פרשת וישב

פרשת וישב היא פרשת השבוע התשיעית בספר בראשית. היא קרויה כשם המילה הראשונה של הפרשה:" וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז,א'). תחילת הפרשה בהיות יוסף הצדיק בן 17 שנה וסיומה ביותו בן 22 שנה.^[1]

מוקד הפרשה הוא חיי יוסף עד עליתו לשלטון במצרים. הוא יוצא בשליחות אביו מ"עמק חברון" אל "שכם" -"מקום מוכן לפורענות" ^[2] . אחיו מתנכלים לו וכמעט גורמים למותו. הוא נחלץ, הודות ליהודה בן יעקב. מורד למצרים והיה "וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (ל"ט,ב'). אך מגיע בסופו של דבר ל"בור" - הוא הכלא המצרי.

נושא משנה בפרשה הוא ירידתו של יהודה בן יעקב לעיר הכנענית עדולם והולדת הבן פָּרֶץ לתמר, אשר לפי הכתוב במגילת רות:"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ ... וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד" (ד,י"ח-כ"ב) אחרי עשר דורות נולד ממנו דוד המלך

ההפטרה של הפרשה היא בספר עמוס:"כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם " (ב',ו'). פסוק המזכיר את "מכירת יוסף".

את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה ואז ההפטרה היא :"רני ושמחי, בת-ציון כי הנני-בא ושכנתי בתוכך, נאם-ה'" ([[ספר זכריה]], ב, י"ד).

חלוקת הפרשה[עריכה]

הפרשה מתחלקת לנושאים הבאים:

1. יוסף בעל החלומות - בחלום הוא רואה "אלומות", גאוות עובדי האדמה. הם, כידוע רועי צאן. הרש"ר הירש רואה בכך סיבה לשנאת האחים, על "העזות שראה את העתיד הלאומי המיועד לביתו" תוך שימוש בדימוי זה. אשר להשפעת החלומות, רש"י כותב : ש"יעקב נתכוון להוציא הדבר (האימון במשמעות החלומות) מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (ל"ז,י'), כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל". יעקב אבינו נתכוון לדחוק בחלומות כדי שבניו לא יקנאוהו - ללא הצלחה.
2. יוסף יצא לשכם - שם הוא פוגש "איש" - המדרש אומר כי הוא המלאך גבריאל^[3]. הוא שואל:"מַה-תְּבַקֵּשׁ ?". ויוסף משיב:"אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". המדרש מוסיף כי כוונתו היתה לאחוה בין האחים כפי שהתגלתה במעשה דינה במקום הזה - בשכם. אך המלאך מעמיד אותו על המצב החדש :"נָסְעוּ מִזֶּה" - הסיעו עצמן מן האחוה ןלא רק זה :"לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם" - למצוא דרך איך להביא למותך.
3. מכירת יוסף - אחי יוסף מגבשים הצעה "לַהֲמִיתוֹ" (י"ט). ראובן מנסה להצילו ואומר:"לא נכנו נפש" ורש"י מוסיף "רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי". שמעון ולוי מעלים את ההצעה להרוג את יוסף (בראשית רבא צ"ז). יהודה מוצא תחבולה, לשים אותו בבור. הסוף היה שבני יעקב מוציאים את יוסף מן הבור ןמוכרים אותו לישמעאלים, הישמעאלים למדיינים, והמדיינים למצרים - וכך הוא מגיע לבית פוטיפר.וזאת נרמז במילה פסי"ם כמו שכתב רש"י "על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים".
4. אורו של מלך המשיח - באמצע הפרשה מובא סיפור ירידתו של יהודה לעדולם. מדרש רבה מסביר כיצד משתלב המעשה הצפוי של יהודה משתלב עם מכירתו של יוסף. על הפסוק ויהי בעת ההיא דורש רבי שמואל בר נחמן, לפי הפסוק מספר ירמיהו" כי אנכי ידעתי את המחשבות"(כ"ט}
   שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף. ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו. ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו.ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו.
   ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה.
   והקב"ה היה עוסק, בורא אורו של מלך המשיח". ליהודה ותמר נולד בן, הוא פָּרֶץ , אשר דור עשירי שלו יהיה "יִשַׁי אֲבִי דָוִד" - דוד המלך (ספר רות, ד', י"ח- כ"ב).
5. בבית השר המצרי - יוסף זוכה להצלחה. עד כדי כך שחז"ל מעירים שהיה מגיע לו רק בשל כך להגיע לבית הסוהר. בבית השר "וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (ל"ט,ג'). גם אשתו אינה מניחה לו:" וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" (ז'). וגם כאשר הוא בבית הסוהר :"וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (כ"א). והסיכום:" בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (כ"ג).
6. חלומות השרים - הם פתח ההצלה של יוסף. הוא נודע בתור מומחה לפתרון חלומות ואכן הוא נוחל הצלחה: לשר אחד, הוא מנבא תליה ולשר השני, חזרה לתפקיד ואכן כך קורה. אבל סיום הפרשה מביא אותנו למסקנה פסימית:"וְלֹא זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ',כ"ג). רש"י מביע את דעתו על ההתנהגות, ללא כל רסן, בפרשת מקץ. כאשר שר המשקים זוכר את יוסף רש"י מבאר את דבריו לפרעה: היה איתנו בבית הסוהר נער עברי עבד - ברוגזה כתב רש"י ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה. מזכירו בלשון בזיון: והוא ממשיך בתאור יוסץ : נער - שוטה ואין ראוי לגדולה:עברי -אפילו לשוננו אינו מכיר:עבד - וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים.

