צפת: הבדלים בין גרסאות בדף

סמל העיר כולל: לולבים הגדלים בסביבות העיר, שמיים המעידים על האופי הרוחני וכן-ציירים המציג את גלריות הציירים המצויות בעיר

צפת היא בירת "נפת צפת" ב"מחוז הצפון" של מדינת ישראל. בסוף שנת 2006 היא מנתה 28.1 אלף נפש. הצפיפות בה היא 958.8 נפש לקמ"ר, מבין הנמוכים בעיר הארץ.

נפת צפת היא אחת מחמשת הנפות של מחוז הצפון. הנפות האחרות הו: נפת גולן, נפת יזרעאל, נפת כנרת ונפת עכו. היא הרביעhת בגודל שטחה 670 קמ"ר. לנפה שלושה אזורים טבעיים: עמק החולה, גליל עליון מזרחי ואזור חצור. אוכלוסיית הנפה מונה 98 אלף תושבים ב-64 יישובים, מזה 81.1 אלף יהודים ב-61 יישובים . עם הקמת המדינה, בשנת 1948, היו בה 10.8 אלף תושבים, מהם 8.9 אלף יהודים.

צפת היא העיר הצפונית ביותר במדינת ישראל. החל מהמאה ה-13, התקופה הצלבנית בארץ ישראל, היא בירת הגליל העליון. היא נמצאת 820 מטר מעל פני הים. צפת היא אחד המקומות הגשומים בארץ והקרים. לעיתים יורדים בה שלגים. חשיבותה פחת אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים בשנת 1918. לאחר שחלק ניכר ממחוזה, הצפוני והמזרחי, עבר לשליטת מדינת לבנון ולסוריה

צפת נחשבה לאחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, חברון וטבריה) שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן מאז תקופת ימי הביניים. במאה ה-19 היא הייתה העיר בעלת האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בארץ - 15,000 נפש.

תולדות המקום

בגבעת המצודה נתגלו מערות קבורה מתקופת הברונזה - התיכונה והמאוחרת - האלף השני לפנה"ס. במקום נמצאו "מימצאים עשירים המיצגים רצף קבורה של 800 שנה". ^[1] במקום היה יישוב גם בתקופת הברזל - בימי ההתנחלות של שבטי ישראל, כאשר צפת הייתה בנחלת שבט נפתלי. נמצאו עדויות לקיום יישוב במקום בימי ממלכת ישראל וגם בתקופה הפרסית. עם חורבן ערי הגליל על ידי מלך אשור 732 לפנה"ס חדרה לאזור אוכלוסייה "פיניקית". נמצאו מטבעות המעידות על קיומו של יישוב בצפת בתקופת אלכסנדר ינאי - המאות ה-1 וה-2 לפנה"ס.

צְפַת אחרת מוזכרת במקרא, בהקשר של כיבוש עיר ב[נחלת [שבט יהודה]]: "וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה, אֶת-שִׁמְעוֹן אָחִיו, וַיַּכּוּ, אֶת-הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת; וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ, וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הָעִיר חָרְמָה. דהיינו צפת זו היא בנחלת שבט יהודה בדרום הארץ ולא בצפונה.([[שופטים]] א',י"ז).

יוסף בן מתתיהו בחיבורו תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ספר ב', המתאר את ההכנות שהוא בתור מפקד הגליל ערך בעקבות המרד הגדול . הוא ציפָּ‏‏ה כי הצבא הרומאי, שבא להכריע את המרד שפרץ בארץ ישראל יגיע אליה מסוריה ובתחילה ינסה לכבוש את הגליל. הוא מחליט לבצר בגליל העליון את המקומות הבאים: "סלע עכבּרה ואת צפת ( במקור: Sepph סֶ‏פְּ‏ף או ) ^[2] ואת ימנית ^[3] ואת מירון הסיבה לביצורה הוא מיקומה האיטרטגי הרם, היא שולטת על מעברי ההרים מסביב.

לאחר חורבן בית שני משפחות הכוהנים ששרדו עזבו את ירושלים ועברו לגליל. הן העדיפו לשמור מרחק מהרומאים. הם חיו בקהילות יהודיות קטנות של כוהנים וכך יכלו לשמור על מנהגי כהונה וטהרה רבה . בין "כ"ד משמרות כהונה בגליל" מימי בית שני נמנה גם המשמר הי"ב, הוא: "משמר יקים פשחור צפת".

