פרשני:בבלי:ערכין יד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין יד ב

חברותא[עריכה]

תלמוד לומר: ואם את שדה מקנתו "אשר לא משדה אחוזתו" וגו' ונתן את הערכך וגו', ודרשינן שדה שאינה שדה אחוזה כבר בשעת ההקדש, יצתה זו, שהיא שדה אחוזה בשעת ההקדש, שהרי עכשיו כבר נעשית לו אחוזה (ואף שהיא כבר קנויה לו בלי הירושה), אבל הקדישה ואחר כך מת אביו, סובר רבי מאיר שאינה כשדה אחוזה.
ומפרשינן לה: ואילו לרבי יהודה ולרבי שמעון, אפילו הקדישה ואחר כך מת אביו, שדה אחוזה הויא! מאי טעמא? אי משום קרא ד"אשר לא משדה אחוזתו" קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא, לאחוזה ממש, ולא לראויה! ומריבוי אחד ("אשר לא משדה אחוזתו"), אי אפשר לרבות רק מה שיותר מסתבר לרבות, והיינו מת אביו ואחר כך הקדישה! אלא לאו משום דאזיל - רבי שמעון  12  - בתר פדיון, שאז היא שדה אחוזה. וממילא הקדישה ואחר כך מת אביו זה כמו מת אביו ואחר כך הקדישה. הרי מוכח שרבי שמעון אומר מסברא, שהולכים לפי שעת פדיון, והוא הדין שנלך לפי שעת הפדיון לגבי פדיית אילנות, שהוקדשה גם הקרקע שלהם לפני הפדיון - שיהיה פדיונם אגב קרקע בחמישים שקל כסף.

 12.  תמה הגרי"ז, שלכאורה לפי כל התנאים הולכים לפי שעת הפדיון, והמחלוקת ביניהם היא אם שדה נהפכת כלל לשדה אחוזה כשירש אותה לאחר ההקדש, שלדעת רבי מאיר מה שירש אחרי שהקדיש אינו מועיל להפוך אותה לשדה אחוזה ולרבי יהודה ולרבי שמעון גם זה מועיל שתהיה שדה אחוזה, אבל לפי כולם אם היא שדה אחוזה בשעת הפדיון יש לה דין שדה אחוזה.
ודחינן: (לעולם רבי יהודה ורבי שמעון לא הולכים אחרי פדיון - לשון הגמרא ב"ב עא:), ורבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכחו ודרוש, שמרבה בפירוש שיהיה דינה כשדה מקנה אף אם מת אביו אחר שהקדישה, וכמבואר בהמשך, אבל לגבי אילנות וקרקע הולכים לפי שעת ההקדש וכיון שקדשו האילנות בנפרד הרי הם נפדים בפני עצמם ולא אגב קרקע.
והיינו קרא: שאם כן שהפסוק "אשר לא משדה אחוזתו" בא למת אביו ואחר כך הקדישה, וכרבי מאיר, לכתוב רחמנא: אם את שדה מקנתו אשר לא "שדה" אחוזתו, מאי "משדה" אחוזתו? שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה היא שנפדית "בערכך", יצאה זו שראויה להיות שדה אחוזה, שכך משמע הפסוק: ואם את שדה מקנתו, שאינה "מקצת" שדה אחוזה אז תיפדה "בערכך", אבל אם היא שדה אחוזה במקצת בשעת הקדש, שברגע אחד יכולה להיות שדה אחוזה (שהרי יכולה להיות לו שדה אחוזה אם ימות אביו לפני היובל) נפדית כדין שדה אחוזה, ולעולם הולכים לפי שעת ההקדש. (בסוגית "הלוקח מאביו", גירסת הגמרא וביאורה, על פי רשב"ם בבא בתרא עב:, וכגירסת הב"ח שם).
אמר רב פפא:
שני דינים נאמרו במקדיש שדה אחוזה:
א. שהיא נפדית מן ההקדש בשיעור קצוב ולא בשויו, ככתוב: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו, זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף".
ב. שאם לא גאלוה הבעלים מן ההקדש, ומכרה הגזבר לאיש אחר, הרי היא יוצאת לכהנים ביובל, ככתוב: "ואם משדה אחוזתו יקדיש וגו'. ואם לא יגאל את השדה ואם מכר (הגזבר) את השדה לאיש אחר וגו', והיה השדה בצאתו ביובל קודש לד' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו".
ושני דינים נאמרו במוכר שדה אחוזה:
א. שאין רשאי המוכר לגאול את השדה אפילו מרצונו של לוקח, אלא לאחר ב' שנים. ככתוב: "במספר שני תבואות ימכר לך", ומיעוט "שני" שתים, וכמבואר לקמן בריש פרק המוכר שדהו. (דין זה איננו מפורש בפסוק שהוא בשדה "אחוזה". אך לשון הגמרא לקמן יח: "שתי שנים שבשדה אחוזה").
ב. שאם לא גאלוה הבעלים מן הלוקח, הרי היא שבה ביובל לבעליה, ככתוב: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו'. ויצא ביובל ושב לאחוזתו".
ובא רב פפא לפרש, דין המקדיש והמוכר שדה טרשים (מליאה סלעים שאינה ראויה לזרע - רבינו גרשום), ואילנות שבאחוזתו, כיצד דיניהן לענין הדינים הנזכרים.
הקדיש טרשים:
א. פודן מן ההקדש בשויהן, (ולא כשאר שדה אחוזה). מאי טעמא? בית "זרע" חומר שעורים אמר רחמנא שייפדה בחמשים שקל כסף, והני לאו בני זריעה נינהו.
ב. אבל לא גאלן הבעלים מן ההקדש ומכרן גיזבר לאחר, יוצאין לכהנים ביובל. (כשאר שדה אחוזה). מאי טעמא? והיה ה"שדה" - אמר רחמנא שלכהן תהיה אחוזתו, שדה כל דהו משמע, ואפילו שדה טרשים.
מכר טרשים:
א. נגאלין אפילו בפחות  13  משתי שנים (שלא כשאר שדה אחוזה). מאי טעמא? במספר שני "תבואות" ימכר לך - אמר רחמנא, והני לאו בני תבואה נינהו.

