יהודה בן יעקב: הבדלים בין גרסאות בדף



הסמל המקובל של שבט יהודה הוא אריה. אך יש גם סמל אחר המבטא חלק אחר בברכת יעקב מתוך ויטראז מבית כנסת זיכרון משכן שילה ראו גם את סמל גור אריה-יהודה בהגטו היהודי בוונציה

באר מים עם סמל אריה יהודה

יהודה בן יעקב הוא הבן הרביעי של יעקב אבינו ולאה אימנו. בברכת יעקב נקבע כי הוא מיועד למלכות. התנהגותו ליוסף הצדיק ולאחיו הביא לכך שאביו ייבחר זו למנהיג בני יעקב. דוד המלך הוא מצאצאיו יהודה (העשירי במניין) וראשון למלכי יהודה. בניו מהווים את ההעם היהודי. העם המצפה לבואו של משיח בן דוד.

לפי סדר עולם רבא שמעון נולד בשנה העשירית להיות יעקב אבינו בחרן, שנת א' קצ"ו - 2,196 לבריאת העולם בט"ו סיון, מת בן מאה ותשע עשרה שנה ^[1]

מקורו של השם

לאה אימו בוחרת לו את השם :"...הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה' עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת"([[ספר בראשית]], כ"ט,ל"ה). רש"י כתב על הפיסקה הפעם אודה -" שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות ^[2]. מדרש רבה כתב על המשפט "על כן קראה שמו יהודה " בכל מקום שנאמר על כן, מרובה באוכלסין". באותו נושא מדגיש רבי אברהם אבן עזרא את הסייפא של הפסוק:"...אחר שיש לי ארבעה בנים אודה השם, כי לא אחמוד להיות לי עוד. כאומר: אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי. על כן (נאמר) עמדה מלדת.

רבי עובדיה ספורנו סבור כי מקורו של השם הוא קדום והוא כתב:"עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמו יְהוּדָה. שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה הַשֵּׁם, אותִיּות הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, וְעִם זֶה לְשׁון הַהודָאָה. וְנִרְאֶה שֶׁהָיוּ כָּל אֵלֶּה שֵׁמות שֶׁל קַדְמונִים, כְּמו שֶׁמָּצִינוּ קדֶם לָזֶה "יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי" ^[3] , וְכֵן "שְׁמוּאֵל בֶּן עֲמִיהוּד" ^[4] קדֶם לִשְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, וְהָיוּ בּוחֲרִים מֵהַשֵּׁמות הַקּודְמִים אֶת הַנּופְלִים עַל לְשׁון הַמְּארָע."

סמלו של השבט

Emerald_Obsidianite_Jewelry - ויקישיתוף - Ram-Nan

יהודה היה מְפֻתָּ‏‏‏ח על נֹפֶךְ ^[5] בחשן משפט. רבינו בחיי כתב והוא מראקד"י ובלשון ערבית זמור"א והתרגום הכולל של שתי הלשונות: אִזְמָ‏רֵגְדִּ‏ין. האבן ירוקה ככרתי (חציר) טהטא ממין פראשמ"א, כפי שהזכרנו בשבט שמעון.

היא ניתנה ליהודה על שם שהוריקו פניו במעשה תמר ונתגבר על יצרו ולא בוש. והוריקו גם שחשדו אביו על יוסף כאשר אמר :"חיה רעה אכלתהו" ^[6]. ולכן בברכת יעקב כאשר הוא אומר:"מטרף בני עלית" ^[7] - "נעשו פניו זכים".

השם נפך מקורו, אף הוא מברכת יעקב, שנאמר בה "ידך בעורף אויביך" - דהיינו כל מי שהיה לאוייב הופכין לו עורף.

על דגלו מופיע אריה, כמו שנאמר במדבר רבה:"יהודה ... דמותו כמין שמים ומצויר עליו אריה". וזאת על בסיס ברכת יעקב:" גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ ^[8] אבל ההמשך נותן סברה לסמל המופיע בתמונה ךעיל:"י לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים ^[9]. ד"ר ישראל רוזנסון במאמרו אריה ושור] - דן בנושא זה בהרחבה.

המחשה לחשיבות הסמל ניתן לראות בדמות האריה החקוקה על באר המים הראשית בהגטו היהודי בוונציה. סימלה של העיר ונציה הוא "האריה". דמותו נישאה על תרני האוניות שנעו בזמנו ברחבי הים התיכון. גם ליהודים היה אריה משלהם. הם חרטו אותו על קיר הבאר. כמובן, הוא עשוי בצורה שונה לחלוטין מהאריה של ונציה ^[10]

על האבן בויקיפדיה העברית

תמר

בתאור מעשיה של תמר בפרשת וישב אנו מגלים את אופיו המיוחד של יהודה. אמנם גם בפרשת מכירת יוסף הוא מתגלה כבעת תושיה, אבל פרשת תמר מיוחדת לא רק בתיאורו על גם בתוצאות המעשה.

יהודה מוצג בפרשת תמר כזוכה ל"מידה כנגד מידה":

1. בפרשת יהודה ותמר הוא שולח בידי רעהו את האתנן:"גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן"(ל"ח,י"ז) וכאשר הוא לא מוצא את האישה, שחשבה לזונה - היא תמר כלתו, הוא חש עצמו מתבזה ואומר:"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז"

והנה, באותה הלשון, זה נגד זה, לאחר מכירת יוסף:"וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם"(ל"ז, "א). על זה אומר המדרש:אמר הקד"ה ליהודה:אתה רימית באביך בגדי-עזים, חייך, שתמר מרמה בך בגדי-עזים". תורה שלמה ^[11] משלים "וישחטו שעיר עזים" (לז לח) - ושילם הקב"ה לבני אדם מידה כנגד מידה ואפילו לצדיקי עולם משלם מידה כנגד מידה. יעקב אבינו רימה באביו בעורות גדי עזים ) ובניו רימו בו בגדי העזים, "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם".

1. יהודה, למעשה אחראי להתאכזרות כלפי אביו ולכך כי הבנים מציגים את הכתונת עם כתמי הדם בפני האב ואומרים לו:"הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא"(שם, ל"ב). בפרשת תמר, בטרם ביצוע גזר הדין נגדה היא שולחת אליו לאמר:"הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה"(ל"ח,כ"ה") והןא מכריז לעיני כל:"צדקה ממני".

הרב בנימין לאו במאמרו שוב לקדשה ואל תוסיף לגרשה בעתון "הארץ" ממשיל את מצבו של יהודה בעדולם למצבו של עם ישראל בגלות. לאחר שהודה בצדקת תמר, הוא חוזר הביתה ומקבל את מקומו כמנהיג. הוא מביא פיוט של רבי יהודה הלוי ^[12]) : "למי זאת נרשמת / הכר נא דבר אמת / למי החותמת ולמי הפתילים? ושוב לקדשה / ואל תוסיף לגרשה / והאר אור שמשה ונסו הצללים".

מסכם הרב : "השוואת ישראל לתמר וה' ליהודה היא השוואה נועזת. התחושה של תמר המוצאת להישרף אך אינה בוגדת ואינה מפלילה, היא התחושה של יהודי המוצא עצמו בתהומות שנאה והשפלה. הוא פונה אל פטרונו ומעמיד לפניו את האפשרות להכיר בדבר האמת: למי החותמת ולמי הפתילים. יהודים עמדו בכל הזמנים, אוחזים בתגי זהות ואומרים לפני פטרונם: "הכר נא".

ומדרש רבה מסכם את העיסוק בנושא: "ויהי בעת ההיא רבי שמואל בר נחמן פתח: ^[13] כי אנכי ידעתי את המחשבות
שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף.
ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו. ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו.ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו.
ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה.
והקב"ה היה עוסק, בורא אורו של מלך המשיח.

לפי הכתוב במגילת רות :"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ ... וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד" (ד,י"ח-כ"ב) אחרי עשר דורות נולד דוד המלך

המפגש עם יוסף

בוחן נוסף היה ליהודה בטרם ייזכה לברכת המלכות מאביו, יעקב אבינו. כיצד יצליח לחלץ את בן הערובה מיוסף הצדיק ולהביא לארץ כנען את המזון שהיה דרוש להם בימי הרעב. עם זאת, השורש של המתח בינהם הוא קדום יותר.

יהודה, כנראה, מודע למצב כי הוא נותר ה"בכור" הראוי לאימו לאה. ממולו ניצב יוסף, בנה של רחל אימנו האישה האהובה. יהודה גם רואה כי יעקב מעדיף את יוסף ועושה לו כתונת פסים. תגובתו של יהודה נראית במכירת יוסף, כאשר יהודה מציע למכור את יוסף לישמעאלים באומרו :"...מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. ^[14].

בברכת יעקב יש כבר חלוקה בינהם: יהודה זוכה במלוכה ויוסף בבכורה ^[15] . הבכורה מתבטאת בכך שיוסף מקבל שתי ברכות: האחת לבניו, והאחת כאשר יעקב מברך את בניו לפני מותו, ובעתיד הוא מקבל שתי נחלות, לאפרים ומנשה.

עם התהוות עם ישראל נקבע כי המנהיג הראשון של העם יהיה משה רבינו. המנהיג השני הוא יהושע בן נון שהוא משבט אפרים , דהיינו מצאצאי יוסף. ההמשך הוא בפיצול הממלכה. ירבעם בן נבט משבט אפרים שמורד ברחבעם בן שלמה משבט יהודה. הושע הנביא מגדיר את ממלכת ישראל כ"אפרים" וכך הוא כתב: "צרור עוון אפרים צפונה חטאתו... תאשם שֹמרון כי מרתה באלקיה" ^[16]

אבל באחרית הימים, אנו זוכים לקרוא מפי ירמיהו הנביא" :כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי- יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-יְהֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. ^[17]. ישובו גם יהודה וגם אפרים. אמנם קבר רחל הוא בנחלת שבט יהודה אך ירמיהו מזכיר היטב גם את שבט אפרים בכתבתו: "הֲבֵן- יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה' ^[18].

ומסכם יחזקאל הנביא:" וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל (חֲבֵרָו) [חֲבֵרָיו]. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:..." ^[19].

במגילת רות מובא התקווה של האיחוד בין שתי בני האימהות": "...יִתֵּן- ה' אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. ^{[20] [21]}

ברכות השבט

ברכת יעקב אבינו ליהודה היא הברכה המרכזית. עד כדי כך שיש הסוברים שכל הברכות הובאו על מנת להדגיש ברכה זו.

יעקב אומר לבנו: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ
לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.
יא אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה.
יב חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם מֵחָלָב ^[22]

רש"י מוצא בברכה את הבטחת המשכיות השלטון וזאת לפי הפסוק:

• לא יסור שבט מיהודה - מדוד ואילך, אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממונים על פי המלכות:
• ומחקק מבין רגליו - תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל:
• עד כי יבא שילה - מלך המשיח שהמלוכה שלו, וכן תרגם אנקלוס :"שלטון יהא בשרויא, בתחלתו"

הרמב"ן מתיחס גם למלכות החשמונאים: "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב): כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום".

ברכת משה רבינו קצרה למדי: "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל-עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" ^[23].

מלכות בית דוד

בברכת יעקב נאמר:" לא יסָוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יבָֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" [[ספר ^[24]. רש"י פירש "שילה - מלך המשיח שהמלוכה שלו". יעקב הודיע לבניו, שמהלכם של ישראל עד המלך המשיח יונהג על ידי יהודה. על כן, גם לאחר החורבן הנהיגו את ישראל מנהיגים משבט יהודה - "ראשי גלויות שבבבל שרודים את העם בשבט שממונים על–פי המלכות" ^[25] .

ממשיך רש"י ומפרש: "ולו יקהת עמים - אסיפת עמים שנא' ^[26] אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד" ^[27] .הנהגת בית דוד הכרחית, מפני שרק היא יכולה להביא את הגויים להתאסף ולהודות באמונת ד'.

הרב אלחנן בן נון כתב על הנושא :בית דוד במלחמה על האחדות ^[28]. מסקנתו היא :" מהלך הגאולה חייב להיות מותווה בכל הדורות על–ידי המטרה העליונה; אסיפת העמים לשם ד'. הנהגה זו קשה ומורכבת. אפשר להתקרב אל העמים כדי לקרבם כאשר אין העם בָּשל די, כשלמה שנשא בנות מלכים זרים כדי לקרבן לשכינה, וסופן שהחטיאו את ישראל. הנהגת בית דוד ומהלך העם לגאולתו לא ייפסקו למרות החורבן והגלות. הכל הוא תהליך אחד, אלא שהוא מסובך מאד, מלא ירידות ועליות.

בהפטרת השבוע מוצא הרב חריגה. בצוואתו של דוד הוא מצווה לפעול נגד יואב בן צרויה ושמעי בן גרא. שלמה נצטווה להָרגם. יואב היה יד ימינו של דוד, ואף כי גילה עצמאות וסרבנות , אבל דוד עצמו לא פגע בו. והתשובת היא , שהיו יואב ושמעי מטילים פירוד בעם, ומונעים אחדותם בגלל קנאותם; זה לבית יהודה וזה לבית שאול. קנאות זו מסוכנת היתה לשלמה מאד, ואי אפשר היה לו לחבר את האומה כדי לבנות את מקדש ד' כשהם פועלים מאחוריו. הסכנה היתה גדולה כדי כך, שלא ראה דוד אפשרות, אלא להרגם. דוד דואג לאחדותו של העם ואיחוד שבטיו לשם ד', אבל במהלך מסובך מאד.

והרב בן נון מסיים:"כך כותב הרמב"ם: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה" ^[29] . מלאכה קשה היא זו. לדעת לשבור את הרשעה, לא כדי להשמיד את הגויים, אלא בשביל להביאם להודות באמונת ד'. המידה האנושית היא להרוס או לחבר. קשה שדמות אחת תחבר את שתי המידות האלה כאחת. זאת יכול לעשות רק מלך מבית דוד.

נחלת שבט יהודה

ערך מורחב - נחלת שבט יהודה

מפת חלוקת הארץ לשבטים - נחלת שבט יהודה: בכתום למטה מקור:ויקישיתוף, יצר: יוסי הראשון, כיתוביות בעברית: ברי"א ודניאל צבי

נחלת שבט יהודה נקבע על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. קלאי מציין כי התיאור של גבול שבט יהודה הוא מן הברורים ביותר. הגבול הדרומי של הנחלה, שהוא גבול הדרומי של שבטי ישראל כולל תאור עצמים גאוגרפיים - כמו "הימה" או "נחל מצרים", אזורים - כמו "מדבר צין" ותחומים כמו:"גבול אדום". נחלת השבט כוללת בתוכה גם את נחלת שבט שמעון.

בנחלת שבט יהודה נמנו 48 ערים, המספר הגדול ביותר של ערים, אשר ניתנו לשבט אחד.

הערות שוליים