בתקופת התלמוד מוזכרת צפת בהקשר להדלקת משואות שנועדו להודיע על קידוש החודש. בפיוט "איך ישבה חבצלת השרון" של ר' אלעזר הקליר, שחי במאה ה-5- מאה ה-6, המתאר את ערי הכהנים בגליל, מוזכרת גם צפת:

"לֹא לַמָּרוֹם עַיִן צָפַת
וְכֶסֶף עַל חֶרֶשׂ חִפָּת
וּבְחִזּוּק מוּסַר הֻרְפָּת
וְנֶהֱרַס וְנִלְפַּת
כֹּהֵן צְפָת" אתר פיוט

על הר כנען (כיום בתוך העיר) התקיים יישוב בשם יבנית, שהיה גם הוא אחד מביצורי הגליל בתקופת המרד הגדול, ומוזכר לאחר החורבן כמקום מושבה של משמרת הכהנים אימר.

המצודה הצלבנית

עוד בטרם להתבססות ההתיישבות של ה"צלבנים" בצפת, יש עדויות לקיומו של היישוב היהודי בצפת כבר בהמאה ה-11. וזאת, בניגוד "לדעה המקובלת המייחסת את עלייתה של צפת לבנייה הצלבנית"^[4]. בשנים 1102 או אפילו 1142 , היה במקום ריכוז עירוני, לא עיר ממש. מצויה תעודת קניה שנערכה בשנים 1023-1024 בשביל ילד: מוסי בן הבה בן סלמון הצפתי ^[5].עם התבססות הצלבנים בצפת, עלה ערכו של המקום, ובמאה ה-13הייתה למרכז יהודי בשביל יהודי הגליל. בשנת 1216 פגש אלחריזי בדרכו לדמשק את ק' צדוק הצדיק" - ראש ישיבת גאון יעקב. שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref> לפי ההשערות היה צדוק הצדיק בנו של ר' אברהם בן ר' עזרא ראש ישיבת ארץ ישראל בדמשק. ^[4]

בתקופת הצלבנים הייתה צפת מבצר בעל חשיבות אסטרטגית, שתואר כ"מבצר חזק מאוד בין עכו לים כנרת". בצפת התקיימו זה לצד זה מבצר ועיר. שריד למצודה מהתקופה הצלבנית מהמאה ה-12 מצוי במרכז צפת . צפת כונתה בפי הצלבנים "מפתח הגליל". העיר שלטה על השטח שבין עמק החולה לבין עמק הכנרת ועל עורקי התחבורה שעברו דרך "גשר בנות יעקב". הביצורים הראשונים הוקמו בשנים 1102 - 1103 וזאת על סמך תעודה משנת 1103. בשנת 1168 נמכר המבצר ל"מסדר הטמפלרים". בשנת 1179פשטו המוסלמים על צפת והרסו את העיר ואת המבצר ^[6].

המבצר בצפת היה המבצר הצלבני הגדול במזרח. המבצר המכונה "עצום" ^[4] חזר ובנה באמצע המאה ה-13 ביוזמת "בֶּ‏‏נוּ‏אַ ד'אַ‏‏לִינואֵן ( Benedict d'Alignan), הבישוף ממרסי. תחת שלטון הצלבנים יוסה למקום קדושה כאשר נקבע כי כאן מקום המערה של "טוביה".^[4] הוא מתאר את גודלו ב-40 דונם, מידה התואמת את הידוע היום. היקף החומה החיצונית הגיע ל-850 מטר, גובה החומה - 28 מטר ועומק החפיר 15 מטר. בחומה החיצונית היו שבעה מגדלים גדולים בגובה של 24 מטר ^[1] .

לפי ההיסטוריון "אל פאדל" ^[1] בחיל המצב היו שמונים אבירים ומשרתים וכן חמישה-עשר מפקדים, לכל אחד מהם היו חמישים פקודים וכן בעלי מלאכה. עם כיבוש המבצר נמנו בו אלף שריונות. מעריכים כי בזמן שלום שהו בו 1,700 איש ובעתות מלחמה - 2,200 איש.

