מקרא מגילה: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 47: | שורה 47: | ||
את ארבעת פסוקי המגילה, הקשורים במעשה ההצלה, נוהג הציבור לקרוא יחד בקול רם, לפני שהש"ץ ישוב ויקראם מתוך המגילה. פסוקים אלה הם: א. "איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני..."; ב. "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וחור, ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה"; ג. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"; ד. "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". | את ארבעת פסוקי המגילה, הקשורים במעשה ההצלה, נוהג הציבור לקרוא יחד בקול רם, לפני שהש"ץ ישוב ויקראם מתוך המגילה. פסוקים אלה הם: א. "איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני..."; ב. "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וחור, ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה"; ג. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"; ד. "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". | ||
===מנהג הכאת המן=== | ===מנהג הכאת המן=== | ||
ברוב מוחלט של קהילות ישראל נהגו להכות ולהרעיש בעת ששומעים את שמו של "המן" בעת קריאת המגילה. מקור מנהג זה הוא קדום וכבר ב[[ספר המנהיג]] מובא כי {{ציטוטון|מנהג התינוקות בצרפת ופרובינציא לקחת חלוקי נחל ולכתוב עליהם המן ומקישין זו לזו כשהקורא מזכיר המן ורשעו}}. הבית יוסף {{מקור|סימן תרצ}} כתב כי ייתכן ומקור מנהג זה הוא מהמדרש הדורש על הפסוק "מחה אמחה את זכר עמלק" כי יש למחות את זכרו גם מהעצים והאבנים. הוא אף הוסיף כי "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו". | ברוב מוחלט של קהילות ישראל נהגו להכות ולהרעיש בעת ששומעים את שמו של "המן" בעת קריאת המגילה. מקור מנהג זה הוא קדום וכבר ב[[ספר המנהיג]] מובא כי {{ציטוטון|מנהג התינוקות בצרפת ופרובינציא לקחת חלוקי נחל ולכתוב עליהם המן ומקישין זו לזו כשהקורא מזכיר המן ורשעו}}. הבית יוסף {{מקור|סימן תרצ}} כתב כי ייתכן ומקור מנהג זה הוא מהמדרש הדורש על הפסוק "מחה אמחה את זכר עמלק" כי יש למחות את זכרו גם מהעצים והאבנים. הוא אף הוסיף כי "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו". מקור אחר למנהג זה ניתן למצוא בדברי ה[[ירושלמי]] ב[[מסכת מגילה|מגילה]]: {{ציטוטון|רב כי הוי מטי להמן בפורים אמר ארור המן ארורים בניו, לקיים מה שנאמר ושם רשעים ירקב}}. | ||
מנגד, תלמיד ה[[מהרי"ל]] מעיד כי לא נהג כלל במנהג הכאת המן {{מקור|ספר המהרי"ל עמוד תכ"ז}}, וכן ישנם פוסקים שמחו על מנהג זה מכיוון שהוא מסיח את הדעת מהקריאה ומקשה על הציבור לשמוע את בעל הקורא. | מנגד, תלמיד ה[[מהרי"ל]] מעיד כי לא נהג כלל במנהג הכאת המן {{מקור|ספר המהרי"ל עמוד תכ"ז}}, וכן ישנם פוסקים שמחו על מנהג זה מכיוון שהוא מסיח את הדעת מהקריאה ומקשה על הציבור לשמוע את בעל הקורא. סיפור מפורסם על הנושא מובא בשם [[הרב שם טוב גגין]] שהסביר כי בלונדון ביטלו את מנהג ההכאה בבית הכנסת לאחר מקרה בו היה רעש כה גדול עד שהיה קושי לשמוע את קריאת המגילה, ובעקבותיו החליטו אנשי הוועד כי בפורים שלאחריו לא ירעישו בקריאת המגילה. שנה לאחר מכן הזמינו אנשי הוועד את המשטרה על מנת שכל אדם שיעז להרעיש בעת קריאת המגילה ייעצר ויורחק, ומאז לא נהגו במנהג זה בלונדון {{הערה|טעם שבלונדון ביטלו מנהג ההכאה בבית הכנסת, משום שבשנת 1783 בחודש מארסו אירע שביום הפורים באו ילדים פוחזים עם אביהם הפתאים והביאו עמהם פטישים וקרדומות בבית הכנסת הנקרא "שער השמים" בלונדון והיו הולכים ומכים על הספסלים בקול גדול בזמן שהחזן