 13.  כתב רש"י ואף על פי שאין מוכר קרקע רשאי לגאול יותר משתי שנים, ודייק מכאן בחידושי הגרז"ס שגם בטרשים אין למוכר זכות לגאול לפני שתי שנים, והשינוי הוא בזה שבקרקע רגילה יש איסור לגאול לפני שתי שנים אפילו מרצון הקונה, ובטרשים נאמר שאין איסור אבל בעל כרחו של הלוקח אי אפשר לגאול לפני שתי שנים, שהרי הדין שלא נגאל לפני שתי שנים נאמר בפסוק שנזכר בו החזרה ביובל וטרשים גם בכלל הפסוק הזה שגם הם חוזרים ביובל.
ב. אבל לא גאלן המוכר מן הלוקח חוזרין לבעלים ביובל (כשאר שדה אחוזה). מאי טעמא? ויצא ביובל ושב "לאחוזתו" - אמר רחמנא, והאי שדה טרשים אחוזתו היא.
הקדיש אילנות:
א. פודה אותן מן ההקדש בשוויהן (שלא כשדה אחוזה). מאי טעמא? בית "זרע" חומר שעורים - אמר רחמנא שייפדה בחמשים שקל כסף, ולא אילנות.
ב. וכן אם לא גאלן הבעלים מן ההקדש, ומכרן הגזבר לאחר אין יוצאין לכהנים ביובל (שלא כשדה אחוזה). מאי טעמא? והיה "השדה" - אמר רחמנא, שלכהן תהיה אחוזתו, ולא אילנות.
מכר אילנות: א. אין נגאלין פחות  14  משתי שנים (כשדה אחוזה). מאי טעמא? במספר שני "תבואות"!!!