צפת שימשה מרכז מנהלי של מחוז שהתגוררו בו 10,000 איכרים ב-260 כפרים וחוות. היסטוריון עות'מאני כותב:"מצודת צפת היתה מן האתנים שבמבצרי הפרנקים ומאלה שהזיקו ביותר למוסלמים. בתוכה ישבו הטמפלרים, פרשים כעורבים ממש, נכונים לפשיטות על הערים בדמשק ועד דאריא (כנקרא "דהריה" - בדרום הרי חברון) וסביבותיה ומירושלים ועד "כרך" (בעבר הירדן) וסביבותיה ^[1].

הצלבנים זיהו את צפת עם "ביתוליה" בהקשר ליהודית שלחמה בהולופרנס. הזיהוי של ביתוליה עם "בית אל" גרמה לשרשרת טעויות: גשר בנות יעקב על שם יעקב, חאן "ג'וב יוסף" - בעמק העולה לצפת - כמקומו של הבור בו הושלך יוסף ו"מערת שם ועבר" בצפת - כמקום בו הודיעו ליעקב על מותו של יוסף.

בתקופה הממלכותית

ב-1266 נכבשה המצודה בידי הסולטן הממלוכי "בייברס", אשר הפכה בירת מחוז הגליל בממלכתו - הוא מחוז "צאפד". גבולות המחוז היו מנהר הליטני בצפון עד לעיר ג'נין בדרום. מעמדה עלה על מעמד ירושלים שהייתה "נפת" ירושלים לעומת "מחוז" צפת. בתקופה הממלוכית היה בצפת ישוב יהודי בן כ-300 משפחות ^[7] . בתקופה זו נבנה "בית הכנסת אליהו הנביא", המוכר כבית הכנסת האר"י של הספרדים.

עדות מעיינת נמצאה בגניזת קהיר ובו מתוארת סמיכת רבנים בצפת בשנת 1200 : "נאום הנפצע למצוות אדוננו סעדיה בר' עובדיה זלה"ה הנסמך בצפת למצוות אדוננו" . משנת 1215 יש תעודה בה מסופר על קיום ישיבה בעיר. "ישיבת ארץ-ישראל" והעומדים בראשה ראו את עצמם כממשיכי הסנהדרין ונהגו לסמוך רבנים. אלחריזי כתב על קיום ישיבת "גאון יעקב" בצפת ועל העומד בראשה "צדוק הצדיק" ^[1]

בואם של יהודי ספרד

אחרי שארץ ישראל נכבשה בידי הטורקים ב-1517, התיישבו בצפת יהודים מגולי ספרד, והפכו את העיר למרכז רוחני חשוב. באותה העת היה גם מצבה הכלכלי של העיר משופר. רבי משה באסולה שבקר בעיר ושהה בה בין השנים 1521 ו1522 מתאר במילים הבאות את העיר צפת באותה העת :

"העיר מלאה כל טוב ומזונות משובחות ודגן ותירוש ויצהר לרוב מאד ובזול לקונה כל דבר בעתו... הארץ רחבת ידיים בסחרה, ויש הרבה סחורות מהיהודים" ('''זאב וילנאי''', עמ' 343)

מסעות ארץ-ישראל לרבי משה באסולה (הנודע בשם "הנוסע האלמוני מליוורנו משנת רפ"ב")

בצפת ישבו ופעלו במאה ה-16 גדולי המקובלים: משה קורדובירו, יצחק לוריא (האר"י) ותלמידו חיים ויטאל, יוסף קארו מחבר ה"שולחן ערוך", המשוררים ישראל נג'ארה ושלמה אלקבץ ורבנים מפורסמים אחרים. מכאן יוזמתו של גדול הרבנים של אותו דור ה רבי יעקב בירב שניסה לחדש את הסמיכה ולהקים את הסנהדרין. בצפת היו שמונה בתי כנסת. היהודים כינוה "בית אל", והיא הייתה אחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, טבריה וחברון).