בחירת יעקב ביוסף - בדיעבד[עריכה]

בתחילת הפרשה אנו קוראים :"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ" (ל"ז,ג'). הכתוב אומר שלא יעקב אהב את יוסף אלא ישראל, אבי האומה, הרואה למרחוק מה טוב למענה. גב' יונה בר מעוז מהמחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן דנה בנושא ומעריכה כי יעקב אבינו ראה בו את הבן היחיד מבניו ש אשר יוכל להנהיג את בניו. משפחת יעקב מורכבת מבנים של ארבע נשים. הבן הבכור אינו יכול להנהיג את המשפחה. הוא חושש שבשל חולשתו יתחילו הבאים אחריו להיאבק ביניהם. ולכן, יש לפעול במהירות לבחירת מנהיג שילכד את המשפחה. יוסף בן השבע עשרה סבור, וזה בא לידי ביטוי בחלומות, כי הוא יוכל להיות רֹעה את-אֶחָיו לא רק בצאן. יעקב בוחר בו להיות לידו, זה למעשה תפקידו של בן-הזקונים. יוסף חכם ונבון, הוא מלכתחילה בעל מעמד כבנה של האישה הראשית (ולמעשה הבלעדית), ואף על פי כן יש לו יחס טוב אל בני השפחות, וכך יובטח חוזק התא המשפחתי. והנה לאחר עשרים שנה מתברר גם לאחים שהראייה של יעקב ויוסף הייתה נכונה. אדם שמסוגל ברגע אחד להתעלות מעבדות ומבור בית הסוהר אל רום כס השלטון ואז מפגין גדלות רוח וגם יכולת ארגונית .

יוסף למד דווקא מניסיונו כעבד - כ-שלוש עשרה שנה - כי השלטון הוא עבדות ^[4], ועל השליט לשרת את הנשלט. לכן אף שבחלומותיו אלומות האחים והשמש והירח והכוכבים משתחווים לו, הוא שצריך לדאוג לאחיו יוסף ^[5] . זאת, מבין יוסף לאחר נפתולי הגורל שעברו עליו: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" (מ"ב,ט') – להם ובשבילם חלם את החלומות, וכל כישרונותיו וחכמתו נועדו רק למענם. משום כך ראוי היה בסופו של דבר שכל ישראל ייקראו על שמו, ככתוב: "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה" (ספר תהילים, פ',ב').

מקורות השנאה ליוסף[עריכה]

המקרא חש בשנאה היוקדת של האחים ליוסף והוא מונה לכך סיבות אחדות:

1. כאשר רעה את הצאן עם בני בלהה ובני זלפה, הוא הביא את דיבתם רעה אל אביהם - רק של בני לאה ולא של בני השפחות עימם היה מיודד (ל"ז, ב'). הרמב"ן כותב "דבב" מלשון "לזחול לאיטו" - כלומר הדיבור על מישהו שנעשה בלחישה, ולפי זה "דבתם רעה" פירושו - הדיבור הרע על אודותם - אל אביהם ולא אל אביו. לאביהם הוא ספר רעתם. הרב צבי יהודה הופמן מסכם:"על מנת להוכיחם ויביאם לידי תיקון מעשיהם, יש בזה מעין הצדקת מעשה יוסף. כוונתו הייתה לטובה.
2. אביו אהב אותו יותר מיתר הבנים ואף נתן לכך ביטוי בעשיית כתונת הפסים.(שם,ג',ד') ^[6]. הרמב"ן טוען כי העדפתו נבעה מהיותו "בן זקונים", אשר לפי גירסתו אין הכוונה לבן הצעיר אלה למטרה מסויימת :"כי מנהג זקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד, לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור ישרתו לזקוניו"
3. החלום ראשון, ממנו עולה הכוונה להשתלט עליהן. (שם,ה',ח')
4. החלום שני, כאשר גם אביו ואימו משתחווים לו ומצטרפים לאחים.
5. ה(רד"צ) הופמן מביא סיבה נוספת: בתור בני לאה אימנו לא יכלו להסכים כי בן רחל אימנו יהיה השולט עליהם. שהרי הסיבות הקודמות לא נראות מספיקות די.
6. יש גם סיבה עיסקית לשנאה. שיוסף הראה לאחיו שאין הם יודעים לנהל את עיסקי הצאן. פרשן המקרא רבי עובדיה ספורנו מפרש את הפסוק וַיָּבֵא יוסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה כך :" בְּאָמְרו לְאָבִיו שֶׁאֶחָיו הָיוּ טועִים וּמַפְסִידִים בִּבְלִי דַּעַת כָּרָאוּי בִּמְלֶאכֶת הַמִּקְנֶה, שֶׁהָיְתָה אָז עִקַּר הִשְׁתַּדְּלוּתָם בִּקְנִיַּת עשֶׁר וּנְכָסִים."

עומק השנאה מבוטאת בדברים "ולא יכלו דברו לשלום". שמואל דוד לוצטו הוא השד"ל מפרש :"ולא יכלו שאת דברו לשלום, כשהיה מדבר עמהם אםילו דברי שלום, לא היו יכולים שאתו. ולכן "ולא יכלו" פירושו שלא יכלו לשאת אותו.

הרב אביגדר נבנצל במאמרו עיון במחלוקת יוסף ואחיו סבור כי האחיו לא התכוונות להרוג את יוסף, למרות שנאמר:"ויתנכלו אתו להמיתו" (ל"ז,י"ח). השנאה והקנאה עיוותו את שיקול הדעת עש כדי שהגיעו למסקנה שיש לי דין "רודף". כל מחשבות היא למצוא בהם פגמים ולספר לאביהם. הוא חשבו כי מטרתו היא שיקלל אותם ואז הוא יישאר הבן היחידי המבורך. האחים שחחו שיקרה שוב מה שקרה עם בני אברהם:יצחק וישמעאל ועם בני יצחק:יערב ועשין - האחד יזכה לברכה והשני (או השאר) לא יהיו חלק מעם ישראל.

הרב נבנצל מחפש ראיה מדוע לא דנו אותו למיתה. הוא סבור שמי שדן למיתה אינו יכול לקחת חלק באירוע:"...וישבו לאכל לחם" (ל"ז,כ"ח). הרי גם הסנהדרין לא סכדו את ליבן ביום שדנו למיתה (מסכת מנחות, ס"ג,א"). הוא מביא נימוק נוסף, איך האחים הסכימו להצעת יהודה למכור אותו לישמעאליים אם התכוונו להרגו.

החלומות[עריכה]

המקרא מספר על שני חלומות או על שלוש לפי פרשן המקרא חזקוני שפרש על המקרא וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו (ל"ז,ה'):"חלום זה לא נתקיים לפיכך לא נכתב. כאשר שני החלומות פורטו הן הדאיגו את האחים, כפי שנאמר אצל פרעה:"וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשׂתוֹ"(מ"א,ל"ב).