 14.  כתב המנחת חינוך שגם אחרי שתי שנים אין אילנות נגאלים בעל כרחו של הלוקח ורק בקרקע נאמר דין גאולה בעל כרחו של הלוקח. וכוונת הגמרא כאן שלפני שתי שנים יש איסור לגאול אילנות וכמו בקרקע שאסור לגאול לפני שתי שנים, אבל באילנות גם אחרי שתי שנים אי אפשר לגאול אלא בהסכמת הלוקח.
ימכר לך - אמר רחמנא, והני בני תבואות נינהו.
ב. אבל לא גאלן המוכר מן הלוקח אין חוזרין לבעלים ביובל (שלא כשדה אחוזה). מאי טעמא? ויצא ביובל ושב "לאחוזתו" - אמר רחמנא, ולא אילנות.
אמר מר: הקדיש אילנות פודה בשוויהן!
ומקשינן עלה: דכיון שהמקדיש אילן (אפילו יחידי), הקדיש גם הקרקע שתחתיו לענין שלא יוכל המקדיש לחפור חלל תחת האילן (וכפי שמבארת הגמרא בהמשך), אם כן אמאי פודה את האילנות בשוייהן? וליקדשו האילנות אגב ארעייהו, וליפרקו (וייפדו) ממילא אגב ארעייהו  15  וכדינה, שהיא נפדית בשיעור קצוב!