קורא את המגילה, עד שלא היה באפשרות הקהל לשמוע כראוי המגילה, והיה זה למורת רוח כל אנשי המעמד ונגד רצון היחידים. ובשנה הנזכרת הוחלט ברוב מנין ורוב בנין בין אנשי הוועד שבפורים הבא לא יזיד לא האב ולא הבן להביא פטישים עמהם ולהכות פעם אחרת. והכריזו החלטתם זו בבית הכנסת לעיני כל יחידי הקהל. ובהגיע ימי הפורים בשנה שלאחריה נתאחדו איזה מהיחידים בכוונה להתנגד למה שהוסכם על ידי אנשי המעמד והביאו עמהם הפטישים להכות בהם כמנהגם. וכאשר נשמע הדבר להם הלכו והכינו אנשי הוועד שוטרי הממשלה בפתח הבית הכנסת להפריעם ממחשבותם על צד כי איזה איש יזיד וירהיב עוז בנפשו להכות כמנהגו - יגורש מהקהל. וכן היה שאיש חצוף ניסה להכות בפטישו ואחרים התחקו למעשהו, נכנסו השוטרים והוציאום משם בפחי נפש. אחר כך איזה מהם ביקשו סליחה והכירו עותתם על מה שעשו ונסלח להם. ואיזה מהם קנסו אותם ברצי כסף לקופת הצדקה. וכל זה אירע בימי החכם הראשי ר' משה די אזווידו ז"ל ומאז ועד היום אין קול ואין עונה מהכאות הפטישים בבית הכנסת}}. | ||
יש מקומות שנהגו במנהג פשרה בו מוחים את המן רק בפעמים מסוימות, כגון הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מוזכר במגילה או רק כאשר הוא מוזכר בתוארו (כגון "המן האגגי"). | יש מקומות שנהגו במנהג פשרה בו מוחים את המן רק בפעמים מסוימות, כגון הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מוזכר במגילה או רק כאשר הוא מוזכר בתוארו (כגון "המן האגגי"). כחלק ממנהג זה נהגו התינוקות לבוא עם רעשן איתו ניתן להרעיש כפי המנהג. | ||
== קישורים חיצוניים == | == קישורים חיצוניים == | ||
גרסה מ־22:43, 8 במרץ 2020
|
|
מקרא מגילה היא אחת ממצוות פורים בה קוראים את מגילת אסתר בליל פורים וביומו.
עניין המגילה
- ערך מורחב - מגילת אסתר
במגילת אסתר מתוארת פרשת גזירת המן על היהודים והדרך שבה הציל ה' את עמו. קריאת המגילה הינה הודיה לה' על חסדיו עם עמו ישראל.
המחוייבים במצווה
גם הנשים חייבות לשמוע את קריאת המגילה - למרות שזוהי מצוות עשה שהזמן גרמא - מאחר ש"אף הן היו באותו הנס" (בבלי מגילה ד, א). גזירת המן להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים כללה גם את הנשים (כך משמע מהירושלמי הגורס "שאף הן היו באותו ספק - של ההשמדה). הרשב"ם מסביר שלמרות שנאמר "אף הן היו באותו הנס", אין הכוונה שהנשים היו טפלות בנס- אלא שהן עשו את עיקרו. בחנוכה על ידי יהודית, בפסח על ידי נשים צדקניות ובפורים על ידי אסתר. מנגד, תוספות מקשים על שיטתו מלשון "אף"- המרמזת שהנשים היו טפלות, ומסביר שעיקר הגזירה לא היתה עליהן אלא דווקא על הגברים אך גם עליהן ולכן אף הן היו באותו הנס.
האם נשים יכולות להוציא אחרים ידי חובה?
התוספות כתבו שנשים יכולות אפילו להוציא גברים ידי חובתם, מכך שנאמר שהן חייבות ב"מקרא מגילה" ולא רק לשמוע מגילה, וכן פסק הריטב"א, אלא שכתוב שאין זה מכבוד הציבור. ברם, הוא מביא את בעל הלכות גדולות שפוסק שאינן יכולות להוציא גברים במצווה. בטורי אבן מבאר שהטעם הוא משום שחיובם של הגברים הוא מעין "דאורייתא", מאחר ש"אסתר ברוח הקודש נאמרה", אך הנשים חייבות רק מטעם "שאף הן היו באותו הנס" שדרגתו "דרבנן", ואין המחוייב בחיוב קל יכול להוציא את המחוייב בחיוב חמור יותר. על פי זה ניתן להסיק, שגם לבה"ג שסובר שאין נשים מוציאות גברים, כל זה כשהגברים יכולים לקרוא, אבל אם אין אפשרות שהגבר יקרא, חייב לשמוע מהאשה, כדי לצאת ידי החיוב הקל הנובע מסברת "שאף הן היו באותו הנס", שאף הוא מחוייב בו, ואף שלא יוכל לקיים את חיובו החמור, מכל מקום לא נפטר מחיובו הקל, וכן פסק הרב עובדיה יוסף (דרוש מקור), שבמקום הצורך נשים מוציאות גברים ידי חובה.