1. החלום הראשון :"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (ל"ז,ה') ופרוטו:"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם-נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו: (שם,ו',ח').
   הרמב"ן מדגיש מה הרגיז במיוחד את אחיו, על ד"ה שִׁמְעוּ נָא הַחֲלום הַזֶּה " לא דַּי שֶׁסִּפֵּר הַחֲלום כִּי גַּם אָמַר לָהֶם "שִׁמְעוּ נָא", כְּלומַר הָבִינוּ אֶת הורָאַת הַחֲלום ! וּבָזֶה הוסִיף לְהַטִּיל אֵיבַת אֶחָיו עָלָיו, כְּמו שֶׁאָמְרוּ "הֲמָלךְ תִּמְלךְ עָלֵינוּ" (פסוק ח).
   ועוד וְגַם נִצָּבָה "הורָה שֶׁתִּהְיֶה מֶמְשַׁלְתּו קַיֶּמֶת זְמַן אָרךְ, וְכֵן הָיָה, כִּי אָמְנָם מָלַךְ שְׁמונִים שָׁנָה, לא נַעֲשָׂה כֵּן לְכָל הַמַּמְלָכות הַנִּזְכָּרות בְּכִתְבֵי הַקּדֶשׁ."
   ומגדיש את הסאה עַל חֲלמתָיו "עַל פְּרָטֵי הַחֲלום שֶׁסִּפֵּר כִּמְיַחֵל שֶׁיִּתְקַיְּמוּ בּו". ה(רד"צ) הופמן מוסיף כי נרמז כי יגיע למלכות דרך עיסקי התבואה, כפי שאכן קרה.
2. החלוחם השני הוא כבר חלום הכולל את הוריו: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו וְאֶל-אֶחָיו וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (שם, ט'-י'). על כך כתב הרמב"ן וְאָבִיו שָׁמַר. שֶׁחָשַׁב שֶׁיִּהְיֶה הַחֲלום אֲמִתִּי, וְהָיָה מִתְאַוֶּה וּמְצַפֶּה שֶׁיִּתְקַיֵּם, כְּאָמְרָם זִכְרונָם לִבְרָכָה: בַּכּל אָדָם מִתְקַנֵּא חוּץ מִבְּנו וְתַלְמִידו (סנהדרין קה, ב) - מסתבר שלאו דווקא בטון שלילי. והחלום.

רבי דון יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל סבור כי ששני החלומות רומזים לתקופות שונות:
בחלום הראשנן האחים לבדם משתחווים לו ליוסף. והוא רומז לזמן שהם באו לבדם למצרים והשתחוו שם בפני מושל הארץ, שלא היה ידוע להם. השתחויה זו היתה מופנית אל בעל אוצרות התבואה הכל-יכול, והוא האמור כאן ,יתשחוין לאלמתי".
לעומת זו רומז החלום השני לזמן שכבר הכירוהו והתפייסו עמה כשכל בית יעקב מכיר ומודה בגדולת יסף כמוכתר שבין האחימ ומשתחווה לו .

המפרשים מעלים קושיה, בחלום השני מופיע ה"ירח" בתור אימו והרי רחל אימנו אינה בחיים. אם כך למה יירמוז החלום. לפי מדרש רבה הרי זו בלהה שפחת רחל "שגדלתו כאמו". לפי דעת הרמב"ן "והירח רמז לבני ביתו וכל נשיו שבהן היו תולדותיו". אך לפי רש"י היה זה נח ליעקב אבינו, אשר מצא בכך פתרון להשקיט את הרוחות הסוערות של בניו :"כשם שאי אפשר באמך, כך השאר הוא בטל". בקיצור, אם אלו המרכיבים של החלום סימן שאין לכם מה לדאוג.

האם הבנים ידעו כי יוסף נמכר[עריכה]

כאשר מציבים את הכתובים העוסקים במכירת יוסף לא ברור האם הבנים כלל ידעו כי הוא נמכר וייתכן כי יגיע למצרים. לפי הפסוקים במקרא:

1. "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה" (ל"ז, כ"ד)
2. "וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה" (כ"ה) - רק ראו.
3. "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (כ"ז) - הצעת יהודה.
4. "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר" (כ"ח) - המדינים מוציאים אותו מהבור .
5. "וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (שם) - מהם לישמעאלים ולמצרים.
6. "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (ל"ו). איך המדנים מכרו אותו, הרי היה בידי הישמעלים.

פרשן המקרא אברהם חזקוני דן בכך ןמסביר:הסוחרים המדינים עברו ליד הבור, שמעו את יוסף צועק ובוכה, ןיעלו אותו מן הבור ומכרו אותו לישמעאלים. האחרונים, מסיבה כל שהיא, מסרו אותו למדינים והוא נמכר לפוטיפר והתמורה הייתה לשניהם. אמנם יןסף אומר, לאחר שנגלה אל אחיו:"אשר מכרתם אותי מצרימה" - כלומר אתם אלא שגרמתם לכך - לא בהכרח מכירה ממש. הסבר זה מתאים גם לדברי אחי יוסף כי:חיה רעה אכלתהו". הם לא שיקרו לאביהם, יוסף נעלם והפתרון היה שחיה אכלת אותו. חזקוני מוסיף שאם הם היו יודעים שהוא נמכר:" לא היה גוי וממלכה בד' פינות עולם שלא יבקשוהו עד שידעו בבירור האם נוא חי או מת". הוא מוסיף עוד שאם היה להם ספק, למה הם לא הכירו אותו במצרים במהלך המפגשים שהיה להם עימו.

