פרשני:בבלי:ערכין ה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין ה ב

חברותא[עריכה]

ועוד מקשה: ולרבי מאיר, שכשיטתו נאמרו דברי רב גידל, הרי פשוט שבכלי נותן את דמיו, שכל שכן שגמר לשם דמים, שהרי אין לומר שטעה, ולמאי איצטריך לו לרב גידל לומר זאת?
ומשנינן: מהו דתימא טעמא דר' מאיר התם לא משום שגמר לשם דמים אלא משום גזירה הוא. דגזר פחות מבן חודש אטו בן חדש. ואם נפטור פחות מבן חדש, יש לחשוש שגם בבן חדש יבוא לפטור  79 . אבל הכא בכלי דליכא למיגזר שמא יטעו בין כלי לאדם נאמר שאינו חייב, קמ"ל דטעמא דר"מ לא משום גזירה הוא אלא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. לא שנא הכא לגבי פחות מבן חודש ולא שנא הכא בכלי שכל שכן ששייך בו טעם זה.

 79.  ולכן גוזרים שיהיה חייב דמים, ולכאורה גם בזה נחשוש שיבואו לומר שגם מעריך בן חודש חייב דמים ולא ערכין. וביאר בעולת שלמה, שכאשר יבוא לכהן הרי ישאל אותו הכהן אם הנערך בן חודש או פחות ויגבה ממנו כפי הדין.
והוינן בה: כמאן אזלא הא דאמר רבה בר יוסי אמר רב ואמרי לה אמר רב ייבא בר יוסי אמר רב: "המקדיש בהמת חבירו נותן דמיה"? ומשיב, כמאן כר"מ הסובר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוא הדין בזה שאדם יודע שאין הקדש חל על דבר שאינו  80  שלו וגמר ואמר לשם דמים.

 80.  ואף על פי שאלו הם דברי רבי מאיר הסובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומבואר בגמרא בבבא בתרא שלדעת רבי מאיר אם מוכר שדה זו לכשיקנה אותה חלה המכירה, ואם כן, הוא הדין יכול להקדיש מהיום את הבהמה לכשיקנה אותה. ותירץ בעולת שלמה, שהרי רבי מאיר שאומר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם זה רק בדבר שרגיל לבוא כמו פירות דקל שרגילים לצמוח, ובגמרא בבבא בתרא מדובר שכבר דיבר עם הבעלים שימכור לו את הקרקע וזה דבר שעתיד להיות שלו ולכן יכול למוכרו. אך כאן מדובר שעדיין לא דיבר עם הבעלים שימכור לו את הבהמה ואין זה דבר שעתיד להיות שלו ומודה רבי מאיר שאינו יכול להקדישו.
ופריך: הא אמרה רב לשיטת רבי מאיר חדא זימנא!? דאמר רב גידל אמר רב: האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו ולמה לו לחזור ולשנותה?
ומשנינן: מהו דתימא התם בכלי הוא ששייך טעמו של רבי מאיר, דיודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים, אבל בהמה של חבירו דבת מיקדש היא ובעלים יכול להקדיש את גופה, איכא למימר דהכי קאמר המקדיש: אי אמינא ליה למרה שימכרנה לי - מזבין לה ניהלי, לפיכך תיקדוש ליה מהשתא ואקרבה לכשאקננה. ואע"פ שעדיין אינה שלו, טועה הוא בכך וסובר שמועיל הקדש מכעת על לאחר שיקחנה, אבל להתחייב דמים לא התכוון. קא משמע לן שאינו טועה בכך אלא ודאי יודע שאין הקדש חל על גופה ולדמים נתכוון.
אמר מר בר רב אשי על הדין הזה: והוא דאמר בהמת חבירו זו עלי ואז שייך חיוב דמים, (כי לשון "הרי עלי" משמעותו חיוב על האדם). אבל אמר הרי בהמת חבירי זו הקדש ולא אמר "עלי" לא אמר כלום, שהרי לא חייב את עצמו בכלום, אלא על הבהמה דיבר.
מתניתין:
עובד כוכבים - רבי מאיר אומר: נערך (אם אמר ישראל ערכו עלי נותן ערכו). אבל לא מעריך  81  (אם אמר העכו"ם ערכי או ערך אחרים עלי לא אמר כלום).

 81.  הרמב"ם (פ"א מערכין ה"ו) פוסק כרבי מאיר שהגוי איננו מעריך, והראב"ד השיג עליו שהרי הכלל הוא במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ואם כן, צריך לפסוק כאן שהגוי מעריך וכדעת רבי יהודה. וכתב הראב"ד שאולי טעמו של הרמב"ם מכיון שאומרת הגמרא בשם רבא מסתברא כרבי מאיר לכן פסק כרבי מאיר. אך כתב הראב"ד שמסתברא נדחה מפני הכלל הקבוע שהלכה כרבי יהודה כשחולק עם רבי מאיר. והכסף משנה ביאר את דעת הרמב"ם, כיון שאמר כאן רבא מסתברא כרבי מאיר הרי הוא בא להוציא כאן מהכלל שהלכה כרבי יהודה ובזה הלכה כרבי מאיר.
רבי יהודה אומר: מעריך  82  אבל לא נערך.

 82.  כתב במשנה למלך (פ"י ממלכים ה"ז) שמסברא פשוט שגוי אינו חייב במצות "וכל היוצא מפיו יעשה" וכן איננו עובר בלאו של "לא יחל דברו" כי אין אלו מכלל שבע מצוות בני נח, וכך מפורש בתוספות בנזיר, ואם כן, מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בגוי שהעריך היא רק לענין שאם יתן את הערך האם חלה בזה קדושה או לא, אבל לפי כולם איננו חייב לתת כיון שאיננו מצווה בלא יחל דברו. אך הביא המשנה למלך שבתוספות בעבודה זרה (ה ב) מבואר שגוי שנדר להביא קרבן חייב להביא, ותמה המשנה למלך מאיזה טעם חייב להביא מאחר ואיננו עובר בלא יחל דברו ובכל היוצא מפיו יעשה. ובאבני מילואים (סימן א' סק"ב) ביאר שהחיוב של הגוי הוא משום שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובאמירה חל חיוב ממון גמור, ולכן חייב הגוי להביא קרבן שנדר כיון שחייב ממון להקדש.
וזה וזה (רבי מאיר ורבי יהודה) מודים שהעכו"ם נודרין דמי פלוני עלי, ונידרין באמירת הרי דמי עכו"ם עלי.
גמרא:
תנו רבנן: "בני ישראל" כתוב בפרשה. ודורשים שדוקא הם מעריכין ואין העובדי כוכבים מעריכין.
יכול אף לא יהיו עובדי כוכבים נערכין?
תלמוד לומר "איש כי יפליא" ומשמע כולם ומרבה עכו"ם. דברי רבי מאיר.
אמר רבי מאיר לפרש דבריו: וכי מאחר שמקרא אחד "איש" מרבה עכו"ם, ומקרא אחד "בני ישראל" ממעט עכו"ם, מפני מה אני אומר עכו"ם נערך וממעט דלא מעריך? והלא אפשר לומר הפוך.
ומשיב: מפני שריבה הכתוב בדין נערכין יותר מבדין מעריכין. שהרי חרש שוטה וקטן נערך שהרי הוא בכלל ערך הקצוב בפרשה, אבל לא מעריכין. לכן מסתבר להעמיד את הריבוי בנערכים והמיעוט במעריכים.
רבי יהודה אומר: "בני ישראל" כתוב בפרשה, לדרוש שדוקא הם נערכין ואין העכו"ם נערכין. יכול אף לא יהו מעריכין, ת"ל "איש כי יפליא" לרבות עכו"ם.
אמר רבי יהודה לפרש דבריו: וכי מאחר דמקרא אחד "איש" מרבה עכו"ם ומקרא אחד "בני ישראל" ממעט עכו"ם, מפני מה אני אומר עכו"ם מעריך ולא נערך?
ומשיב: מפני שריבה הכתוב להחמיר במעריכין יותר מבנערכין. שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין, אבל לא נערכין, כי רק זכר ונקיבה ודאים נערכים, ולכן מסתבר יותר להעמיד את הריבוי בעכו"ם שמעריכים.
אמר רבא: הלכתא דרבי מאיר שעכו"ם נערך ואינו מעריך מסתברא, אבל טעמיה לא מסתברא. הלכתא דר' מאיר מסתברא משום דכתיב "לא לכם  83  ולנו לבנות בית לאלקינו". כך אמר נחמיה בן חכליה לעובדי כוכבים שהיו מתנדבים ורוצים לסייע בבנין בית המקדש שלא ראוי שגויים ישתתפו בבנין המקדש. ומזה יש ללמוד לערכין שהם גם כן לבדק הבית, שאין עכו"ם מעריכים, ולהעמיד את הפסוק "בני ישראל" לזה.

 83.  התוספות מקשים, כיון שלרבי מאיר איננו מעריך משום שגויים התמעטו מהקדש לבדק הבית מהפסוק "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו" אם כן, איך כתוב במשנה שגם לרבי מאיר גוי יכול לנדור לבדק הבית, ודחוק לומר שכוונת המשנה הוא שנודרים לקרבן דוקא. וכתבו התוספות, שאולי למסקנה שאמר רבא שטעם הפסוק לא לכם ולנו וכו' הוא משום רפיון ידים, מודה גם רבי מאיר שזה טעם הפסוק ולכן חל הקדש עכו"ם בדק הבית. אך לא ביארו התוספות, אם כן, מדוע ערך עכו"ם לרבי מאיר אינו חל. ובשיטה מקובצת ביאר, כיון שיש פסוק לא לכם ולנו שוב מסתבר לרבי מאיר להעמיד את הפסוק בני ישראל שנאמר בערכין למעט גוי שאיננו מעריך ולא לגבי שאיננו נערך. וכן היא דעת הרמב"ם שפסק כרבי מאיר שגוי איננו מעריך. אך פסק שאם מקדיש לבדק הבית חל ההקדש, והיינו שגם לרבי מאיר שממעט גוי מלהעריך מהפסוק לא לכם ולנו אך כשמקדיש לבדק הבית חל ההקדש.
טעמא דר"מ לא מסתברא, דקא מייתי ליה מזה שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים מחרש שוטה וקטן - אין זו ראיה. דשאני חרש שוטה וקטן שזוהי סברא, כי דין הוא בכל התורה כולה דלאו בני דיעה נינהו ואין מעשיהם כלום, ולכן אין מעריכים, אבל עכו"ם שנודר ומקדיש נאמר שגם מעריך, לולי הפסוק שהבאנו לעיל. (לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו).
טעמא דרבי יהודה מסתברא, דקא מייתי ליה מזה שריבה הכתוב יותר במעריכים, מטומטום ואנדרוגינוס, דאף על גבי דבני דיעה נינהו כעובדי כוכבים, מיעטינהו רחמנא מערך, וזה נחשב קולא בנערכים לגבי מעריכים. לכן גם לגבי עכו"ם יש לומר כך.
הלכתיה של רבי יהודה לא מסתברא. דכתיב "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוקינו". הרי שהורע כוחם של העכו"ם להקדיש, וכמו"כ יש לומר שאין מעריכים.
ומקשינן: ורבי יהודה שסובר שמעריכין האי "לכם ולא לנו" שמשמע מהפסוק שאין מעריכים מאי עביד ליה?
ומשנינן: אמר רב חסדא אמר אבימי גם ר' יהודה מודה שאין משתמשים בכסף הערכין של העכו"ם לבדק הבית אלא ערכו נגנז. וכמו שמוכח מזה שמנע נחמיה בן חכליה את העכו"ם מלהביא, אבל מעריכים, לענין שהקדושה חלה בדמים.
ופריך: אלא מעתה שבדק הבית שהקדיש עכו"ם הולך לאיבוד, לא ימעלו בו להתחייב בקרבן מעילה. וכדתניא: חטאות המתות (ולד חטאת ותמורת חטאת וכו' שאינן קריבות אלא מניחים אותן עד שימותו מאליהן). וכן מעות שהפריש לחטאת ואבדו ונמצאו לאחר שכבר נתכפר הבעלים שדינם שהולכות לים המלח לאבדם - לא נהנין בהן, שאסורות בהנאה ולא מועלים בהן, שאם נהנה אינו חייב קרבן מעילה שאין זה נחשב "מקדשי ה'" שנאמר לענין חיוב קרבן, כיון שהולך לאיבוד. וכמו כן  84  נאמר בקדשי עכו"ם לבדק הבית שדינם ליגנז, שלא תהיה בהם מעילה.

 84.  והגרי"ז תמה על הדמיון, שהרי בחטאות המתות חל בהן דין מיתה ואיבוד ולכן אין בהם מעילה. אך בהקדש עכו"ם הרי אין דין איבוד, רק שאיננו ראוי למצוותו והרי הוא כמו קדשים שמתו, שיש בהם איסור הנאה מדאורייתא, ואיננו דומה לחטאות המתות. ובטעם הדבר שלא מקשה הגמרא באמת מדין קדשים שמתו שאין בהם מעילה, ביאר הגרי"ז על פי דברי הגר"ח שבקדושת דמים לא שייך דין קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, וכאן מדובר בהקדש בדק הבית שהוא קדושת דמים ולכן אין להקשות מדין קדשים שמתו. אלא שתמוה מה דמיון הגמרא לחטאות המתות והרי בהקדש עכו"ם אין דין איבוד ומיתה? ותירץ הגרי"ז, כיון שכבר בתחילת ההקדש אין זה ראוי לבדק הבית, שוב זה נידון כחטאות המתות שאין בהם מעילה, ואין זה דומה לקדשים שמתו שבתחילת ההקדש היו ראויים לדינם ורק אחר כך נפסלו ולכן יש בהם קדושה. אך כאן שמתחילת ההקדש לא היה ראוי להקדש לא חלה בזה קדושה וחוזר להיות כמו חטאות המתות. ובתירוץ הגמרא שהטעם שלא לכם ולנו הוא משום רפיון ידים, ביאר הגרי"ז, שאין זה חסרון בעיקר הקדש עכו"ם שאיננו ראוי לגבוה, אלא רק חסרון צדדי שחוששים מרפיון ידים, וחסרון צדדי איננו מונע את הקדושה ולכן יש מעילה. וכך מבואר ברמב"ם שפסק (פ"א מערכין הי"ב) שהקדש עכו"ם לבדק הבית יגנז, ומכל מקום פסק (פ"ה ממעילה הט"ו) שמועלים בהקדש עכו"ם, והיינו שזה שהקדש עכו"ם נגנז משום חשש רפיון ידים איננו מונע את הקדושה ויש בזה מעילה.
אלמה תניא גבי קדשי עובדי כוכבים: במה דברים אמורים דאין מועלים בהם, בקדשי מזבח שלומדים מעילה שכתוב בה "חטא" בגזירה שוה מ"חטא" שכתוב בזר שאכל תרומה, וכמו בתרומה אין חיוב מיתה אלא בתרומת ישראל אף מעילה אינה נוהגת אלא בקדשי ישראל.
אבל בקדשי עכו"ם לבדק הבית מועלין בהם ואינם נלמדים מתרומה, שקדושת  85  הגוף היא, ואיננה כקדשי בדק הבית שקדושת דמים הם. ומזה שכתוב שמועלין בקדשי עכו"ם, מוכח שאינם נגנזים, אלא משתמשים בהם לבדק הבית.

 85.  כך פירש רש"י בפירוש הראשון, שרק קדושת הגוף למדים מתרומה, שגם היא קדושת הגוף. אך קדושת בדק הבית, שהיא קדושת דמים, אינה דומה לתרומה שהיא קדושת הגוף, ולכן אין ללמוד קדושת בדק הבית מתרומה. עוד פירש רש"י בשם המורה, שבקדשי מזבח מצינו חילוק בין קדשי ישראל לקדשי עכו"ם, שקדשי ישראל חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא, וקדשי עכו"ם אין חייבים עליהם. ולכן יש לחלק גם לענין מעילה, שרק בקדשי ישראל יש מעילה ולא בקדשי עכו"ם. אך בקדשי בדק הבית לא מצאנו שום חילוק בין קדשי ישראל לקדשי עכו"ם ולכן אין לחלק גם לענין מעילה. וביאר הגרי"ז, שלפי הפירוש הראשון ברש"י, גם קדשי בדק הבית של עכו"ם יש להם שם קדשי עכו"ם, רק שקדושת דמים של עכו"ם לא התמעטה ממעילה, כי איננה דומה לתרומה. מה שאין כן לפירוש השני ברש"י, הביאור הוא שקדשי בדק הבית של עכו"ם אין להקדש שם קדשי עכו"ם כלל, ורק בקדושת הגוף נתפס בקרבן שם קדשי ישראל או קדשי עכו"ם, ולכן שם אפשר לחלק ביניהם לגבי דין מעילה.
אלא אמר רבא ליישב את הפסוק "לא לכם ולנו" לפי רבי יהודה, שודאי מקבלים קדשי עכו"ם לבדק הבית. וזה שמנעם נחמיה בן חכליה מלהביא - משום רפיון ידיים הוא, שלא היו העכו"ם מתכוונים לטובה, אלא שיסמכו גם עליהם וישמעו לעצתם והם יאחרו את הבנין עד שיסיבו את לב כורש שלא לבנותו. דכתיב "ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות".

דרשני המקוצר[עריכה]