זמן קריאת המגילה
שתי פעמים: בליל פורים וביום.
מסכת מגילה מרחיבה את הימים שבהם קוראים מגילה ומפרטת את הנימוקים:"מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות (מי"א) ולא יותר (מט"ו": כדלקמן:
- בט"ו - כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון.
- בי"ד - כפרים ועיירות גדולות.
אבל לעיתים גם בימים קודמים והגמרא מבארת: "אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה, (כלומר: מאחר שהמוקפין קורין בט"ו, ושאין מוקפין קורין בי"ד - הרי הכל בכלל, תו היכי משכחת י"א י"ב י"ג? אלא שהכפרים נתנו להן חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה: יום שני בשבת שלפני י"ד, או חמישי בשבת שהוא יום כניסה: שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט, לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי, כתקנת עזרא [1] , והכפרים אינן בקיאין לקרות וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום י"ד, ופעמים שיום הכניסה בי"ג, ופעמים שהוא בי"א;)
בירושלמי למדו מ"החודש אשר נהפך להם וכו'" שאפשר לקרוא מגילה כל חודש אדר (ומסבירים המפרשים שהכוונה מר"ח אדר עד לט"ו בו).
בשנה מעוברת
בשנה מעוברת להלכה קוראים את המגילה בחאדר השני, כדי לסמוך את גאולת פורים לגאולת מצרים. אמנם ישנן במשנה שיטות שניתן ואולי עדיף לקרוא באדר הראשון, כי "אין מעבירין על המצוות", ועדיף להקדים. וכל הדעות למדו את שיטתן מהפסוק "בכל שנה ושנה", אלא שנחלקו איך לפרש את הפסוק: כמו בכל שנה שקוראים בחודש שאחרי שבט, או כמו כל שנה שקוראים בחודש הסמוך לניסן (עיין בבלי מגילה ו, ב).
דיני המגילה
מגילה מקלף, שכתוב בכתב אשורי ובדיו.
בשעה שקורא פסוק "ואת אגרת הפורים" - ינענע את המגילה (בן איש חי, שנה ראשונה פרשת תצוה).
המנהג הוא שאין קוראים את המגילה כשהיא כרוכה, אלא פושטים אותה וכופלים אותה דף על דף כמו איגרת, כי היא נקראת "אגרת הפורים". יש ליזהר שבשעה שפושט את המגילה - שלא תהיה המגילה בקרקע, אלא על שלחן או כסא וכדו' (שם). השומעים אינם צריכים לפשוט אותה כאגרת.
ברכות מקרא מילה
לפני קריאת המגילה מברכים שלוש ברכות, ולאחריה - ברכה אחת. הברכות שלפני קריאת המגילה הן: א. "על מקרא מגילה"; ב. "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"; ג. ברכת "שהחיינו". בני עדות המזרח מברכים "שהחיינו" לפני קריאת המגילה, רק בלילה ולא ביום. אחרי קריאת המגילה מברכים את הברכה: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, והנפרע לנו מצרינו. ברוך אתה ה', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע".
בעת שמברכים את ברכת "שהחיינו" לפני קריאת המגילה, יש לכוון שברכה זו תחול גם על שאר המצוות שמקיימים בפורים: מצות סעודה, מצות משלוח מנות ומצות מתנות לאביונים. המברכים "שהחיינו" לפני קריאת המגילה ביום, יכוונו על כך ביום, כי זמנן של מצוות אלו הוא ביום. בני עדות המזרח יכוונו על כך בברכת "שהחיינו" בלילה.
אדם ששכח ולא בירך "שהחיינו", והחל לקרוא את המגילה - יברך במקום שנזכר. מיהו, אם כבר קרא את הספוק "ואת עשרת בני המן" - שוב לא יברך (בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת תצוה).
היחיד הקורא את המגילה - מברך בין מלפניה ובין לאחריה (שם).
מנהגים שונים
את ארבעת פסוקי המגילה, הקשורים במעשה ההצלה, נוהג הציבור לקרוא יחד בקול רם, לפני שהש"ץ ישוב ויקראם מתוך המגילה. פסוקים אלה הם: א. "איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני..."; ב. "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וחור, ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה"; ג. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"; ד. "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו".