גירסה אחרת יש לחזקוני. היו ארבע מכירות: בעוד האחים מדברים הגיעו הישמעאלים. הוא נמכר למדינים כאשר הוא עדין בבור, הם לא רצו כי יבכה לפניהם. בינתיים המדינים סיכמו על המכירה עם האחים ומשכו אותו מהבור. חזרו הישמעלים וקנו את יוסף. הימשעאלים מכרו למדינים והם למצרים. הסבר חלקי לתהליך ניתן על ידי הפרשן. כאשר יוסף הוצא למכירה לפוטיפר הוא שאל הייתכן כי "כושי" (הסוחרים) יימכרו "גרמני" (בעל עור לבן - יוסף הצדיק). הוא בקש ערב שיעיד שלא גנבו את ה"גרמני". הלכו המדינים והביאו את הישמעלים בתור עדים.

נחמה ליבוביץ בספרה עיונים חדשים בספר בראשית - ספרית אלינר הסוכנות היהודית מסכמת את הפרשה כך:המכירות הרבות במהירות ובהצנע מתיישבות יפה עם הווי של עסקים בסחורה גנובה

סמיכות פרשת יהודה ותמר למכירת יוסף[עריכה]

הקורא בפרשה מבחין כיצד תאור גורלו של יוסף נפסק לפתע, הכתוב עובר לפרשת יהודה ותמר וחוזר לפרשת יוסף, כאלו לא הייתה הפסקה. התיאור בחלק הראשון מסתיים בפסוק:"וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים"(ל"ז,ל"ו) וכעבור שלושים פסוקים הוא ממשיך, כאלו מהנקודה בה הוא הפסיק :"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה"(ל"ט,א').

ר' אליעזר ור' יוחנן ממדרש רבה דנים בשאלה למה הכוונה בדברים הבאים:ויהי בעת ההיא(לח,א') - "רבי אלעזר אמר: כדי לסמוך ירידה לירידה - "וירד יוסף" לעומת "וירד יהודה". רבי יוחנן אמר: כדי לסמוך הכר להכר -ביוזמת יהודה נאמר ליעקב אבינו:"הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ" (ל"ז,ל"ב) ובפרשת יהודה ותמר, בעת הוצאתה להישרף, תמר אומרת לחמיה יהודה: "הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה"(ל"ח, כ"ה).

ועוד השוואה עם יהודה כעין "מידה כנגד מידה":

1. בפרשת יהודה ותמר הוא שולח בידי רעהו את האתנן:"גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן"(ל"ח,י"ז) וכאשר הוא לא מוצא את האישה, שחשבה לזונה - היא תמר כלתו, הוא חש עצמו מתבזה ואומר:"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז"

והנה, באותה הלשון, זה נגד זה, לאחר מכירת יוסף:"וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם"(ל"ז, "א). על זה אומר המדרש:אמר הקד"ה ליהודה: אתה רימית באביך בגדי-עזים, חייך, שתמר מרמה בך בגדי-עזים". תורה שלמה ^[7] משלים "וישחטו שעיר עזים" (לז לח) - ושילם הקב"ה לבני אדם מידה כנגד מידה ואפילו לצדיקי עולם משלם מידה כנגד מידה. יעקב אבינו רימה באביו בעורות גדי עזים ) ובניו רימו בו בגדי העזים, "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם".

1. יהודה, למעשה אחראי להתאכזרות כלפי אביו ולכך כי הבנים מציגים את הכתונת עם כתמי הדם בפני האב ואומרים לו:"הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא"(שם, ל"ב). בפרשת תמר, בטרם ביצוע גזר הדין נגדה היא שולחת אליו לאמר:"הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה"(ל"ח,כ"ה") והוא מכריז לעיני כל:"צדקה ממני".

יהודה הודה והתחרט.

הרב בנימין לאו במאמרו שוב לקדשה ואל תוסיף לגרשה בעתון "הארץ" ממשיל את מצבו של יהודה בעדולם למצבו של עם ישראל בגלות. לאחר שהודה בצדקת תמר, הוא חוזר הביתה ומקבל את מקומו כמנהיג. הוא מביא פיוט של רבי יהודה הלוי ^[8]) : "למי זאת נרשמת / הכר נא דבר אמת / למי החותמת ולמי הפתילים? ושוב לקדשה / ואל תוסיף לגרשה / והאר אור שמשה ונסו הצללים".

מסכם הרב : "השוואת ישראל לתמר וה' ליהודה היא השוואה נועזת. התחושה של תמר המוצאת להישרף אך אינה בוגדת ואינה מפלילה, היא התחושה של יהודי המוצא עצמו בתהומות שנאה והשפלה. הוא פונה אל פטרונו ומעמיד לפניו את האפשרות להכיר בדבר האמת: למי החותמת ולמי הפתילים. יהודים עמדו בכל הזמנים, אוחזים בתגי זהות ואומרים לפני פטרונם: "הכר נא"."