מצבה הכלכלי של העיר היה משביע רצון. עולי ספרד הביאו עימם את תעשיית הצמר. בעיר היו 3,000 נולי אריגה ותוצרתה התחרתה בתעשיית האריגים של ונציה. אפילו חלק מהחכמים עסקו בתעשיית הצמר. ^[1] תושביה עסקו גם במסחר בדבש, משי ותבלינים. בשנת 1576 הוקם בצפת בית הדפוס הראשון במזרח התיכון. במשך עשר שנים הדפיס חמישה ספרים. ^[1]

המאה ה-16, לפי המשוער, אוכלוסיית העיר הגיעה ל-13,000 נפש - מחציתם יהודים.

במאה ה-17 הורגשה ירידה בפריחתה הכלכלית. האריגים הזולים מאנגליה דחקו את אריגיה ותעשיית הצמר קרסה. נחתו על העיר מכת הארבה ומגיפות פשטו על תושביה. גם חכמיה המפורסמים הלכו לעולמם והאחרים עברו לירושלים ולערים אחרות. מגפה קשה במיוחד פקדה את צפת ב-1747. ב-1759 אירעה רעידת אדמה, שבה נהרגו כ- 300 יהודים.

התאוששות קלה הורגשה בער, בשנת 1778, כאשר הגיעה לארץ שיירה בת 300 חסידים שהתיישבו ברובם בצפת. ניתן לההגדיר תקופה זו כראשית "הישוב הישן" האשכנזי בצפת. ב-1799, מיד לאחר נסיגת צבאו של נפוליאון בונפרטה מארץ ישראל, נהרס הרובע היהודי על ידי פורעים ערבים מקומיים ורבים מיהודי העיר נטבחו. ב-1810 התיישבו גם מתנגדים מתלמידי הגאון מווילנה בצפת. חיזוק זה של היישוב בצפת גרם פריחה כלכלית מחודשת. אחד העולים, ישראל ב"ק, (שמשך אחריו כ-200 עולים מברדיצ'ב) יסד בה בית דפוס עברי ראשון בארץ ישראל.

ר' ישראל משקלוב

רבי ישראל בן שמואל אשכנזי משקלוב, ה'תק"ל (1770) - טבריה1839). רב, תלמיד הגר"א, שד"ר, ממנהיגי עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל.

בשנת 1808 התכנסו בשקלוב כמה מתלמידיו של הגר"א, ובראשם רבי ישראל משקלוב, רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי סעדיה משקלוב, ורבי הלל ריבלין משקלוב, והחליטו לגבש קבוצה של תלמידי הגר"א לעלייה לארץ ישראל. לאחר מסע רווי תלאות הגיעה קבוצה בת 150 איש לארץ ישראל. תחילה הם הגיעו לטבריה, שם גרו ראשי הציבור האשכנזי בצפון הארץ מכולל אנשי רוסיה, אשר קיבלו באופן שוטף תרומות מיהודי וילנא ויהודי מדינת ליטה. רבי מנחם מנדל משקלוב לא מצא את מקומו בטבריה. בשנת 1810 הוא עלה לצפת. בצפת מצא שפה משותפת עם רבני הספרדים. בעיר היו 40 משפחות, תלמידי חכמים וחיים בעוני. רק בעזרת הלוואות הצליחו להתקיים.

בצפת התכנסו:"כל הגדולים והזקנים בבית הכהן הגדול הר"ח פאקראיימר מ"ץ מק"ק ווילנא" ^[8] והחליטו לשלוח אותו לחו"ל לאסוף כספים עבור יהודי צפת. הוא הגיע לוולוזין, שם קבל המלצה לפעולתיו ויצא עימה למסע איסוף הכספים. הוא נפגש עם שליח האשכנזים מצפת וסיכם כל פעילות משותפת. הוא הצליח ושלח את התרומות לצפת. הוא הוזמן לוורשא. בינתיים, הגיעה שנת 1812, צרפת פלשה לרוסיה ומה שנותר לו היה לשוב לארץ ישראל. בסוף 1813 שב לצפת הדפיס את ספרו "תקלין חדתין" על התלמוד הירושלמי מסכת שקלים.