מנהג הכאת המן
ברוב מוחלט של קהילות ישראל נהגו להכות ולהרעיש בעת ששומעים את שמו של "המן" בעת קריאת המגילה. מקור מנהג זה הוא קדום וכבר בספר המנהיג מובא כי "מנהג התינוקות בצרפת ופרובינציא לקחת חלוקי נחל ולכתוב עליהם המן ומקישין זו לזו כשהקורא מזכיר המן ורשעו". הבית יוסף סימן תרצ כתב כי ייתכן ומקור מנהג זה הוא מהמדרש הדורש על הפסוק "מחה אמחה את זכר עמלק" כי יש למחות את זכרו גם מהעצים והאבנים. הוא אף הוסיף כי "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו". מקור אחר למנהג זה ניתן למצוא בדברי הירושלמי במגילה: "רב כי הוי מטי להמן בפורים אמר ארור המן ארורים בניו, לקיים מה שנאמר ושם רשעים ירקב".
מנגד, תלמיד המהרי"ל מעיד כי לא נהג כלל במנהג הכאת המן ספר המהרי"ל עמוד תכ"ז, וכן ישנם פוסקים שמחו על מנהג זה מכיוון שהוא מסיח את הדעת מהקריאה ומקשה על הציבור לשמוע את בעל הקורא. סיפור מפורסם על הנושא מובא בשם הרב שם טוב גגין שהסביר כי בלונדון ביטלו את מנהג ההכאה בבית הכנסת לאחר מקרה בו היה רעש כה גדול עד שהיה קושי לשמוע את קריאת המגילה, ובעקבותיו החליטו אנשי הוועד כי בפורים שלאחריו לא ירעישו בקריאת המגילה. שנה לאחר מכן הזמינו אנשי הוועד את המשטרה על מנת שכל אדם שיעז להרעיש בעת קריאת המגילה ייעצר ויורחק, ומאז לא נהגו במנהג זה בלונדון [2].
יש מקומות שנהגו במנהג פשרה בו מוחים את המן רק בפעמים מסוימות, כגון הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מוזכר במגילה או רק כאשר הוא מוזכר בתוארו (כגון "המן האגגי"). כחלק ממנהג זה נהגו התינוקות לבוא עם רעשן איתו ניתן להרעיש כפי המנהג.
קישורים חיצוניים
- סרטון של קריאת המגילה בישיבת בית אל
- פורים ומקרא מגילה הרב אליעזר מלמד
- דיני מקרא מגילה הרב מרדכי אליהו
- חיוב מקרא מגילה אתר ישיבה
הערות שוליים
- ↑ בבא קמא דף פב,א
- ↑ טעם שבלונדון ביטלו מנהג ההכאה בבית הכנסת, משום שבשנת 1783 בחודש מארסו אירע שביום הפורים באו ילדים פוחזים עם אביהם הפתאים והביאו עמהם פטישים וקרדומות בבית הכנסת הנקרא "שער השמים" בלונדון והיו הולכים ומכים על הספסלים בקול גדול בזמן שהחזן קורא את המגילה, עד שלא היה באפשרות הקהל לשמוע כראוי המגילה, והיה זה למורת רוח כל אנשי המעמד ונגד רצון היחידים. ובשנה הנזכרת הוחלט ברוב מנין ורוב בנין בין אנשי הוועד שבפורים הבא לא יזיד לא האב ולא הבן להביא פטישים עמהם ולהכות פעם אחרת. והכריזו החלטתם זו בבית הכנסת לעיני כל יחידי הקהל. ובהגיע ימי הפורים בשנה שלאחריה נתאחדו איזה מהיחידים בכוונה להתנגד למה שהוסכם על ידי אנשי המעמד והביאו עמהם הפטישים להכות בהם כמנהגם. וכאשר נשמע הדבר להם הלכו והכינו אנשי הוועד שוטרי הממשלה בפתח הבית הכנסת להפריעם ממחשבותם על צד כי איזה איש יזיד וירהיב עוז בנפשו להכות כמנהגו - יגורש מהקהל. וכן היה שאיש חצוף ניסה להכות בפטישו ואחרים התחקו למעשהו, נכנסו השוטרים והוציאום משם בפחי נפש. אחר כך איזה מהם ביקשו סליחה והכירו עותתם על מה שעשו ונסלח להם. ואיזה מהם קנסו אותם ברצי כסף לקופת הצדקה. וכל זה אירע בימי החכם הראשי ר' משה די אזווידו ז"ל ומאז ועד היום אין קול ואין עונה מהכאות הפטישים בבית הכנסת