והוא קושר זאת לימי החנוכה,המכניסים אותנו לזיכרון הרחוק של ימי היוונים, שביקשו לפרוק אותנו מהחותמת ומהפתילים הייחודיים שלנו. זה אחד החגים שמחזיק מעמד בכל התפוצות לאורך כל הדורות. נרות החנוכה שרדו לאחר חורבן הבית וגזירות אדריאנוס, לאחר מסעי הצלב וגירוש ספרד והצליחו להבקיע אפילו את חשכת השואה. עם הערבון הזה אפשר להתפלל שיאיר אור שמשנו וינוסו כל הצללים.

ארבע כוסות הגאולה[עריכה]

הפרק האחרון בפרשה - פרק מ' - עוסק בשר האופים ובשר המשקים המוטלים לכלא. רש"י מנסה להסביר מה מקומה של הפרק בפרשה, שהרי בתחילתה נאמר: אחר הדברים האלה - (כלומר אירוע אחד בא אחרי השני) "לפי שהרגילה אותה ארורה (אשת פוטיפר) את הצדיק בפי כולם (ברשות הרבים) לדבר בו ולגנותו, הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו(שר המשקים ושר האופים) שיפנו אליהם (מעכשיו התקשורת תעסוק בהם) ולא אליו, ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם (ותניח ליוסף מכל תשומת לב שנתנו לו).

הפרק, בדומה למעשה יהודה ותמר, הוא מקשר בין הפרקים אך גם יחידה בפני עצמה. יוסף הצדיק פותר את החלומות שלהם ואכן התוצאה היא כפי שהוא אמר להם: האחד, שר האופים אשר העוף מנקר בבשרו נידון למיתה והשני, שר המשקים אשר מכין יין למלך, כבימים עברו, חזר לתפקידו. שר המשקים זוכר אותו, לאחר שנתיים, ומוציא אותו לחירות.

הרב מוטי אלון בשיחה לפרשת השבוע ‏‏^[9] בוחר לדון בפרק בפני עצמו ומוצא בו קשר ליציאת מצרים ולגאולת ישראל. תחילה הוא מביא את הדברים הבאים מתלמוד ירושלמי:" מניין לארבעה כוסות ? רבי יוחנן בשם ר' ר' בנייה כנגד ארבע גאולות (שמות ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגומר והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. רבי יהושע בן לוי אמר כנגד ארבעה כוסות של פרעה שנאמר: "(1)וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת-הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל-(2)כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת-(3)הַכּוֹס עַל-כַּף פַּרְעֹה" (ספר בראשית, מ',י"א) "וְנָתַתָּ (4)כוֹס-פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ" (י"ג). ובסוף הפרשה, כאשר השר חוזר לתפקידו - הכוס החמישית ל"גאולה" - "וַיִּתֵּן (5)הַכּוֹס עַל-כַּף פַּרְעֹה"(כ"א).

מה הקשר בין הכוסות האלה לבין הכוסות של הגאולה ? מדוע רבי יהושע בן לוי רואה בכוסות של פרעה נושא שיש לדון בו בליל הסדד ?

משיב על כך הרב מרדכי חיים האדמו"ר מסלאנים בספרו בגדי ישע ‏‏^[10] שהמקור למנהג של "ארבעת כוסות הגאולה" הוא אכן מ"ארבע לשונות הגאולה", אבל הרעיון ש"הארבע" הם דווקא במשקה יין נובע מפרשת שר המשקים ושר האופים. בנוסף לכל יש כוונה להזכיר בליל הסדר את יוסף הצדיק.

הדרך לפתרון סכסוכים[עריכה]

בפרשת וישב מובאים בשני סכסוכים. האחד, הסכסוך המר בין יוסף ואחיו שפגע באחוותם, ואפילו : "(ו)לא יכלו דברו לשלום" (ל"ז, ד'). ומסקנתם היא להפטר ממנו, להשליך אותו לבור, על מנת למכור אותו ובכך לפתור את הסכסוך. הסכסוך השני הוא בין יהודה לתמר כלתו. לאחר שנודע לו שכלתו הרה, הוא גוזר את דינה - כמקובל בזמנו - מוות בשרֵפה (ל"ח, כ"ד). רק לאחר שאילצה אותו הוא הכיר בצדקתה והסכסוך תם.