 15.  הרמב"ם (פ"ד מערכין הט"ו) פסק כרב הונא שהמקדיש שדה מליאה אילנות פודה את האילנות בשויים ואת הקרקע בחמישים שקל כסף, ותמה עליו הראב"ד מהגמרא כאן שמקשה לפרקוה אגב ארעייהו, הרי שסוגיית הגמרא היא לא כרב הונא והמקדיש קרקע ואילנות נפדים שניהם יחד בשיעור הקצוב. ותירץ האור שמח, שהרי טעמו של רב הונא משום שבעין יפה מקדיש ומקדיש כל אחד מהם לחוד, וכל זה שייך רק כשיש לקרקע חשיבות בפני עצמה. אך כאן הרי כל ההקדש שחל בקרקע (לפי קושיית הגמרא) הוא רק לענין שלא יוכל המוכר לחפור תחת האילן וכמבואר בתוספות בבבא בתרא, ולזה אין חשיבות בפני עצמו ומודה בזה רב הונא שהכל הקדש אחד ונפדה בשיעור הקצוב. ובאבי עזרי (פכ"ד ממכירה ה"ט) תירץ, שכאשר כל עיקר ההקדש של הקרקע הוא רק משום שבעין יפה מקדיש, לא שייך לדון שיהיו כאן שני הקדשות שאם כן, לא תתקדש הקרקע כלל, והרי כל ההקדש של הקרקע הוא רק משום שהיא נטפלת לאילנות ואם נדון אותה להקדש לבד היא לא תתקדש כלל. אך כתב שבעל כרחך יש כאן מחלוקת הסוגיות, שהרי לעיל מקשה הגמרא שגם במקדיש שלשה אילנות שיהיו הקרקע והאילנות שני הקדשות נפרדים, הרי שגם באופן כזה שהקרקע מתקדשת רק אגב האילנות שייך לדון שיש כאן שני הקדשות לרב הונא, ואילו בסוגיא כאן מבואר שבאופן שהקרקע קדושה רק מחמת הקדש האילנות לא שייך לדון לשני הקדשות, ובאמת ברמב"ם משמע שהמקדיש שלשה אילנות פודה אותם עם הקרקע בשיעור הקצוב ודלא כסוגיא לעיל, והיינו שהוכיח מהסוגיא כאן שכאשר הקרקע מתקדשת רק מדין עין יפה לא שייך לדון שיש שני הקדשות לקרקע לחוד ולאילנות לחוד.
וכן קשה על מה שאמר רב פפא, שבמכר אילנות אין חוזרין לבעלים ביובל, והרי כיון שקנה הלוקח קרקע שתחת האילן לענין שלא יוכל המוכר לחפור חלל תחתיו, וליהדרו לבעלים ביובל אגב ארעייהו שאף היא נמכרה עמם?
ומפרשינן לקושיין: וכי תימא אילנות אקדיש, ארעא לא אקדיש שאין בכלל הקדש אילן אף הקרקע שתחתיו, והאמרי נהרדעי לא כן: מאן דמזבין דקלא לחבריה (המוכר דקל אפילו יחידי לחבירו) קני ליה הלוקח לקרקע שתחת האילן משיפולא (מקום מושב האילן) ועד תהומא (התהום) לענין שלא יוכל המוכר לחפור תחתיו (תוס' ב"ב לח; וברשב"ם שם פירש באופן אחר), והוא הדין להקדש?
ומשנינן: לאו מי איתמר עלה על נהרדעי (בבבא בתרא לח.): שאין דין זה אלא בבא הלוקח מחמת טענה שהזכיר לו המוכר במכירתו שם קרקע, אבל בלי זה, לא! ורב פפא מדובר כשלא הזכיר שם קרקע.
שנינו במשנה: ובשדה מקנה נותן שוייו.
תנו רבנן: כתוב בפרשת הקדש שדה מקנה: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לד'. וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך ביום ההוא קודש לד'".
"במכסת" ("את מכסת הערכך") מה תלמוד לומר (ב"ח): לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה: "והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", יכול אף שדה מקנה כן, שייפדה בשיעור קצוב זה? תלמוד לומר: "מכסת" שהוא מנין דמיה של השדה דהיינו שוויין, ומחשב לו הכהן שוויה של השדה, משנה שפודה ועד שנת היובל.
רבי אליעזר אומר: נאמר כאן במקדיש שדה מקנה: "וחשב" לו הכהן את מכסת הערכך, ונאמר להלן במקדיש שדה אחוזה: ואם אחר היובל יקדיש שדהו "וחשב" לו הכהן את הכסף וגו', לגזירה שוה, וללמד: מה להלן במקדיש שדה אחוזה דבר קצוב, אף כאן במקדיש שדה מקנה דבר קצוב, והיינו חמישים שקל כסף.
איבעיא להו: רבנן - החולקים על רבי אליעזר, וסוברים ששדה מקנה נפדית בשויה, האם אית להו גזירה שוה ד"וחשב - וחשב" ללמוד שדה מקנה משדה אחוזה, ומפקין ליה את הגזירה שוה לא לענין פדיון בדבר קצוב, אלא לחומש, שאף בשדה מקנה מוסיף המקדיש חומש, כשם שמוסיף בשדה אחוזה. (ונמצא שחולקים על רבי אליעזר בשני דברים: א. ששדה מקנה נפדית בשויה, ב. שמוסיפים חומש בשדה מקנה).
או דלמא, לית להו לגזירה שוה כלל, ולית להו חומש בשדה מקנה, (ובזה אינם חולקים על רבי אליעזר)?
ופשטינן: אמר רבא - מסתברא: לית להו לרבנן גזירה שוה כלל, (ומודים לרבי אליעזר שאין מוסיפים חומש בשדה מקנה). מדגלי רחמנא שמוסיפים חומש, גבי שדה אחוזה, וגבי מקדיש ביתו ("ואיש כי יקדיש את ביתו וגו'. ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו"), הוו ליה שדה אחוזה ומקדיש בית שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, (ובתוס' כאן, ולקמן טו. ביארו בכמה אופנים, איך נלמד מזה שלא נלמד גזירה שוה).
ומפרשינן: ולמאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין גם כן אין לפי רבנן חומש בשדה מקנה: מדגלי רחמנא חומש במעשר שני כשפודה אותו להעלות דמיו לירושלים, (ככתוב: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו"), ובבהמה טהורה שהוקדשה למזבח והוממה (ככתוב: "ואם כל בהמה טמאה - בבעלת מום הכתוב מדבר שהיא טמאה להקרבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאים לחולין בפדיון אלא אם כן הוממו, - רש"י בחומש - אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' וגו'. ואם גאל יגאלנה ויסף חמישתו על ערכך"). ובבהמה טמאה שהוקדשה לבדק הבית (ככתוב: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך - כאן דיבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית, רש"י בחומש - ויסף חמשיתו עליו") הוה ליה טובא כתובים, ואין מלמדין, אפילו למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד - מלמדין!
תניא כוותיה דרבא שאין המקדיש מוסיף חומש בהקדש שדה מקנה, ולא מטעמיה שהם כמה כתובים הבאין כאחד ואין מלמדים, אלא מטעם אחר! דתניא: כתוב בפרשת גאולת שדה מקנה מן ההקדש: "במכסת" (וחשב לו הכהן "את מכסת" הערכך וגו') אין מכסת אלא דמים (כלומר: שהוא נותן את שויו - רבינו גרשום) וכן הוא אומר: (מטות ל"א): והרמת (ם) "מכס" לד' וגו' אחד נפש מחמש המאות וגו', (שהיה נותן בישרות, נפש אחד מחמש המאות, ולא היה מפסיד - רבינו גרשום) יכול יוסיף חומש, תלמוד לומר: "את מכסת הערכך", הקישו הכתוב לערכין דהיינו "ערכך", מה ערכין אין מוסיף - אדם שהעריך  16  את עצמו או חבירו - חומש, אף שדה מקנה אין מוסיף חומש!

 16.  תמה השפת אמת מה שייך לדון כלל בערכין שיוסיף חומש והלא אין כאן בעלים כי לא מקדיש דבר שלו. וכתב שאולי כוונת הגמרא במעריך את עצמו והרי הוא בעלים על עצמו. ובאמת אפשר לומר, שהנידון גם במעריך את חבירו, שהרי בהקדש הדין חומש איננו תלוי בשם בעלים אלא במקדיש ואם כן, כל מי שמעריך הוא המקדיש והיה שייך בזה חומש אם בערכין היה דין חומש.
מתניתין:
זה שאמרנו בתחילת הפרק שיש בשור המועד שהמית את העבד, להקל ולהחמיר, כיצד:
אחד שהמית השור את הנאה שבעבדים ששויו מאה מנה, ואת הכעור שבעבדים שאינו שוה אלא ה' סלעים, נותן בעל השור קנס לבעל העבד שלשים סלע, ונמצינו מקילים בנאה  17 , ומחמירים בכעור.

 17.  תמה הגרי"ז, והרי שלשים שקלים זה קנס בעלמא ומה שייך בזה להקל ולהחמיר. ותירץ הגרי"ז, שהרמב"ם קורא לקנס כופר העבדים, וכיון שזה גדר של כופר ותשלום שוב שייך לומר בזה להקל ולהחמיר.
המית שור המועד בן חורין, נותן את שויו של ניזק, ככתוב: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה וגו', אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו", ודרשו בברייתא בבבא קמא: "ונתן פדיון נפשו" דמי ניזק.
חבל השור בזה העבד, ובזה בן החורין ולא המיתם, נותן בעל השור נזק  18  שלם, לפי שויו של העבד.

 18.  במזיק עבדו של חבירו שחייב בארבעה דברים (צער ריפוי שבת בושת), כתב בנתיבות המשפט שודאי שהחיוב הוא לעבד והאדון זוכה ממנו מדין מה שקנה עבד קנה רבו, ואי אפשר לומר שהחיוב הוא ישר לאדון שהזיקו את העבד שהוא ממונו, שאם כן, הרי זה כמו שמזיקים את שורו וחמורו שאין בזה חיוב ארבעה דברים, אלא בעל כרחך החיוב הוא לעבד והאדון זוכה ממנו. אך לגבי חיוב נזק הסתפק הגרי"ז, אם זה לאדון משום שהעבד שלו והוא הניזק או שגם שם החיוב לעבד והאדון זוכה ממנו. והוכיח הגרי"ז מהגמרא בגיטין שלמאן דאמר מעוכב גט שחרור הקנס לרבו הוא הדין הנזק לרבו, ושם ודאי שאין הטעם שהאדון הוא הניזק שהרי העבד כבר איננו ממונו ומכל מקום מבואר שהנזק לאדון, ומאידך ברמב"ם מבואר ששור תם שהמית עבד משלם חצי דמיו לרבו כי זה כמזיק שורו וחמורו, הרי שבהזק עבד יש את שני הדינים, גם שהאדון הוא הניזק וגם שהאדון זוכה מהעבד את התשלום.
גמרא:
ומדייקים מהמשנה "בשור המועד וכו', חבל בזה ובזה נותן נזק שלם": במועד, אין (נותן נזק שלם!), אבל בתם (שעדיין לא נגח ג' פעמים והועד בבית דין) שחבל באדם, לא משלם נזק שלם, אלא חצי נזק - רבינו גרשום.
ואם כן לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא, דתנן: רבי עקיבא אומר: אף שור תם שחבל באדם וחבל גם האדם בשור, ושמו בית דין את החבלה שחבל השור באדם שהיא יותר מהחבלה שחבל האדם בשור, משלם בעל השור במותר זה נזק שלם, והיינו שסובר רבי עקיבא, שתם שחבל באדם משלם נזק שלם?
ומשנינן: אפילו תימא שהמשנה כרבי עקיבא, מובן שנקטה המשנה "בשור המועד", ואמנם באופן זה כשהזיק השור אדם הוא הדין דאפילו תם נמי משלם נזק שלם. ומה שנקט התנא "בשור המועד", הוא: ואיידי דקא בעי למיתנא בסיפא של הרישא: "שהמית את העבד" ו"המית בן חורין", ומדובר בקנס שלשים שקל של עבד, ובכופר של בן חורין, דבמועד הוא דמשכחת לה שיהא בו חיוב קנס וכופר, בתם לא משכחת לה חיוב קנס של עבד וכופר של בן חורין, (שכתוב לגבי תם: וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו "ובעל השור נקי", ודורשים בבבא קמא: "נקי מדמי עבד", ו"נקי מחצי כופר"), משום הכי קתני "בשור המועד".
מתניתין:
זה ששנינו בתחילת הפרק שיש באונס (את הבתולה) ומפתה (את הבתולה) להקל ולהחמיר, כיצד:
אחד שאנס ופיתה (או פיתה) את גדולה שבכהונה, ואת הקטנה שבישראל, נותן קנס על העינוי והנאת שכיבה חמשים סלעים, ונמצינו מקילים בגדולה שבכהונה, ומחמירים בקטנה שבישראל.
והבושת, והפגם (שהיתה בתולה, ופגמה), צריך לשלם חוץ מהחמשים כסף! (עפ"י תויו"ט ותפא"י). והבושת שמשלם, הכל לפי המבייש  19  אדם בינוני המבייש בושתו קשה משל אדם זולל ומאדם חשוב, והמתבייש לפי חשיבותו בושתו, (רש"י כתובות מ.). והפגם, שמים אותה כמה אדם רוצה ליתן יותר עבור שפחה בתולה מבעולה, כשרוצה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו.

 19.  תמה התוספות יום טוב מדוע המשנה מבארת רק את דין הבושת ולא את דין הפגם.
גמרא:
וקשה על המשנה שאומרת שמשלם חוץ מחמשים הסלעים שאמרה התורה, גם בושת ופגם: אמאי, אימא חמשים סלעים אמר רחמנא (ככתוב: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף") מכל (על כל) מילי, וגם הבושת ופגם בכלל החמשים?
ומשנינן: אמר רב זעירא: אם אתה אומר שאינו משלם בושת בפני עצמו, יאמרו: בעל בת מלכים  20  - חמשים משלם, בעל בת הדיוטות - גם הוא חמשים משלם! והיכן הוא חילוק שביניהם?! בהכרח שלענין בושת יש את החילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות. וכיון שמוכח שיש עוד תשלומים חוץ מהחמישים סלעים (ולא הזכירו הכתוב כאן משום שבושת ישנו גם בשאר חובלים), פגם גם צריך לשלם, ופגם זהו נזק שמשלם בשאר חבלות.

 20.  הקשו התוספות, שהמשנה כשנוקטת את הבת החשובה משתמשת בגדולה שבכהונה ומדוע הגמרא נוקטת בת מלכים. ותירץ הגרא"מ הורוביץ שהמשנה מדברת על זה שהתורה השוותה את כל הבנות להקל ולהחמיר, ומדין תורה ודאי בת כהנים חשובה יותר מבת מלכים. אך הגמרא מדברת על יאמרו, דהיינו, מה שהאנשים יאמרו, ואצל אנשים החשיבות הגדולה היא בת מלכים.
ומקשינן: אמר ליה אביי לרב זעירא: אי הכי, גבי שור שהמית את העבד שמשלם בעל השור שלשים סלע, נמי יאמרו: על עבד נוקב מרגליות, שלשים משלם, ועל עבד עושה מעשה מחט (חייט, תופר) שלשים משלם! היכן הוא חילוק שביניהם?! אלא בהכרח לומר, שאף על גב שיש לחלק ביניהם, מכל מקום נתנה תורה קצבה שוה כדי שלא נצטרך לשום בכל פעם. וגם באונס ומפתה נאמר שבושת בכלל החמשים, ואף על גב שראוי לחלק, נתנה התורה קצבה שוה שלא נצטרך לשומת בית דין.
אלא אמר רב זעירא להוכיח שבושת משלם חוץ מהקנס:

דרשני המקוצר[עריכה]