מגפת הדבר

בינתיים פרצה בצפת מחלת הדֵבֶ‏ר בה נספו אשתו וארבעת ילדיו. כיהן זמן מה כרב הקהילה האשכנזית בצפת אך החליט לעבור לירושלים יחד עם רבים מזקני העיר וחכמיה . הקים מחדש משפחה וכאשר פרצה שם המגיפה. שארית משפחתו נספתה. הוא ניסה להסדיר את קבלת התרומות מווילנא גם ליהודי ירושלים אך בדרך הכסף אבד בעיסקות כושלות. בשנת 1819 נהרג חיים פרחי והוטלו מיסים על היהודים ומצבם הורע. והנה הגיע לארץ ישראל "שר גדול מניסטרי דקיסר רוסיה יר"ה" ^[8]. המינסטר גער בקונסול רוסיה בעכו ודרש ממנו להגן על היהודים. וכך התקבלה תעודה שהמושל התורכי חייב בהגנת היהיודים.

הוא מסכם את זכרונותיו בעצת רבותינו חז"ל: "דֵבֶ‏ר בעיר, כנס רגליך וסגור דלתיך בעדיך" ( בבא קמא, ס' ב' ). ומוסיף:" רק שיזהרו בכל השמירות לבלי צאת החוצה, ובכל כחי ומוחי ותוכי יגעתי ונתתי את ליבי להשיג הלוואות, לתת לכל אנשי כוללנו ולכל עניי כוללנן, שלא היה להם בית הסדר, והושבתים בכפר פקיעין, ששם היה שקט...שהייתי גרמא בהצלת נפשות יקרות". וכך מהציבור שלו מתו רק 10-12 נפש ואיחו מהספרדים ושאר האשכנזים, מכל אחת מהקהילות 300 נפש.

סיכום פעולתו

בשנות פעילותו בצפת עשה רבי ישראל רבות לביסוס הקהילה ולהגברת העלייה לארץ. בין יוזמותיו היה נסיון לחדש את הסמיכה בארץ על מנת לחדש את הסנהדרין, ושליחת שליח (רבי ברוך מפינסק) לחיפוש עשרת השבטים. כמו כן פעל בצוותא עם ידידו רבי מנחם מנדל משקלוב לבנייתו מחדש של בית כנסת החורבה שבירושלים.

בשנת 1834 הדפיס בצפת את ספרו הגדול "פאת השלחן" על הלכות ארץ ישראל לפי שיטת רבו הגר"א. בהקדמתו לספר ניכרת גדלות רוחו, הערצתו הגדולה לגר"א, ומסירות נפשו למען יישוב ארץ ישראל. הקדמה זו היא אחד המקורות החשובים על הגר"א, לצד הקדמתו של רבי חיים מוולוז'ין לביאור הגר"א על ספרא דצניעותא.

המאה ה-19

אולם פריחתה המחודשת של צפת הייתה קצרת ימים. בחמישה עשר ביוני, 1834 הותקף היישוב היהודי על ידי המון ערבי משולהב, רבים מיהודי העיר נרצחו, נפצעו ורכוש היישוב נשדד. בעקבות התערבותו של משה מונטיפיורי ואחרים הוחזר ליהודים כעשירית מרכושם.

ב-1 בינואר 1837הרסה רעידת אדמה את כל השכונה היהודית וגרמה למותם של כ-2,000 איש. מיד לאחר הרעש שוב פרצה בעיר מגפה וכעבור שנה ב-1838 פרעו מורדים דרוזים וערבים מוסלמים מצפת והכפרים סביבה ביהודי העיר. המכות שניחתו על יושביה היהודים של צפת, אם על ידי שכניהם הערבים או על ידי חולי ורעש הביאו להדלדלות היישוב והעיר התרוקנה כמעט לגמרי מיהודיה. אחרי כל האסונות האלה נישארו בה כ-1500 יהודים בלבד. היישוב היהודי בעיר אומנם גדל מחדש במחצית השנייה של המאה ה-19, והוא מנה ערב מלחמת העולם הראשונה 11,000 נפש אבל הניסיונות לפתח בה תעשייה וחקלאות לא עלו יפה, ויהודי צפת התקיימו בעיקר על תרומות מחוץ לארץ.

לבה של העיר היא העיר העתיקה שמבניה הראשונים עוד מהמאה ה-16. העיר העתיקה עובתה במשך השנים והפכה להיות אחת הערים המאוכלסות ביותר בארץ ישראל (קרוב ל-20,000 תושבים, מהם 15,000 יהודים, המרכז היהודי הגדול ביותר בארץ ישראל) במאה ה-19]].

במדינת ישראל

המשטרה הבריטית במרכז העיר

כיכר הדוידקה בצפת

חוקר ארץ ישראל, מרדכי נאור, בקובץ "צפת ואתריה" מסכם: "מבחינתו של הישוב היהודי היה כיבושה של צפת ב-10 למאי 1948, אבע יממות לפני הקמת המדינה, אחד הנצחונות המזהירים במלחמה שגבלו בנס". בעקבות זאת מספרים כי רב צפתי התבקש להסביר את הסיבות לנצחון. הוא השיב כך: בזכות המעשה והנס, המעשה - תפילות החסידים והנס - בואו של המפלמח.

ערב המלחמה היו בצפת 1,500 יהודים לעומת 10,000 ערבים. הרובע היהודי היה בעמדת נחיתות לעומת בתי ערביי צפת. יתר על כן, כאשר הבריטים נסוגו מהעיר, ב-16 באפריל 1948, הם מסרו את עמדותיהם: משטרת כנען, משטרת העיר וה"מצודה", אשר שלטו על הרובע היהודי לערבים וכך הושם הרובע במצור.

מרכז מידע פלמ"ח מספר על המערכה לשחרור העיר צפת. המערכה לשחרור העיר צפת הוטלה על כוחות מחטיבת יפתח ונמשכה מספר שבועות.

בסוף חודש אפריל 1948 הורגש מחסור במצרכי מזון. כדי לפתוח נתיב גישה לרובע, הוחלט לכבוש את ביריה ועין-זיתון הערביות , וכך לאפשר לגדוד השלישי להיכנס לעיר ולהסיר את המצור.

בעקבות הכישלון בפעולה הראשונה, החליטה מיפקדת המבצע לבצע בפעם השניה התקפה בו-זמנית על כל המטרות. החלטה זו תרמה להצלחת ההתקפה.

הקרב הקשה והממושך ביותר ניטש על כיבוש המשטרה העירונית ומשטרת הר-כנען. המשטרה העירונית, עליה הגנו כ- 100 חיילים מ'צבא ההצלה'. המשטרה הייתה מבוצרת, ובסמוך אליה הוקמה עמדת 'פילבוקס', שחלשה על דרכי הגישה לבניין. ב-10 וב-11 במאי לאחר קרבות קשים נכבשה העיר. . תושבי העיר והחיילים הערבים נטשו את העיר ואת עמדותיהם ונמלטו, כולל ממבצר המשטרה שבראש הר כנען. למנוסה תרמו ירי המרגמות ובעיקר פצצות ה"דוידקה" שיותר משגרמו נזק ממשי, הפחידו את התושבים הערבים ברעש החזק שגרמו.

עם קום המדינה מנה היישוב היהודי כ-2,300 תושבים ולראש העיר הראשון התמנה הרב משה פדהצור (פודהורצר), בן למשפחה ותיקה שהגיעה לצפת עוד בימי האר"י, ומי שעמד בראש הקהילה היהודית בצפת משנות השלושים. העיר קלטה עולים חדשים והתפתחה מחוץ לעיר העתיקה. כיום מהווה העיר שלוש יחידות מבניות עיקריות: העיר העתיקה, שכונת כנען, שהיא השכונה הגבוהה ביותר בארץ (917 מטר מעל פני הים), ושיכון דרום, החלק התחתון של העיר.

בזכות אקלימה הצח ונופיה הפכה צפת לעיר תיירות, שמשכה אליה תושבים מכל קצווי הארץ בעיקר בעתות הקיץ החמים. בסוף שנות השבעים החלה דעיכה של צפת כמוקד תיירותי. אחת הסיבות היא הפיכתה לעיר בעלת צביון חרדי, במעין שיבה של העיר לעברה כמרכז רוחני דתי. מסורת חדשה היא פסטיבל הכליזמרים שהפכה למסורת בקיץ, ובמידה מסוימת מחזירה את העיר לתקופת הפריחה שלה כעיר תיירות, לפחות למשך ימי הפסטיבל.