דר' אביעד כהן במאמרו 'ולא יכלו לדברו לשלום כתב: " אחת התופעות המאפיינות סכסוכים אלה, שהפתרון המוצע להם אינו דרך ההכרעה השיפוטית, אלא דרכים חלופיות: יש מהן המקובלות אף בימינו, כגון פיוס הצדדים והשכנת שלום ביניהם או הפרדה ביניהם; ויש מהן המכריעות את הסכסוך לשעה, אך תוצאתן לדורות קשה, והן אינן רצויות, כגון מלחמות או נקיטת אלימות להכרעת הצד האחר."

והוא מסכם כי יש בטעמי הגישור, הפישור ויישוב סכסוכים חשיבות בתורת המשפט העברי - המשפט הדוגל בדרכים המביאות לכך שהאדם יהיה "אוהב שלום" ו"רודף שלום", ויש בו "אהבת הבריות" ו"קירובן לתורה" כאחת

פניני חז"ל[עריכה]

בפרשה מופיעות אימרות העשויות ללמד לקח את הקורא - מעין "מעשה אבות סימן לבנים".

• "אלה תולדות יעקב" - צדיקים מבקשים לישב בשלוה. אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה.(רש"י).
• ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים: שבשביל משקל שני סלעים מילת ('משקל שני סלעים' לאו דוקא נקט; בתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי: כתונת פסים - סביב פס ידו נתן מילת, ולא כל הכתונת) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
• "ויספר את חלומותיו" - שאין חלום בלא דברים בטלים, דהיינו בחלום יש גם מציאות שלא תתקיים.
• והבור רק אין בו מים -ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים? מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. רצוי לבדוק תמיד מה הכוונה למקום ריק - ממה ?
• "וגמליהם נושאים נכאות - שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע. יש לבדוק עם מה נוסעים.
• "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם" (ל"ז,ל"ה) - מאי טעמא, לפי שאין מקבלים תנחומין על החי, אבל המת משתכח מן הלב שנאמר בספר תהילים:"נשכחתי כמת מלב".
• "וכל בנותיו" - שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו:
• אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים' – מנלן? מתמר (אף זו - נוח היה לה לישרף ואל תלבין פניו, לפיכך שלחה לו: אם יהודה ויגלה הוא עצמו את הדבר – יגלה, ואם לאו - תשרף ולא תגלה היא את הדבר). (מסכת סוטהי',ב')

רמז לחג החנוכה[עריכה]

הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת במאמרו הללויה לחבד בעלון לפרשת השבוע שבת בשבתו מוצא בפרשה רמז למסירות של החשמונאים, המהווה את הרקע לחג החנוכה. הוא נדרש לפסוק מהפרשה :" "הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני... וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה. וימצאו איש והנה תועה בשדה... ויאמר את אחי אנכי מבקש" (ל"ז,י"ג-ט"ז)

הוא סוקר את פעילות חב"ד, הנושאת את דגל דגל ה'שליחות' (כיוסף בפסוק המצוטט)? מי מזומן לכל הצעת שליחות ומשיב מיד: 'הנני!' (כיוסף בפסוק המצוטט)? מי מוכן להישלח ללא ניד עפעף "מעמק חברון" - מאיזור "מגורי אביו" המוכר והמוגן - אל 'שכם' המזומנת לפורענות (כיוסף בפסוק המצוטט וראו ברש"י שם)? וושאלה אחרונה הקשה מכולן: מי מוכן לקחת סיכונים קשים - נחשים ועקרבים והתנכלויות פנימיות וחיצוניות - רק כדי לדרוש "את שלום אחיו"? ולשם כך לתעות בשדה מנוכר ולהכריז באזני כל עובר אורח: "את אחי אנכי מבקש הגידה לי איפה הם רועים" (כיוסף בפסוק המצוטט)?

ומצטט מליקוטי שיחות חב"ד (כרך לה עמ' 169. מעובד):

"הסכמתו של יוסף לפגוש את אחיו, בשליחות אביו, היא הסתכנות של ממש. האם יש חיוב למסור את הנפש בציווי אבא? היש היתר לכך? ועוד: יעקב ביקש "לך ראה... והשיבני דבר". והלא אם ייהרג או יושלך לבור איך ישיבנו? ההסבר טמון בדברי הכסף-משנה על הרמב"ם (יסוה"ת ה,ד) בהלכות 'יעבור ואל יהרג': "ואם הוא אדם גדול וחסיד, ירא שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה". מכאן החלטתו של יוסף למסור את נפשו במצוות האב... לימים כך נהגו 'מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו' שמסרו נפשם על טהרת המקדש ונגד המתייונים. לפיכך זכו לשַמֵר לדורות את פך השמן בטהרתו, טבוע בחותם הכהן הגדול."

