מסכת חולין קלב‏
  103. ↑ תבנית:משנה חולין פרק י
  104. ↑ מסכת שבת דף י
  105. ↑ בתוספתא חולין פרק עשירי הלכה א תניא: 'הלוקח מעל הבית חייב [בראשית הגז] ורבי אלעאי פוטר, השותפין חייבין רבי עקיבא פוטר', ובתלמוד בבלי (חולין קלה, א) תנינן לה הכי: 'בהמת השותפים חייב בראשית הגז ורבי אלעאי פוטר'.ושם (קלו, א)תניא: 'בהמת השותפין חייבת במתנות ורבי אלעאי פוטר' , , שרבי אלעאי סובר שהואיל ומתנת ראשית הגז קיימת בהיקש אל מתנת תרומה -, כך מתנת ראשית הגז פטורה גם כן בחוצה לארץ
  106. ↑ אם שמדרבן חייבוה בארצות הסמוכות לארץ{{{1}}}
  107. ↑ אי מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף מתנות בארץ..אמר רבי יוסי מנהרביל, אין. והתניא (בניחותא-רשי) רבי אלעאי אומר מתנות אין נוהגין אלא בארץ -חולין קלו.
  108. ↑ אולם הוא משבח המחמיר לתתם בחוץ לארץ -ריטב"א, חידושי הריטב"א על חולין דף קלו: |ראה טבלת השיטות בדף השיחה של הערך
  109. ↑ המילה "נהוג" יש לה משמעות מיוחדת, והיא, שאין לרבנים להורות לכתחילה להקל בנתינה. אולם אם כבר מקילים, אז אין למחות
  110. ↑ דף י:
  111. ↑ לתצלום תשובת רש"י בשלימותה ראה דף קכ"ב בזה: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8962&st=&pgnum=122
  112. ↑ לציטוט שלם של תשובת המהר"ם מרוטנבורג ראה טבלת השיטות בדף השיחה של הערך הנוכחי
  113. ↑ לבירור מה הייתה שיטתו של המהר"ם ראה לקמן בערך הנוכחי. והנה תשובתו הארוכה שמופיע בספר תשובות מהר"ם מרוטנבורג: ..או נימא כל היכא דתנינן בארץ ובחו"ל שלא לצורך לבד ממתנות וראה"ג לאפוקי מרבי אילעאי בתרווייהו. על כרחך צריכים לומר דבארץ ובחוצה לארץ דתנן בפרק הזרוע מחשיב ליה תלמודא נמי שלא לצורך דפשיטא דלית הילכתא כוותיה וליכא מאן דסבר כוותיה דלא מיסתבר טעמיה..נראה לי דבראה"ג קיימא לו כוותיה משום דאיתקשי להדדי תרומה-וראה"ג וחד נתינה קיים אתרוייהו בשוה "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו(ד ברים יח:ד)". והא דקאמר יליף נתינה נתינה לאו גז"ש ממש קאמר אלא..יליף.. שתהא נתינה ד"תתן" דראשית הגז כמו נתינה דתרומה דהא חד תתן כתוב אתרווייהו, הילכך מה תרומה אינה בחוצה לארץ אף ראה"ג. וכעין זה פירש ר"י..גבי אתי' מכה מכה דלאו גז"ש היא אלא סמוכין (תוס' ד"ה החובל בק פג:). אי נמי איכא דילפינן גז"ש נתינה נתינה מתרומה דהכא כתיב "תתן" ובחלה כתיב "תתנו.. תרומה(במ' טוכא)" ותתן-תתנו דמו להדדי לגמרי אלא דבחלה דכתיב בלשון רבים שייך לשון תתנו ובראה"ג דכתיב בל"י כתיב תתן. אבל "ונתן" דכתיב גבי מתנות לא ילפינן מ"תתן (דראהג)" ומ"תתנו(דחלה)" דלא דמו להדדי כלל, וכיון דאיכא דדמי ליה, מדדמי ליה ילפינן תתן מתתנו. אלא (ולא) ילפינן "ונתן" דמתנות מ"לך נתתים למשחה" ..וכתיב התם (באותה פרשה של למשחה) "אך בכור שור.." וילפינן מהתם מתנות מה בכור נוהג בחוצה לארץ אף מתנות.. ועל כרחך צריכים לומר דילפינן מתנות מ"לך נתתים למשחה" דאי לא תימא הכי מנא ליה לרבי יוחנן דמתנות אינן נאכלין אלא צלי ובחרדל? מדכתיב "למשחה"! והא מתנות לא כתיב התם בפרשת קרח?!..הכי נמי..מתנות בחוצה לארץ ילפינן מהתם מבכור כדפרישית. ואע"ג דמצינן למילף לפטורא נתינה מ"ואני הנה נתתי לך את משמרת תרמתי(במ' יחח)" מה תרומה בחוצה לארץ לא אף מתנות דכך דומה "ונתן" ל"נתינה" כמו שהוא דומה ל"נתתים" דלא להאי דמי לגמרי ולא להאי דמי לגמרי מכל מקום קולא וחומרא לחומרא מקשינן(יבמות ח.). ועוד ראייה גדולה..דפרק ראשית הגז (חולין קלו.) פריך 'אי מה תרומה בארץ אין בחו"ל לא אף מתנות'..ומשני אין, דתניא רבי אלעאי אומר אין מתנות נוהגת בחו"ל' וכן היה רבי אלעאי אומר ראה"ג אינו נוהג אלא בארץ מ"ט דרבי אלעאי יליף נתינה מתרומה מה תרומה..אף ראה"ג', והשתא קשה לי טובא: פתח במתנות ומפרש טעמא דראה"ג? ולדבריי ניחא משום דלא קיימא לן כרבי אלעאי בהא דיליף..אלא בראה"ג קיימא לן כוותיה. לא חשש רבא לפרש טעמא דידיה במתנות אלא בראה"ג דקיימא לן כוותיה מיהו איהו יליף תרווייהו נתינה-נתינה מתרומה. ועוד יש להביא ראייה מתרומה שבספר האלפסי האריך הרבה.. ודלג פרק ראה"ג וכן דרך האלפסי לכתוב דבר שפסק יוצא ממנו ולדלג דבר שאין פסק יוצא ממנו אלמא סבירא ליה דמתנות נוהגות בזמן הזה ולא ראה"ג. ויש לכל אדם להפריש ולהזהר מקללת רב חסדא דאמר האי כהנא טבחא דלא אפריש מתנתא ליהוי בשמתא די"י אלהי ישראל וכל שכן ישראל..דמתנות נוהגות בחוצה לארץ וכל עדת ישראל יעשו אותו -תשובות מהר"ם תשובה ז (ד' יא של כרך ב דפוס מוסד הרב קוק)
  114. ↑ יורה דעה סוף סימן ס"א
  115. ↑ לביאור מילי הגר"א ראה ספר "שלמת אליהו" (שלמה לוונטאהל -ירושלים תשס"ו) לביאור רחב ונצרך למילי הגר"א
  116. ↑ "המתנות עצמם אסור לישראל לאכלם" -שולחן ערוך יורה דעה סימן ס"א סעיף ל"א
  117. ↑ מהרי"ט, אבן השהם, כנסת הגדולה
  118. ↑ פרי מגדים משבצות זהב ליורה דעה סימן ס"א
  119. ↑ פרי מגדים ליורה דעה סימן ס"א
  120. ↑ כפי סגנון הפסוק "ונתן לכהן" ולא כתוב "והוציא הכהן"
  121. ↑ הסתמכות הפטור כאן לסיבה שכאן נשחט הבהמה תחת בעלות גוי ובא אחר כך הישראל וקונה את החלקים הרצויים אצלו. ובגלל שבעת הזביחה אי אפשר לוודא שהבהמה תימצא כשירה "אין" ברירה למפרע שהבהמה כבר הייתה קנויה לישראל בעת הזביחה -ראבי"ה למסכת חולין א'קכו הובא בט"ז ליורה דעה סימן סא
  122. ↑ ספר חבל יוסף, ‏תימא מה עניין זה לברירה בדבר העבר וכבר בא חכם(עי' לו:)ל"ש ברירה..זה ככל תנאים דל"ש ברירה -יבין דעת יור"ד סא:ז, כיון דאינו רק גילוי מילתא חל מיד טרם שנתברר..אם בא אחר כך לבירור הרי נודע בוודאי וחל למפרע. -ערך שי ליו"ד סא:כה
  123. ↑ לשיטת המשבצות זהב יורה דעה תחילת סימן סא
  124. ↑ ספר החינוך
  125. ↑ קיימא לן רוב בהמות כשרות נינהו, ואם כן אף קודם השחיטה היא של ישראל. ואף דעל כל פנים כל זמן שלא נבדק הריאה אסורה מדרבנן, הא קיימא לן מדרבן יש ברירה -ספר יהושע (הרב יהושע באב"ד)
  126. ↑ טור אבן העזר סימן לח סעיף ח. ובדברי המרהש"ל: אמרינן ברירה..בדאורייתא, היכא שמתנה בדבר שעומד להתברר בוודאי (או יהיה או לא יהיה), וכשנתקיים התנאי אמרינן ברירה למפרע אפילו בתנאי שאינו בידו -"סיכום דיני ברירה" סיכום ב (בנוי על משניות גיטין ז:ג, קידושין ג:ו, מעשר שני פרק ו, ועוד)
  127. ↑ "באה"ט..גדיים ותיישים דלא שכיח בהו סרכות..חייב במתנות -פרי חדש ליורה דעה סימן סא | בטכנולוגיה, יש מכשיר שמאפשר לברר את כשרות ריאות הבהמה עוד לפני הזביחה
  128. ↑ שנקרא בפי חכמינו "תנאי מבורר" "תנאי טובא" -שיטה מקובצת לתוספות ד"ה "ואידך" מסכת תמורה דף ל.
  129. ↑ ולא בדעת עצמו שדעת עצמו הוא שיקחנו בוודאי כשימצא כשר -ומצדדים לומר ברירה יותר בתולה בדעת אחרים מהתולה על דעת עצמו (כיוון שהתולה על דעת עצמו מראה כפוסח על שני סעיפים) -רשי גיטין כה. ד"ה אמר אביי (ואף אם תאמר שבדאורייתא אין אומרים ברירה אפילו בתולה בדעת אחרים לעניין להחמיר במצוות עשה של תורה שאני)
  130. ↑ ראבי"ה למסכת חולין א'קכה. חסדי דוד לתוספתא חולין דף לה סוף טור ד
  131. ↑ ט"ז יורה דעה סימן ס"א
  132. ↑ ט"ז ליורה דעה סימן סא
  133. ↑ זבח תודה להמהרי"ץ יורה דעה סוף סימן סא
  134. ↑ בעל הדיעה הגמרתית שאין הולכין בממון אחר הרוב -בבא בתרא צב:
  135. ↑ שולחן ערוך יורה דעה סא:לא. ויש שינוי דעות לטעם האיסור; הגר"א נומק מטעם גזל, והפרי תאר (יור"ד סימן ס"א) נומק שאסרוהו החכמים משום שדומה לטבל, בנוסף יש דעה שהאיסור הוא מחמת פיגול
  136. ↑ חדרי דעה סא:כה י. איישישאק, יבין דעת יור"ד סא:ז, (עיין גם בספר ערך שי ליו"ד סא:כה
  137. ↑ ציטטו הדרכי תשובה ליור"ד סא ס"ק קסב, כנה"ג ליור"ד סא הגהותיו לטור סי' מז,ספר זבחי צדק ליו"ד סא:סז
  138. ↑ "בעניין אם הבהמות של ישראל ומוכרו לגוי, מה שלוקח הגוי הטריפה לא שמיה יד גוי באמצע" -שלחן גבוה ליור"ד סא:כח ועוד
  139. ↑ תלמוד בבלי מסכת בכורת פרק א
  140. ↑ ..באו שני חירום ויוקר נתבטל הדבר ועבר מעט זמן ולא יכולנו להחזיר הדבר לישנו,.. נראה לנו להודיע ..שיחזור הדבר לישנו שיחזרו הטבחים לתת המתנות לכהנים כמו שהיה קודם וכמו שהוא דין תורה נראה לי לגזור על הטבחים שלא ימכרו..ולהודיע בבתיהם שהוא אסור לאוכלו -שו"ת מבי"ט חלק ב סי' קטו (וחתם גם ר' דוד בן זמרה, הרדב"ז, וכנראה תשובה זו נכתב אל בני ארץ ישראל ולא חו"ל)
  141. ↑ לפי שיטת דבי רבי אליעזר בן יעקב -מסכת חולין קלב עמוד א
  142. ↑ שולחן ערוך יור"ד סימן סא
  143. ↑ לפי שיטת הכנסת הגדולה שמועיל טענה זו למנוע המתנות בחוצה לראץ
  144. ↑ סבת הטעות..היות שהמתנות הם ממון שאין לו תובעים לכן הכהנים לא שתו לבם..גם החכמים הקדומים חלקם בחיים העלימו עין בדבר כי לא היה מוטל עליהם יען-שלא נתרעם לפניהם שום כהן ע"ז לחושבם שאם לא נתנו אותם אליו אולי נתנו..לזולתו וחלקו אין ראוי לשאול בפיו..,אולי.. הישראל נשוי כהנת או לויה ..ממנו למדו האחרים המועטים דהא כ"ע לאו דינא גמירי ועמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ולכן לא שתו לבם -ספר אבקת רוכל להבית יוסף, תשובה י
  145. ↑ רשי פס' -דפוס ריווא דטרינטו שנת שכ יור"ד ד' יא:
  146. ↑ כת' =דפוס אויגסבורג שנת ש ד' קעד(יור"ד ד' יב.)
  147. ↑ "ספר באר שבע" (י. איילינבורג מאיטליא שע"ד וינציא)' חלק השו"ת נ"ז מביא ארבעה מקרים של חילוקי דעות בין הטור לשאר הפוסקים על דעתו של מהר"מ מרוטנבורג:
    • טא"ח קס"ה: (בטור בשמו שהוי הפסק , הגהות מיימוניות כתב בשמו בהיפך שנט"י עולה לכאן ולכאן ולא הוה הפסק )
    • ביציאת מביהכ"ס אם ליטול ולברך אש"י וענט"י או ליטול פעם שנית ולברך ענט"י.-מהר"מ א ד' קס"ו, סימן קכח
    • טא"ח תע"ג:.נטילה לדבר שטיבולו במשקה אינו מצריך. מביאים הכלבו והתשב"ץ שלא היה מברך על הטיבול הראשון אולם הוא מצריך נטילה -הערות לתשובות מהרמ ח"א ד' רעג (מאת יצחק זאב כהנא, מוסד הר"ק)
    • טוא"ח תרצו שאין אבילות נוהג בפורים רק בצנעא ואעלו בפרנס כתב בשמו שנוהג כל אבילות
    (בתשובותיו בהלכה הצטיין הר"מ בהיכולת שבאותו זמן שירד לפסוק הלכה מעשית הראה באצבעו שורש העניין במשנה וגמרא. ולפעמים -כבדרך אגב, יוצא מתשובותיו שטעו רבים בהבנת לימוד סוגיית גמרא פשוטה).
  148. ↑ מסכת חולין סימן תשלו
  149. ↑ בפירושו על דף קל"ו ממסכת חולין
  150. ↑ גם במאסרו בסוף חייו היה מחייב נתינתן בחו"ל -ספר תשב"ץ קטן סימן שפ"ז
  151. ↑ יד דוד ליורה דעה סא ס"ק כב מציין לתשובות מרן החבי"ב סי' צ"ד דז"ן ע"א וב').-טויו"ד סי' סא
  152. ↑ ספר הערוך ערך 'חבר'
  153. ↑ אתו חברי לבבל(בימי רבי יוחנן) .. גזרו על הבשר(שלא יאכלו בשר שחוטה -רש"י)מפני המתנות (שהיו גוזלים מתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה -רש"י) -מסכת יבמות סג:, ולדעת המהרש"א היו אנשי בבל משתתפים עם גוים על מנת להיפטר מנתינת המתנות
  154. ↑ הסדר זה - עם שנוח היא להתבצע, לא רצוי לכתחילה בגלל מניעת האפשרות לכהנים לאכול המתנות "צלי ובחרדל", שנחשב כמצוה -תשובת מהר"י קורקוס על הרמב"ם הלכות ביכורים ומתנות כהונה פרק ט הלכה כ
  155. ↑ כל הפרטים במאמרו של הרב יעקב אפשטיין בבטאון 'אמונת עיתך' גיליון 59, עמ' 67. או, לחץ כאן:
  156. ↑ ‏מסכת מגילה כח.‏
  157. ↑ חולין דף קלג:
  158. ↑ אלו שהסברתי כל אחד מהכ"ד מתנות כהונה בפרטות -כך הלשון של ה"בעל הלכות גדולות"
  159. ↑ הלכות גדולות פרק ע"ג בשם רב חנינאי ריש מתיבתא
  160. ↑ שמסמן עשייה וניצחון במלחמה כאמור "‏הוצאתי אתכם מארץ מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה" -שמות‏
  161. ↑ ‏היפך סדר הרגיל של "יעקב איש תם יושב אוהלים"‏
  162. ↑ כף החיים ליורה דעה סא:נד הובא מספר שער המצוות להרח"ו
  163. ↑ אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים -מסכת חולין דף קלב: | רבי יצחק: כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים -מסכת מגילה כח.‏
  164. ↑ ‏אמר רב חסדא האי כהנא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא דאלהי ישראל‏‏ -‏מסכת חולין דף קלב‏
  165. ↑ שו"ת מן השמים, להתשובה בשלימותה
  166. ↑ תוספות ד"ה ה"ג חולין דף קלא.
  167. ↑ תקציר מתשובתו: בקיעי העיר כי רבו, ולגדור גדר כרם ה' צבא' אלהי ישראל..מצות הנשכחות מבני אדם..מצות זרוע לחיים וקיבה לקצבים ישראלים שהבהמות הן משלו ונקבעת הלכה לדורות והיו זוכים הכהנים בזרוע.. ונמשך עניין זה כמה שנים ואחר כך שבאו שני חירום ויוקר נתבטל הדבר ועבר מעט זמן ולא יכולנו להחזיר הדבר לישנו ומתנות כהונה נגזלות ביד הטבחים.. נראה לנו להודיע לנזהרים שלא יקנו הזרוע אלא ינחוהו לבעליהן ויאכלו הם איסור הגזלה אשר הם גוזלים לכהנים בכל יום..אינן רשאין לקנות ממנו..מי שקונה אותן הוא מסייע ידי עוברי עבירה.., הכלל כי הטבח אסור לאכול המתנות ואין שום אדם יכול לקנותן לא המתנות עצמן ולא עם בשר אחר..המוכר..אם לא ימצא למכור לא יגזול,..מפני שיחזור הדבר לישנו שיחזרו הטבחים לתת המתנות לכהנים כמו שהיה קודם וכמו שהוא דין תורה נראה לי לגזור על הטבחים שלא ימכרו..ולהודיע בבתיהם שהוא אסור לאוכלו -שו"ת מבי"ט (וחתם גם ר' דוד בן זמרה, הרדב"ז)ב סי' קטו
  168. ↑ אב"ד בירושילם, אודותו
  169. ↑ ..גבי הוראה לנשאל כוליה עלמא מודים שמורים לחייב בחוצה לארץ לתת המתנות..נוכל להורות אף לבלתי נשאל..ראוי להורות כן אף לרחוקים בח"ל..ראוי והגון הוא להיות נוהגים המתנות אף בכל מקום בח"ל וכל ישראל שלא יהיה נשוי לויה או כהנת או שלא נשתתף בבהמה ההיא עם גוי או עם כהן..ראוי לתת לכהן,..ראוי לטבח שלא ישחוט לשום ישראל החייב במתנות או לכהן ולוי השוחטים ומוכרים עד שידע בוודאי שנתפשרו עם הכהן בכל אשר יחפוץ או שיקח המתנות תחת ידו לתתם לכהנים ובזה יצא י"ח,..לא לבד עושה איסור בעל הבהמה בעוברו על מצוות עשה של תורה כפי סברת הרמבם זל והריאף זל ורבינו האיי גאון זל ושאר הפוסקים האחרונים..אלא גם אוכל מבשר הבהמה ההיא עובר באיסור אם יודע שלא הורמו מתנותיה..דלא הוי כאוכל טבלים אבל מ"מ איסורא איכא לאכול הבהמה שלא הורמו מתנותיה (למד זה מתוס' ד"ה הכי גרסינן בעניין שבעה נכסי כהן)..החכם השלם הרב כמוהר"ר לוי ן' חביב זלה"ה שהוא הנהיג בהסכמת הכהנים לתת דמי המתנות חצי כסף לגדי ולבהמה דקה כסף ולבהמה גסה שני כספים..סבת הטעות לראשונים בזה הוא להיות שהמתנות הם ממון שאין לו תובעים לכן הכהנים לא שתו לבם..גם החכמים הקדומים חלקם בחיים העלימו עין בדבר כי לא היה מוטל עליהם יעןשלא נתרעם לפניהם שום כהן ע"ז לחושבם שאם לא נתנו אותם אליו אולי נתנו..לזולתו וחלקו אין ראוי לשאול בפיו..גם..אולי להיות הישראל נשוי כהנת או לויה פטור ממתנות, ממנו למדו האחרים המועטים דהא כ"ע לאו דינא גמירי ועמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו ולכן לא שתו לבם..,..הוכחתי להעביר מנהג דקולא ולנהוג במתנות כדין התורה דהיינו חומרא כהוגן וכשורה..,..המתנות שנוהגים בא"י ומן התורה נוהגים בכל מקום וניתנין לכהנים גם בזמן הזה ראוי שיתנהגו שהם גם בח"ל,..ודאי מנהג בטעות היה וכמו שכתבנו אין עוד להאריך והדברים ברים כאשר הוכחנו בהוכחות למבין וישרים למוצאי דעת הלכה למעשה בתלמוד גדול שמביא לידי מעשה והדברים מתוקים דברי צדיקים כראי מוצק חזקים.-לתשובה הארוכה ראה תשובת יוסף בן אברהם ן' צייח הובא באבקת רוכל סימן י
  170. ↑ שאסור לקנות דבר גזול -הלכות גזילה רפ"ה
  171. ↑ אין שם כהן מעלה אותם בדמים..יש שם כהן הן ולא דמיהן.. לאכול..ואחר כך לשום אותם בדמין לא..,..ב..איכא כהני במתא..לא קיים מצות מ"כ עד שיתן הן ולא דמיהן אפילו שיתן שיוויין..אפי' יתנו הפרוטה לכהן קודם מכירת המתנות..לא נתקיימא מצות ונתן לכהן דהן ולא דמיהן..איך אנו לא ניחוש להפסד כהן ..ונתקן לתת פרוטה בדבר השוה כפלי כפלים ..זו ודאי אינה תורה,..פשוט וברור שאפילו יתרצה הכהן לקחת פרוטה..אינו מועיל..אלא היכא דאתו לידיה ואפילו נותן שוויים נראה שאינו מועיל כלום..מאן דאיפשר ליה אין תקנה אלא שיבאו לידי כהן ולכך רב ספרא לא אכל (חו' קלג.)לפי שלא באו לידי כהן,..אי אפשר בשום אופן להפטר מן המתנות בדמים ולכך מזיק מתנות כהונה..פטור מן התשלומין דהן ולא דמיהן,..לאו כל כמיניה עד דאתו לידיה..אם לא במכירי כהונה (היינו שמקילין לישראל אם יש לו מכירי כהונה) ,.. ואין לומר דכיון שכבר נהגו בכך ומתרצים..מחלו ודמיא ד..נהגו בו (בחלב שע"ג הקיבה)עין יפה ונתנוהו לבעלים..הא ליתא..דאתי מריבוייא ומקיים מצות ונתן במאי דכתיב בהדיא..אבל למחול כל המתנות או רובם אין לנו ואפילו יתן דמי כולם היכא דאיכא כהני במתא צריך לקיים מצות נתינה כדכתיבנא דיש מי שרוצה בהן ולא בדמיהן,..אפילו שברצון שלם זכה לרבה במתנות כפי הנראה כיון שאיפשר שהוא בעל כרחו כלומר מפני כבוד בעל הבית אינה מועילה זכייתו. כ"ש בנ"ד דבעל כרחם הם מוחלין כי אם לא יתרצה באותה פרוטה לא יתנו לו דבר דממון שאין לו תובעים הוא וירא שמא יקדמנו אחר כל שכן אם מנהג זה נתקן על ידי חכם שבעיר דודאי אנוס הוא וצועק ואינו נענה, ..ועוד יש טעם..לבטל מנהג זה.. דצריך לתת כדי נתינה..לא יתן חצי זרוע..אלא בשור גדול..ודאי ברור ..שצריך שיבואו המתנות לידו של כהן..למוכרם קודם שיבואו לידו אינה מכירה אפילו..בשיוויים .. נמצא דמוכר דבר שאינו שלו כ"ש למוכרם פחות משיוויים כדי שאין הדעת טועה דודאי נראה כי חוכא ואיטלולא,..עוד אני אומר שיש איסור..דהוי ככהן המסייע.. שעליהם הכתוב אומר "שחתם ברית הלוי".."ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמתו (בכו' כו:)" ..כיון שמוכר לו דבר השוה עשר בשנים מוכח דמוזיל גביה.. דמפני שעושה הכהן טובת הנאה לישראל שלוקח הבכור קודם זמנו נקרא כהן המסייע..,תו איכא טעמא לאיסורא במנהג זה.. דאתו לזלזולי במתנות כהונה.. אתי למטעי דבר מחל קדושתייהו אארבע זוזי (בכו' כז.)..החמירו במתנות..יותר מבתרומה ומעשר משום חששא דשמא לא יאכלם צלי וחרדל א"כ בנדון דידן ..כיון שרואים שלעולם אין נותנין מתנות..אלא מסלקין..ב..שתי פרוטות יבואו לזלזל בהן ואפילו כשיתנו להם מתנות עצמם לא יקפידו לאכלם צלי וחרדל כדינן.. שמא באורך הזמן ח"ו ישתכח זלק ..ויחשבו .. שאין המצוה רק לתת.. שתי פרוטות..כמכס ממכסי המלכים ח"ו,..ראוי ומחויב להזהיר ולכפות ולקיים אותן כהלכתן וכתקנן שלא תשתכח תורת כהונה ומתנותיה מישראל ומוטל על כל איש אשר רוח אלהים בקרבו להשתדל בביטול המנהג הרע הזה ואין להישמט ולומר דמצוה זו על הטבח היא מוטלת ואיהו דאפסיד אנפשיה ומ"כ לא טבלי..מידת חסידות מיהא איכא.. כל שכן דהמתנות עצמן אסור לקנותן והקונה אותן מחזיק ידי עוברי עבירה דלאו עכברא גנב אלא חורא....המשלח בשר לחבירו והיו בו מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזל (רמבם ביכ' טטז מתוס'), מוכח טעמא דלא ידיע אי גזל..אי ידע דגזל אותם המוכר הלוקח יחוש לעצמו ולא יקבל והדבר מוכרח מעצמו דמידי מחזיק ומסייע ידי עוברי עבירה לא נפיק דאסור לקנות דבר גזול (גזילה רפ"ה)וזה ברור א"כ מעתה ראוי..להרים מכשול מלפני המוכרים והקונים..דברים אלו פשוטים הם בעיני להיות כי ידעתי כי יש מפקפקים בדבר בטענות חלושות לע"ד וגם כי מנהג זה כפי הנראה הנהיגו אותו על פי חכם ו חכמים לכך כתבתי וביררתי ..האריכות בזה מותר.. -תשובת מהרי קורקוס הל' בכורים ט כ
  172. ↑ מחזיק ברכה יור"ד סימן סא ס"ק יט
  173. ↑ משבצות זהב להפמ"ג יור"ד סא ז וראה שם שמציין לדעת הרמ"א בהלכות תרומה
  174. ↑ -שערי קדושה (חלק א שער ד) | ועוד בכתבי אר"י (בשער הגלגולים:) מורי ז"ל..א"ל שלהיות שרש נפשי מן קין, שהרג את הבל, וגם מפני ר' שאול טרישטי שנתגלגל עמי ממש, על עון שפיכות דם כשמל התנוק כנז"ל, ומת מתחת ידו, שצריך שאזהר שלא להמית שום דבר חי בעולם, וגם שלא לשחוט כלל. וא"ל, כי יען אשר אני נצוץ חדש, שעל כן מוכרח אני לקיים מצות פריה ורבייה כי עדיין לא קימתיה. ואמר לי כי המצות אשר אני חסר מהם הם י"א בלבד, אע"פ שאני חדש. ואחר שאשלים אותם, אז צריך שאקיים מצות שלוח הקן, אע"פ שכבר קיימתיה בגלגול אחר. וזו המצוה, היא תקון אחרון שבכל התקונים שאני צריך לתקן. וכונת העניין, להורות על שלוח הנפש, שכבר נגמרה להתקן, על האחד עשר מצות הנז'. ואז יבא הרוח לבדו, ויתוקן גם הוא. ואחר שיתוקן גם הוא, אז תבא גם הנפש שכבר היא מתוקנת, ותהיה אז כיסא אל הרוח המתוקן. והבן עניין זה מאד וזכרהו, כי זה שרש גדול, ואל תשכחהו. וא"ל, כי אלו הי"א מצות הם מאותם שאינם מצויות בתכלית ההרחק, וא"ל כי אחת מהם היא מצות זרוע לחיים וקיבה -שער הגלגולים הקדמה לח


כ"ד מתנות כהונה
עשר מתנות במקדש בשר חטאת ·  בשר אשם ודאי  ·  בשר אשם תלוי  · בשר זבחי שלמי ציבור  ·  חטאת העוף  ·  לוג שמן של מצורע  ·  שתי הלחם  ·  לחם הפנים  ·  שירי מנחות  ·  שירי מנחת העומר
ארבע מתנות בירושלים בכור בהמה ·  המורם מתודה ואיל נזיר ·  ביכורים  ·  עורות קדשי קדשים
עשר מתנות בגבולים תרומה גדולה ·  תרומת מעשר  ·  חלה  ·  ראשית הגז  ·  זרוע, לחיים וקיבה  ·  פדיון הבן  ·  פטר חמור  ·  חרמים  ·  שדה אחוזה  ·  גזל הגר
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=זרוע_לחיים_וקיבה_בחוצה_לארץ&oldid=80284"