עשרת הרוגי מלכות[עריכה]

ערך מורחב - עשרת הרוגי מלכות

עשרת הרוגי המלכות הם עשרה מגדולי ישראל, בהמתלת השלטונות הרומאיים היה עליהם לכפר על חטא בני-יעקב על כך שמכרו את יוסף הצדיק. לכאורה, זו המסקנה מהציווי המקראי:"וגונב איש ומכרו".([[ספר שמות]], כ"א, ט"ז)

העשרה מןצגים בזוגות : רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, רבי עקיבא ורבי חנניה בן תרדיון, רבי אלעזר בן שמוע ורבי ישבב הסופר, רבי חנינא בן חכינאי ורבי יהודה בן בבא, רבי חוצפית המתורגמן ורבי יהודה בן דמא. , אשר הוצאו להורג באכזריות על ידי הרומאים לאחר חורבן בית שני. התיאור של מעשה מובא בקינה אלה אזכרה, הנאמרת לפי עדות המזרח בסדר הקינות לשחרית של תשעה באב ואילו לפי נוסח אשכנז בסליחות שבחזרת הש"ץ בתפילת מוסף ביום הכיפורים. הקינה מיוסד ע"פ א"ב. ואח"כ חתום שם המחבר יהודה חזק:

מדרשי חז"ל מרחיבים על כך. וכך מתחיל מדרש "אלה אזכרה" – עשרת הרוגי המלכות^[11]

רבי ישמעאל מצוטט: "עד עתה לא מצא הקב"ה פריעה במכירתו אלא בנו ? המלאך גבריאל, שלפי המדרש היה מעורב בהורתו של רבי ישמעאל משיב:"שמיום שמכרו השבטים את יוסף לא מצא הקב"ה בדור אחד עשרה צדיקים וחסידים כמו השבטים, לפיכך הקב"ה פורע מכם". והדין נחרץ כאשר :" יצאה בת קול ואמרה אם אשמע קול אחר אהפוך את כל העולם לתהו ובהו."

הפטרה- על שלושה פשעי ישראל[עריכה]

מפטירים בספר עמוס, בעקבות תוכחתו על מעשי העם שמזכירה גם את מכירת יוסף: "כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם " (ב',ו').

עמוס הנביא פעל באחת מתקופות השיא של מלכות ישראל .ירבעם לבית יהוא מלך 41 שנה. הממלכה היתה יציבה, גדולה וחזקה. עמוס השמיע דברו במלכות ישראל והזהיר מתסמונת חברת שפע היוצרת עוותים חברתיים-כלכליים, ופוגעת אנושות בשכבות חלשות. חברה כזו גוזרת כלייה על עצמה.

בפתח דבריו, עמוס מדגיש כי "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם". המפרשים הסבירו כי דווקא מפני שה' "יודע", כלומר אוהב (רש"י), בוחר (רד"ק) או משגיח (מלבי"ם), הם קרובים אליו יותר. כתוצאה מכך עם ישראל גם מכעיסים יותר כאשר הם חוטאים- "כי המלך יכעוס על עבדיו העומדים לפניו אם יעברו מצוותיו, יותר ממה שיכעס על אחרים הרחוקים ממנו" (רד"ק).

על מנת להדגיש את דבריו, הנביא אומר סדרת משלים הנפתחת ב"הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ". רש"י הסביר כי משלים אלו הינם מענה לבני ישראל שזלזלו בנביאים ולא שמעו להם. וממילא, כשם ששניים ההולכים יחדיו כנראה נועדו לפני, וכן אריה השואג ביער ככל הנראה השיג את טרפו, כך הקב"ה איננו שם את רוח הקודש בפי נביאיו אלא אם הפורענות כבר נגזרה מלפניו. מנגד, המלבי"ם מפרש את המשלים כאומרים שעל בני ישראל לראות את עונשם כהשגחה מאת ה' ולא רק כיד המקרה. כך, שכאשר האריה ישאג על בני ישראל, וכן שהם ייפלו בפח אף ללא מוקש- שידעו שדברים אלו אינם יד המקרה אלא עונש מכוון בעקבות מעשיהם.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• טקסט ותוכן פרשת וישב באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת וישב באתר ישיבה
• פרשת וישב באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת וישב (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'

הערות שוליים[עריכה]

תל דותן - הבור של יוסף[עריכה]

תמונות שצולמו בין 1894 לבין 1946

• 
• 

  באר יוסף בעמק דותן

• 

  מבט על הבאר

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע