דרשני:שיטת המאירי ביחס לאומות הגדורות בדרכי הדתות: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
 
שורה 45: שורה 45:
יש הטוענים{{הערה|ראה דברי [[הרב שלמה אבינר]] במאמרו '''היחס לגוי''', בקובץ 'עיטורי כהנים', גיליון 59, שבט תש"נ, עמ' 2-3 (נדפס מחדש בספרו 'טל אורות'{{דרוש מקור}}). וכן כתב בשו"ת עטרת פז {{מקור|עטרת פז א ג חו"מ יב$ח"א כרך ג חו"מ סי' יב ד"ה והנה גבי|כן}}: "ונראה דאין לומר שיש לחשוש בדברי המאירי והרשב"א הללו שיש בדבריהם איזה הגהת צנזורה, חדא שמתורף לשונות הדברים הללו שכתבו לא נראה כן, כיון שאין זה רק תוספת מילה כל שהיא, אלא אורך מילים השייכות לגוף (התשובה) [העניין]. ודו"ק". (המשך דבריו הובא לעיל).}} כי זוהי עמדתו האמיתית של המאירי. לדבריהם, סגנון הדברים, אורכם והעובדה שחזר עליהם פעמים כה רבות{{הערה|הרב שלמה אבינר, שם ('עיטורי כהנים', 59): "יש להוסיף, שאלה שטענו שלא מפי המאירי יצאו הדברים, כגון החתם סופר (כפי שמובא בשמו ב[ילקוט שינויי נוסחאות] ברמב"ם [מהדורת ר' שבתי] פרנקל, גזלה ואבידה יא, ג), לא היה בפניהם אלא ציטוט אחד {{מקור|שיטה מקובצת ב"ק קיג, א|כן}}, אך שונה הוא מצבנו – שיש לנו עשרות מקומות שהמאירי אומר כן, ורק במסכת עבודה זרה נמצאת הערה זו של המאירי בעמודים 4, 9, 28, 32, 34, 38, 39, 46, 48, 53, 59, 61, 214. אי אפשר לומר שכל אלו אינם לאמיתה של תורה. אי אפשר לומר שהמאירי כתב כן בצורה אפולוגטית כדי למצוא חן בעיני הגויים, שהרי מפחד הצנזורה די להשמיט או לכתוב 'עכו"ם' / 'רשעים' / 'קדמונים' וכדומה..." [ואין צורך באריכות כה גדולה, ובהבאת ראיות מהתלמוד לדבריו].}}, כמו גם שילוב אמירות אלו בתוך פרשנותו בסוגיה (והבאת ראיות לדברים מדברי הגמרא), מורים שדברים אלו הם עמדתו העצמית של המאירי, ולא רק "התנצלות" מפחד האומות.
יש הטוענים{{הערה|ראה דברי [[הרב שלמה אבינר]] במאמרו '''היחס לגוי''', בקובץ 'עיטורי כהנים', גיליון 59, שבט תש"נ, עמ' 2-3 (נדפס מחדש בספרו 'טל אורות'{{דרוש מקור}}). וכן כתב בשו"ת עטרת פז {{מקור|עטרת פז א ג חו"מ יב$ח"א כרך ג חו"מ סי' יב ד"ה והנה גבי|כן}}: "ונראה דאין לומר שיש לחשוש בדברי המאירי והרשב"א הללו שיש בדבריהם איזה הגהת צנזורה, חדא שמתורף לשונות הדברים הללו שכתבו לא נראה כן, כיון שאין זה רק תוספת מילה כל שהיא, אלא אורך מילים השייכות לגוף (התשובה) [העניין]. ודו"ק". (המשך דבריו הובא לעיל).}} כי זוהי עמדתו האמיתית של המאירי. לדבריהם, סגנון הדברים, אורכם והעובדה שחזר עליהם פעמים כה רבות{{הערה|הרב שלמה אבינר, שם ('עיטורי כהנים', 59): "יש להוסיף, שאלה שטענו שלא מפי המאירי יצאו הדברים, כגון החתם סופר (כפי שמובא בשמו ב[ילקוט שינויי נוסחאות] ברמב"ם [מהדורת ר' שבתי] פרנקל, גזלה ואבידה יא, ג), לא היה בפניהם אלא ציטוט אחד {{מקור|שיטה מקובצת ב"ק קיג, א|כן}}, אך שונה הוא מצבנו – שיש לנו עשרות מקומות שהמאירי אומר כן, ורק במסכת עבודה זרה נמצאת הערה זו של המאירי בעמודים 4, 9, 28, 32, 34, 38, 39, 46, 48, 53, 59, 61, 214. אי אפשר לומר שכל אלו אינם לאמיתה של תורה. אי אפשר לומר שהמאירי כתב כן בצורה אפולוגטית כדי למצוא חן בעיני הגויים, שהרי מפחד הצנזורה די להשמיט או לכתוב 'עכו"ם' / 'רשעים' / 'קדמונים' וכדומה..." [ואין צורך באריכות כה גדולה, ובהבאת ראיות מהתלמוד לדבריו].}}, כמו גם שילוב אמירות אלו בתוך פרשנותו בסוגיה (והבאת ראיות לדברים מדברי הגמרא), מורים שדברים אלו הם עמדתו העצמית של המאירי, ולא רק "התנצלות" מפחד האומות.
'''יש שהוסיפו'''{{הערה|הרב שלמה אבינר, שם (עטורי כהנים, 59, עמ' 2-3).}}, שאף שיש מקום להוספות מפחד האומות (כפי שנהגו הפוסקים מאימת ה[[צנזורה]]), מכל מקום, לדעתם, אין כל היתר לסלף דברי תורה{{הערה|וראה בערך [[צנזורה/הצנזורה בראי ההלכה]], מדברי ה{{מקור|ים של שלמה בבא קמא ד ט$ים של שלמה (ב"ק פ"ד סי' ט)}}, ומדברי הרב דוד קאהן (בספרו 'העקוב למישור', תשנ"ג, במבוא, עמ' לד).}}, באופן המביא ל'''טעות בהלכה'''{{הערה|למשל, לעיתים כשהגויים הכריחו לעשות מלאכות בשבת, כתבו הפוסקים – מחמת הצנזורה – שהדבר מותר מחמת "[[דינא דמלכותא דינא]]", אך ברור שבאמת ההיתר הוא מפני [[פיקוח נפש]] (שאם לא יעשו מלאכות אלו, הגויים יהרגום), אך לא יכלו לכתוב כן מאימת הצנזורה. אך לסלף דברי תורה ממש מפחד הגויים אסור, ועדיף לשתוק (לפחות מעניין זה) ולא להדפיס הספר. ראה דברי [[הרב איתם הנקין]] הי"ד ויבדל לחיים הרב שמריה רגשוני נר"ו, ב[http://safranim.com/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%95/ עלון ספרני הישיבות, גיליון לו], עמ' 17. (וראה דברי ה[[מהרש"ל]] בספרו 'ים של שלמה' {{מקור|ים של שלמה ב"ק ד ט$ב"ק פ"ד סי' ט|כן}}, ועוד).}}, ולכן, לדעתם, צריך לומר שהמאירי סבר שכך אכן ההלכה{{הערה|[[הרב יצחק יוסף]], הראשון לציון והרב הראשי לישראל, בספרו '[[ילקוט יוסף]]', על המצוות התלויות בארץ, כרך א, השביעית והלכותיה, ירושלים תש"ס-תשע"ה, עמ' תתא, וזה לשונו: "ומה שכתב לדחות ההוכחה מהמאירי, שדבריו אינם  בדווקא, וכמו שכתב החתם-סופר, '''הוא דוחק גדול לומר שהמאירי יכתוב דברים שאינם להלכה, רק''' {{מקור|1=[= אלא]}} '''לתשובת המינים'''. ובהגלות דעת הרמב"ם, החינוך, הרשב"א והרלב"ג, שתלו להך איסורא {{מקור|1=[= "לא תחונם"]}} אם הוא עובד עבודה זרה, שפיר יש לקיים דעת המאירי להלכה כפשוטם, שמותר למכור לגוי שאינו עובד עבודה זרה". (ושנה דבריו בספרו 'שולחן המערכת' עמ' תרלב-תרלג; וראה: 'ענף יוסף' עמ' קיא-קיב). (יש להעיר, שבאופן פשוט היתר המאירי ל"אומות הגדורות בנימוסים ודתות", הוא גם על הנוצרים.{{ש}}הרב שלמה אבינר (שם - 'עיטורי כהנים', 59, עמ' 2-3): "אי אפשר לומר שהמאירי כתב כן בצורה אפולוגטית כדי למצוא חן בעיני הגויים, שהרי מפחד הצנזורה די להשמיט או לכתוב 'עכו"ם' / 'רשעים' / 'קדמונים' וכדומה, אך ודאי לא לשקר בשם התורה, שזה ודאי אסור מכל וכל, ואינו נדחה אפילו מפני פיקוח נפש" [והביא מקורות לדבריו].}}.
'''יש שהוסיפו'''{{הערה|הרב שלמה אבינר, שם (עטורי כהנים, 59, עמ' 2-3).}}, שאף שיש מקום להוספות מפחד האומות (כפי שנהגו הפוסקים מאימת ה[[צנזורה]]), מכל מקום, לדעתם, אין כל היתר לסלף דברי תורה{{הערה|וראה בערך [[צנזורה/הצנזורה בראי ההלכה]], מדברי ה{{מקור|ים של שלמה בבא קמא ד ט$ים של שלמה (ב"ק פ"ד סי' ט)}}, ומדברי הרב דוד קאהן (בספרו 'העקוב למישור', תשנ"ג, במבוא, עמ' לד).}}, באופן המביא ל'''טעות בהלכה'''{{הערה|למשל, לעיתים כשהגויים הכריחו לעשות מלאכות בשבת, כתבו הפוסקים – מחמת הצנזורה – שהדבר מותר מחמת "[[דינא דמלכותא דינא]]", אך ברור שבאמת ההיתר הוא מפני [[פיקוח נפש]] (שאם לא יעשו מלאכות אלו, הגויים יהרגום), אך לא יכלו לכתוב כן מאימת הצנזורה. אך לסלף דברי תורה ממש מפחד הגויים אסור, ועדיף לשתוק (לפחות מעניין זה) ולא להדפיס הספר. ראה דברי [[הרב איתם הנקין]] הי"ד ויבדל לחיים הרב שמריה רגשוני נר"ו, ב[http://safranim.com/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%95/ עלון ספרני הישיבות, גיליון לו], עמ' 17. (וראה דברי ה[[מהרש"ל]] בספרו 'ים של שלמה' {{מקור|ים של שלמה ב"ק ד ט$ב"ק פ"ד סי' ט|כן}}, ועוד).}}, ולכן, לדעתם, צריך לומר שהמאירי סבר שכך אכן ההלכה{{הערה|[[הרב יצחק יוסף]], הראשון לציון והרב הראשי לישראל, בספרו '[[ילקוט יוסף]]', על המצוות התלויות בארץ, כרך א, השביעית והלכותיה, ירושלים תש"ס-תשע"ה, עמ' תתא, וזה לשונו: "ומה שכתב לדחות ההוכחה מהמאירי, שדבריו אינם  בדווקא, וכמו שכתב החתם-סופר, '''הוא דוחק גדול לומר שהמאירי יכתוב דברים שאינם להלכה, רק''' {{מקור|1=[= אלא]}} '''לתשובת המינים'''. ובהגלות דעת הרמב"ם, החינוך, הרשב"א והרלב"ג, שתלו להך איסורא {{מקור|1=[= "לא תחונם"]}} אם הוא עובד עבודה זרה, שפיר יש לקיים דעת המאירי להלכה כפשוטם, שמותר למכור לגוי שאינו עובד עבודה זרה". (ושנה דבריו בספרו 'שולחן המערכת' עמ' תרלב-תרלג; וראה: 'ענף יוסף' עמ' קיא-קיב). (יש להעיר, שבאופן פשוט היתר המאירי ל"אומות הגדורות בנימוסים ודתות", הוא גם על הנוצרים.{{ש}}הרב שלמה אבינר (שם - 'עיטורי כהנים', 59, עמ' 2-3): "אי אפשר לומר שהמאירי כתב כן בצורה אפולוגטית כדי למצוא חן בעיני הגויים, שהרי מפחד הצנזורה די להשמיט או לכתוב 'עכו"ם' / 'רשעים' / 'קדמונים' וכדומה, אך ודאי לא לשקר בשם התורה, שזה ודאי אסור מכל וכל, ואינו נדחה אפילו מפני פיקוח נפש" [והביא מקורות לדבריו].}}.
בנוסף{{הערה|הרב שלמה אבינר, שם (עטורי כהנים, 59, עמ' 3).}}, דברי המאירי בכמה עניינים, בהם לא חילק בין "האומות הגדורות בדרכי הדתות" לגויים עובדי אלילים (למשל, לגבי דיני [[ריבית]] לגוי{{הערה|ראה מאירי {{מקור|מאירי ב"מ עא א$ב"מ עא. ד"ה ישראל וגוי|כן}}: "ישראל וגוי שבאו ללוות מישראל [אחר], ואי אפשר לו לקיים את שתיהן [= להלוות לשניהם], '''מצווה להקדים לישראל בחינם ולא לגוי בשכר''', ומכל מקום אף לגוי בשכר יש בו צד מצוה ומוסר, הואיל ובא לפניך אל תשיבהו ריקם, אלא שמכל מקום לא נצטוות בו להלוות בחינם. ויש מפרשים שזו כוונו חכמים באמרם: 'לנכרי תשיך' - 'זו מצות עשה', ואע"פ שזו יראה שעניינו לעבור ישראל עליו בעשה מכוח לאו הבא מכלל עשה כמו שבארנו {{מקור|[ראה מאירי}} {{מקור|מאירי ב"מ סא א$ב"מ סא.}} {{מקור|מאירי ב"מ ע ב$ב"מ ע:}}{{מקור| ע"ש)}}, מכל מקום במה שדרשו במקרא זה רצונו לומר 'אם כסף תלוה' נכלל צד מצווה בהלוואתו מיהא בשכר ולא לנטשו מכל וכל, והוא שאמרו: 'אם כסף תלוה את עַמי' - '''עַמי וגוי עַמי קודם''', את העני עני ועשיר עני קודם, 'עִמַךְ' - ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, הא למדת שאף הגוי נרמז במקרא, אלא ש'''ישראל בחנם קודם לו אף בשכר''', ולא נאמר עליו לשון קדימה אלא שאף הוא בכלל צד מצוה ומוסר".{{ש}}אגב, גם כאן ניכר יחסו הייחודי של המאירי לאומות העולם ולהתחשבות בהם. [אכן, מדבריו כאן נראה שאיננו מצווים להחיות גוי, ולא חילק בזה בין עובדי אלילים ובין "האומות הגדורות", אך במקומות אחרים המאירי כתב שאנו חייבים בחיותם של "האומות הגדורות" {{מקור|(ראה מאירי}} {{מקור|מאירי ביצה כא ב$ביצה כא: ד"ה ממה שכתבנו}}{{מקור|;}} {{מקור|מאירי פסחים כא ב$פסחים כא: עמ' סז}}{{מקור|;}} {{מקור|מאירי חולין קיד ב$חולין קיד: עמ' תלד}}{{מקור|)}}, וצ"ע קצת לדרך זו].}}, איסור שיתוף פעולה עם המלכות בלכידת עבריינים{{הערה|ראה מאירי {{מקור|מאירי בבא מציעא פג ב$ב"מ פג:|כן}}: "[[תלמידי חכמים]] ו[[חסידים]] ואנשי השם ראוי להם, להרחיק עצמם על כל פנים שלא להתוודע לרַשות, וכל שכן לקבל מהם מנוי לתפוש [[גנב|גנבים]] ו[[ליסטים]] ושאר רשעי הדור לימסר להריגה, שכל שעושה כן הרי הוא גורם להיהרג הרבה נפשות מדין המלכות שלא מדין תורה, וכל שמסבב מיתתו שלא בדין תורה הרי זה אחד ממיני המלשינות ו[[מוסר|המסירה]]... ואם תאמר שאף הוא מניחם אלא אם כן נודע בהם שמתחייבים מדיני ישראל - הרי עובר על חקי המלכות וטכסיסיו, ואף זה אסור לו. וכמו שאמר אחד מגדוליהם 'ומאי אעביד הורמנא דמלכא אנא?' אחר שכן, אין בה אלא להתרחק מזו ומכיוצא בה, ולהשתדל עליה בכל כוחו, כבר השיבו לאחד מהם: 'אביך ברח ללודקיא את ברח לאסיא'." (העיר על דוגמה זו הרב יהודה דוד בלייך, במאמרו 'הסגרת פושע יהודי לעם נוכרי (פרשת נקש)', בתוך: תחו"מין, גיליון ח, תשמ"ח, (עמ' 297-303), ענף ז (עמ' 302), ע"ש).{{ש}}יש לציין, שבדוגמה זו המאירי לא מחלק בין "העמים הקדמונים" שעבדו לאלילים ובין "האומות הגדורות בדתות ונימוסים", אף שהוא מגדיר שיש דין 'מוסר', ובמקום אחר{{דרוש מקור}} כתב שאין דין מוסר אלא בעמים הקדומים וכו'.}}, ועוד), מראה שבנושאים האחרים בהם המאירי אכן חילק ביניהם - זו דעתו ההלכתית הכנה.
בנוסף{{הערה|הרב שלמה אבינר, שם (עטורי כהנים, 59, עמ' 3).}}, דברי המאירי בכמה עניינים, בהם לא חילק בין "האומות הגדורות בדרכי הדתות" לגויים עובדי אלילים (למשל, לגבי דיני [[ריבית]] לגוי{{הערה|1=ראה מאירי {{מקור|מאירי ב"מ עא א$ב"מ עא. ד"ה ישראל וגוי|כן}}: "ישראל וגוי שבאו ללוות מישראל [אחר], ואי אפשר לו לקיים את שתיהן [= להלוות לשניהם], '''מצווה להקדים לישראל בחינם ולא לגוי בשכר''', ומכל מקום אף לגוי בשכר יש בו צד מצוה ומוסר, הואיל ובא לפניך אל תשיבהו ריקם, אלא שמכל מקום לא נצטוות בו להלוות בחינם. ויש מפרשים שזו כוונו חכמים באמרם: 'לנכרי תשיך' - 'זו מצות עשה', ואע"פ שזו יראה שעניינו לעבור ישראל עליו בעשה מכוח לאו הבא מכלל עשה כמו שבארנו {{מקור|[ראה מאירי}} {{מקור|מאירי ב"מ סא א$ב"מ סא.}} {{מקור|מאירי ב"מ ע ב$ב"מ ע:}}{{מקור| ע"ש)}}, מכל מקום במה שדרשו במקרא זה רצונו לומר 'אם כסף תלוה' נכלל צד מצווה בהלוואתו מיהא בשכר ולא לנטשו מכל וכל, והוא שאמרו: 'אם כסף תלוה את עַמי' - '''עַמי וגוי עַמי קודם''', את העני עני ועשיר עני קודם, 'עִמַךְ' - ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, הא למדת שאף הגוי נרמז במקרא, אלא ש'''ישראל בחנם קודם לו אף בשכר''', ולא נאמר עליו לשון קדימה אלא שאף הוא בכלל צד מצוה ומוסר".{{ש}}אגב, גם כאן ניכר יחסו הייחודי של המאירי לאומות העולם ולהתחשבות בהם. [אכן, מדבריו כאן נראה שאיננו מצווים להחיות גוי, ולא חילק בזה בין עובדי אלילים ובין "האומות הגדורות", אך במקומות אחרים המאירי כתב שאנו חייבים בחיותם של "האומות הגדורות" {{מקור|(ראה מאירי}} {{מקור|מאירי ביצה כא ב$ביצה כא: ד"ה ממה שכתבנו}}{{מקור|;}} {{מקור|מאירי פסחים כא ב$פסחים כא: עמ' סז}}{{מקור|;}} {{מקור|מאירי חולין קיד ב$חולין קיד: עמ' תלד}}{{מקור|)}}, וצ"ע קצת לדרך זו].}}, איסור שיתוף פעולה עם המלכות בלכידת עבריינים{{הערה|ראה מאירי {{מקור|מאירי בבא מציעא פג ב$ב"מ פג:|כן}}: "[[תלמידי חכמים]] ו[[חסידים]] ואנשי השם ראוי להם, להרחיק עצמם על כל פנים שלא להתוודע לרַשות, וכל שכן לקבל מהם מנוי לתפוש [[גנב|גנבים]] ו[[ליסטים]] ושאר רשעי הדור לימסר להריגה, שכל שעושה כן הרי הוא גורם להיהרג הרבה נפשות מדין המלכות שלא מדין תורה, וכל שמסבב מיתתו שלא בדין תורה הרי זה אחד ממיני המלשינות ו[[מוסר|המסירה]]... ואם תאמר שאף הוא מניחם אלא אם כן נודע בהם שמתחייבים מדיני ישראל - הרי עובר על חקי המלכות וטכסיסיו, ואף זה אסור לו. וכמו שאמר אחד מגדוליהם 'ומאי אעביד הורמנא דמלכא אנא?' אחר שכן, אין בה אלא להתרחק מזו ומכיוצא בה, ולהשתדל עליה בכל כוחו, כבר השיבו לאחד מהם: 'אביך ברח ללודקיא את ברח לאסיא'." (העיר על דוגמה זו הרב יהודה דוד בלייך, במאמרו 'הסגרת פושע יהודי לעם נוכרי (פרשת נקש)', בתוך: תחו"מין, גיליון ח, תשמ"ח, (עמ' 297-303), ענף ז (עמ' 302), ע"ש).{{ש}}יש לציין, שבדוגמה זו המאירי לא מחלק בין "העמים הקדמונים" שעבדו לאלילים ובין "האומות הגדורות בדתות ונימוסים", אף שהוא מגדיר שיש דין 'מוסר', ובמקום אחר{{דרוש מקור}} כתב שאין דין מוסר אלא בעמים הקדומים וכו'.}}, ועוד), מראה שבנושאים האחרים בהם המאירי אכן חילק ביניהם - זו דעתו ההלכתית הכנה.


==== נימוקי הסבורים שהדברים נכתבו מפחד הגויים ====
==== נימוקי הסבורים שהדברים נכתבו מפחד הגויים ====

גרסה אחרונה מ־13:57, 2 במאי 2024

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

רבינו מנחם המאירי, בכמה מקומות בחידושיו, התייחס לאומות שבזמנו, "הגדורות בדרכי הדתות", דהיינו האומות הנוצריות, וקבע שהלכות שנאמרו ביחס לגוי אינן שייכות לגויים מאומות אלו.

בדורנו יש ויכוח האם אכן זו דעת המאירי, או שמא דבריו נאמרו מפחד-הגויים בלבד.

בין הסוברים שזו דעתו הכנה של המאירי ישנו ויכוח נוסף, האם כוונתו שהנצרות איננה עבודה זרה או שעל אף היותה עבודה זרה, אין לנצרות את כל החומרה של עבודה זרה, בשל היותה הגונה ביחסיה החברתיים.

דברי המאירי

המאירי (ע"ז כו.) כותב לגבי רבות מההלכות מופיעות בתלמוד ביחס לגויים, שהם נאמרו בעמים הקדמונים, שהיו עובדי אלילים או שלא השתייכו לשום דת, אך האומות בזמננו (- בתקופת המאירי, וככל הנראה מדובר בעמים נוצריים), שהן "גדורות בדתות ונימוסים", אינן בכלל דינים אלו. לכן, מותר לשאול בשלומם בהרחבה (ברכות נח:), יש להשיב להם אבידה ואסור להזיק להם (ב"ק קיג.), והמזיק ממונם (או אם בהמתו הזיקה ממונם) חייב לשלם (שם לז:). כמו כן, מותר לתת להם מתנה ולשבחם (עבודה זרה כ.), וחובה להצילם מסכנה ולהחיות אותם (ע"ז כו.).

המאירי אף כותב שהנוסח שצריך לומר בראיית בתי עבודה זרה (ביישובם - "בית גאים ייסח ה'"; בחורבנם - "א-ל נקמות ה'") נאמר על "בתי עובדי אלילים ושאר בעלי האמונות הקדומות שלא היו גדורים בדרכי הדתות" (ברכות נח:). דברי הגמרא שהנוצרים עובדי עבודה זרה מתייחסים, לדבריו (ע"ז ב.), לבבלים הקדמונים, בימי נבוכדנצר, שהיו עובדים לשמש, ונאמר עליהם (ירמיה ד, טז): "נֹצרים באים מארץ המרחק" (תענית כז:).

התייחסות הפוסקים האחרונים לדבריו

רבי בצלאל אשכנזי, בספרו 'שיטה מקובצת' (נקרא גם: 'אסיפת זקנים'), ציטט בשני מקומות את דברי המאירי (ב"ק לח.; וב"ק קיג.). רבי משה סופר, ה'חתם סופר', כותב בתשובה‏[1] (קובץ תשובות, תשל"ג, סי' צ) על דברי המאירי המובאים ב'שיטה מקובצת': "...הפְּסַק בשם הרב המאירי - מצוה למוחקו, כי לא יצא מפה קדשו והוא דעת האומרים לרשע - 'צדיק באמונתו יחיה'."‏[2]

לעומת החתם-סופר, יש מחכמי ישראל בדורות מאוחרים יותר, הזכירו את דברי המאירי, ראו אותם כאוטנטיים ואף התחשבו בשיטה זו. נזכיר כמה מהם‏[3]:

  • המהרש"ם (ח"ה סי' מא ד"ה ע"ד הדו"ד) אף הוא הזכיר את דברי המאירי לגבי הפקעת הלוואתו של גוי, וכתב: "...ואף שדעת מאירי, הובא ב'אסופת זקנים' (ב"ק קיג.) שבעכו"ם [= שבגויים] הגדורים בדרכי דתות לא שייך דין זה, הנה מדברי כל הפוסקים לא נראה כן ... ונהי שאני רגיל לומר ולהזהיר שלא יעשו לכתחילה דבר נגד עכו"ם [= שבגויים] מכוח דברי המאירי, אבל ח"ו להוציא ממון [מישראל שהפקיע הלוואת גוי], והוא פשוט בפי כל בית דין‏[4] שבישראל לדון על פי השולחן ערוך שהפקעת הלוואתו מותרת גם בזמן הזה...". מדבריו עולה, שסבר שזו אכן שיטת המאירי, אך המאירי הוא דעת יחיד בדבר, אשר ראוי לחוש לה‏[5], אך לא להוציא ממון על פיה.
  • הרב דוד צבי הופמן, בעל שו"ת מלמד להועיל (ומחשובי רבני אשכנז לפני כמאה שנים), כתב קונטרס על היחס לאומות העולם (המשתמש רק בספרים שלא עברו צנזורה)‏[6], ובו הוא מצטט מדברי המאירי בנוגע ליחס לגוי בכמה נושאים הלכתיים, ומאמץ את גישתו בעניין‏[7].
  • הראי"ה קוק באגרת לרב ד"ר משה זיידל‏[8], העוסקת בהסברת כמה מההלכות שבתורה הנראות – במבט מודרני – כלא מוסריות (כגון דיני עבדות, היחס לגויים, וכדומה), בסיומה של התייחסות מעמיקה ורחבה לאיסור השבת אבידה לגוי (שולחן ערוך חו"מ רסו, א), מוסיף הרב: "...לבד מה שהעיקר הוא כדעת המאירי‏[9], שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם. אמנם גם אם נאמר כפשטם של פוסקים אחרים, גם כן אין בזה בית מיחוש [= אין בזה חשש מוסרי] כיוון שיש לפנינו עניין תכליתי" (אגרות הראי"ה ח"א עמ' צט).
  • בנוגע לאיסור לא תחונם הביאו כמה ממגדולי הפוסקים בדורנו‏[10] את שיטת המאירי (ע"ז כ.) שאיסור זה איננו נוהג בגויים שאינם עובדי עבודה זרה‏[11], וזה כשיטת הרשב"א בתשובה‏[12] (ח"א סי' ח), כך ששיטה זו יכולה להוות "סניף" לצירופים אחרים, ואולי אף לסמוך עליה בפני עצמה בשעת הדחק‏[13].

האם דבריו נאמרו מפחד הגויים?

רקע ביוגרפי לדיון

כידוע, דברי המאירי נותרו בכתב יד מאות בשנים, ולא היו מצויים אצל הלומדים והפוסקים. בידי רבי בצלאל אשכנזי היה מצוי כתב יד של המאירי, והוא שילב פסקאות רבות ממנו בספרו 'שיטה מקובצת' (נקרא גם: 'אסיפת זקנים'). כפי שהוזכר, רק בשני מקומות ב'שיטה מקובצת' (ב"ק לח.‏[14]; וב"ק קיג.) הובאו דבריו בנוגע ל"אומות הגדורות בדרכי הדתות", ועליהם דנו הפוסקים האחרונים המוזכרים בפסקה הקודמת.

ספרי המאירי החלו להידפס רק במאתיים עשרים השנים האחרונות (והדפסתם ארכה זמן)‏[15], והלימוד בהם התפשט אט-אט. בעשרות השנים האחרונות, לאחר שמצויים בפנינו דברי המאירי בשלימותם, כפי שנדפסו מתוך כתבי יד, החל דיון ופולמוס האם דברי המאירי נכתבו מפחד הגויים או שמא זו דעתו ההלכתית הכנה של המאירי‏[16].

האם ספרי המאירי עברו צנזור?

יש מי שכתב שהעובדה שדברי המאירי נותרו בכתב יד עד הדורות האחרונים, מרחיקה מאד את האפשרות לומר שהדברים הם מחמת הצנזורה‏[17]. אך יש שהעירו על הדברים‏[18], שעובדה זו אכן שוללת את האפשרות שנעשתה צנזורה מאוחרת לכתבי המאירי, אך אין בדברים אלו בכדי לערער ולהקשות על האפשרות שהמאירי עצמו כתב את הדברים "לתשובת המינים", ובכדי להסיר קטגוריה של האומות [העלולה להביא לשריפת המחבר והחיבור‏[19], יחד עם יהודים רבים נוספים], כפי שמצאנו בכמה מרבותינו הראשונים שכתבו דברים בספריהם לתשובת המינים‏[20].

ויש מי שהעיר‏[21] שאף כתבי היד של המאירי עברו צנזורה, וראייתו מדברי המאירי (סוטה מז.) המביא את המסופר בגמרא (שם) אודות ישו שנדחה בשתי ידיים (כי הסתכל בעיניה של בעלת האכסניה), ודן ש אם הכוונה למייסד הדת הנוצרית, ובדבריו ישנן השמטות שנמחקו בכתב היד‏[22]. (וכן יש, כנראה, במקומות נוספים‏[23]).

נימוקי הסבורים שזו דעתו האמיתית של המאירי

יש הטוענים‏[24] כי זוהי עמדתו האמיתית של המאירי. לדבריהם, סגנון הדברים, אורכם והעובדה שחזר עליהם פעמים כה רבות‏[25], כמו גם שילוב אמירות אלו בתוך פרשנותו בסוגיה (והבאת ראיות לדברים מדברי הגמרא), מורים שדברים אלו הם עמדתו העצמית של המאירי, ולא רק "התנצלות" מפחד האומות. יש שהוסיפו‏[26], שאף שיש מקום להוספות מפחד האומות (כפי שנהגו הפוסקים מאימת הצנזורה), מכל מקום, לדעתם, אין כל היתר לסלף דברי תורה‏[27], באופן המביא לטעות בהלכה‏[28], ולכן, לדעתם, צריך לומר שהמאירי סבר שכך אכן ההלכה‏[29]. בנוסף‏[30], דברי המאירי בכמה עניינים, בהם לא חילק בין "האומות הגדורות בדרכי הדתות" לגויים עובדי אלילים (למשל, לגבי דיני ריבית לגוי‏[31], איסור שיתוף פעולה עם המלכות בלכידת עבריינים‏[32], ועוד), מראה שבנושאים האחרים בהם המאירי אכן חילק ביניהם - זו דעתו ההלכתית הכנה.

נימוקי הסבורים שהדברים נכתבו מפחד הגויים

לעומת זאת, יש הטוענים, שאדרבה, דברי המאירי בשלימותם מורה שדבריו נכתבו מפחד האומות. והם מביאים לדבריהם כמה הוכחות:

  1. דינים בהם המאירי סותר דבריו ממקום למקום – לעיתים דברי המאירי על היחס לגויים, המצמצמים ומסייגים הלכות מסוימות, נסתרים מדבריו במקומות אחרים, שנאמרו בצורה מרומזת או בלשון למדנית. דבר זה מלמד שהמאירי נאלץ לכתוב את פירושו מפחד האומות, אך במקום שבו יכול היה לכתוב באופן שהגויים לא יבחינו בדבריו, נותר בדעתו האמיתית. ויש כמה דוגמאות לכך:
    1. בנוגע לדין "נוכרי ורועי בהמה דקה - לא מעלין ולא מורידין" (ע"ז יג:), המאירי קובע שדין זה נאמר רק בנוגע לעובדי אלילים שאינם גדורים ברכי הדתות, והוא מפרש שהכוונה שאין מזיקים אותם בידיים, ואם ניזוקו מאיליהם - איננו חייבים להשתדל בהצלתם‏[33]. אך המאירי (ע"ז כו: בסוף, עמ' 62) כותב: "ישראל מל את הגוי לשום גר, אבל גוי צריך לחתוך ערלתו מצד חולי או מכה אסור שהרי זו העלאה והצלה"‏[34]. רואים שהמאירי מפרש שאסור להציל גוי (ולא רק שאין חובה), אך לא היה יוכל לכתוב זאת בפירוש אלא בדרך רמז‏[35].
    2. בנוגע למצווה להחיות גר תושב (ראה פסחים כא:), כתב המאירי (חולין קיד:) שגוי "כל שהוא מעובדי האלילים אי אתה מצווה להחיותו", ומשמע שאם איננו עובד אלילים - אתה מצֻווֶה להחיות אותו (ולא נדרש שום תנאי נוסף). אולם במקום אחר כותב המאירי (ע"ז סד:) "אף על פי שלעניין זה (של מגע גוי ביין) כל שנודע שאינו עובד עבודה זרה נקרא 'גר תושב', לעניין מצוה להחיותו לא נקרא גר תושב עד שיקבל עליו בפני שלושה שבע מצוות..." ורואים שדבריו על גוי "שהוא מעובדי האלילים" הם רק תוספת מפחד הנוצרים‏[36].
    3. כתב המאירי (בקונטרס ביד יד, הנדפס בסוף 'בית הבחירה' למסכת ברכות, בית יד סוף שער ז) "...אותם שהיו אצלנו כזבים באותם הזמנים, כגון עובדי אלילים", ומשמע שהגויים שאינם עובדי אלילים - אינם כזבים. אך במקומות אחרים כתב המאירי (שבת יג. שם טז. יומא מז. יבמות טז. ב"ק לח: סנהדרין קיב. ע"ז לו: שם נז. נדה לא: שם לד. מאירי שקלים ח, א) שהגויים דינם כזבים (ולא סייג זאת דווקא לעובדי אלילים).
  2. עיוותים היסטוריים. בחלק מהמקומות שהמאירי מפרשם על עובדי אלילים הקדמונים, הדברים אינם הגיוניים מבחינה היסטורית. נציג כמה דוגמאות:
    1. המאירי (ע"ז ב. עמ' 4): "ומה שאמרו בגמרא 'נוצרי לעולם אסור', אני מפרשו מלשון 'נוצרים באים מארץ מרחק' האמור בירמיה (ד, טז), שקרא אותם העם 'נוצרים' על שם נבוכדנצר, וידוע שצלם השמש היה בבבל ושכל עם נבוכדנצר היו עובדים לו... והדברים נראין וברורים"‏[37]. הברייתא (ע"ז ו.) נשנתה בימי רבי ישמעאל בארץ ישראל, ולא היה אז זכר לבבליים העובדים לשמש‏[38].
    2. שיטת רבנו תם (כתובות ג:) שאין חייבים מיתה על בעילת מצרי, כי התורה הפקירה את זרעו, ומתוך כך התיר רבנו תם לבת ישראל שהמירה ובא עליה גוי [ולאחר מכן היא חזרה בתשובה והוא התגייר] - להינשא לאותו גוי שהתגייר. המאירי (שם עמ' 18) חולק על רבנו תם, אך הוא מציג את דבריו כאילו דיבר רק הגויים "הקדומים" עובדי האלילים: "שלפי מה שראינו בנימוקיהם אירע להם בימים הקדומים מעשה באשת ישראל שנבעלה לגוי ונתשמדה אחריו ואחר כן חזרה בתשובה ונתגייר". כאילו המעשה שהתיר רבנו תם התרחש "בימים הקדומים", לפני שהתנצרו גויי צרפת‏[39]...
  3. אבסורדים הלכתיים. בכמה מקומות יוצא שדינו של גוי מ"האומות הגדורות בדרכי הדתות" עדיף על גר תושב (השומר שבע מצוות בני נח) או על ישמעאלי (שוודאי איננו עובד עבודה זרה‏[40]), והוא אבסורד. להלן כמה דוגמאות:
    1. .

נימוק נוסף לטיעון שדברי המאירי נכתבו מפחד האומות הוא ההקשר ההיסטורי של הדברים. המאירי נולד בשנת ה' אלפים ט' (1249) ונפטר בשנת ע"ה (1315)‏[41]. מסעי הצלב – בהם נשחטו, נטבחו, נשרפו, נעקדו ונרצחו רבבות יהודים (ומכללם רבים מבעלי התוספות) – התחרשו זמן לא-רב קודם לכן‏[42], והסתיימו רק כשלושים וחמש שנים קודם ללידת המאירי‏[43] (ואולי אף מאוחר יותר). רחוק מאד להניח שהמאירי יתייחס לנוצרים כאומה מתוקנת הגדורה בגדרי נימוסים ודתות, זמן כה קצר אחרי אסון כבד זה‏[44]. כידוע מספרי התולדה, הורע מצב יהודי צרפת ופרובינציה בזמנו של המאירי‏[45], ובתקופה זו הייתה השגחה קפדנית של השלטונות על ספרי הקודש‏[46], לכן סביר להניח שהמאירי כתב דבריו רק מפחד השלטונות.

משמעות דברי המאירי ביחס לנצרות

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: הפִּסְקָה כתובה בקצרה, מקצת מהדעות, ממקורותיהן ומנימוקיהן. כמו כן, יש להסביר מאילו מקורות בדברי המאירי יש סיוע לכל אחת מהגישות, וכיצד הגישות החולקות מתמודדות עם מקורות אלו של הצד השני..

המאירי איננו מפרט את נימוקיו על היחס לנוצרים. האם סובר שעבודה זרה בשיתוף איננה אסורה לאומות העולם? האם סובר שהנוצרים אינם מאמינים באמת בנצרות, אלא רק "מעשה אבותיהם בידיהם"? ושמא נימוקים אחרים הם המהווים את השיקול העיקרי להכרעתו.

בשאלה זו נחלקו הדעות. יש אומרים שהמאירי סובר שנצרות איננה עבודה זרה‏[49] גם במאירי (ע"ז ב.) הכותב שהנוצרים המוזכרים בגמרא כעובדי עבודה זרה, שאסור לסחור עמהם לפני אידיהם {{{2}}}, הכוונה לבבליים הקדמונים, בימי נבוכדנצר, שהיו עובדים לשמש, ונאמר עליהם (ירמיה ד, טז): "נֹצרים באים מארץ המרחק" (תענית כז:). המאירי אף כותב שהנוסח שצריך לומר בראיית בתי עבודה זרה (ביישובם - "בית גאים ייסח ה'"; בחורבנם - "א-ל נקמות ה'") נאמר על "בתי עובדי אלילים ושאר בעלי האמונות הקדומות שלא היו גדורים בדרכי הדתות" (ברכות נח:), ומשמע שכנסיות אינן בתי עבודה זרה, ולא צריך לומר עליהן נוסח זה.

ויש אומרים‏[50] שהמאירי סובר שיש להבדיל בין עובדי עבודה זרה שמעשיהם מושחתים ומקולקלים גם מבחינת המוסר האנושי, ויחסיהם בין אדם לחברו מעוותים ומרושעים, ובין עובדי עבודה זרה מתורבתים והגונים. ובשל כך, יש לנהוג בכל החומרה כלפי עובדי אלילים הקדמונים, אשר היו ידועים באכזריותם, ו"גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם" (דברים יב, לא), והתנ"ך מלא מסיפורי זוועה ממעשיהם האימתניים. ביחס לגויים כאלו בהחלט מוצדק לנהוג בדין "לא מורידים ולא מעלים" (סנהדרין נז.), ובוודאי שאין מקום לנהוג עמהם בחמלה ורחמים, ולהשיב להם אבידה. אך לגבי גויים הגונים, "הגדורים בדתות ונימוסים" שבין אדם לחברו, כלפיהם בהחלט ראוי ונכון לנהוג בגישה מוסרית ואנושית, ואין מקום להחיל לגביהם את הדינים האמורים, ואדרבה, ראוי ונכון לגמול להם חסד, להשיב את אבידתם, לתת להם מתנות ולהחיות אותם.

יש שהוסיפו‏[51] שמדברי המאירי עולה עיקרון נוסף, והוא שהנצרות הינה עבודה זרה מתונה (ולא רק שהנוצרים הינם אנשים מוסריים), בשל היותה מופשטת יותר מעבודת אלילים הקדומה ובאשר איננה כוללת פולחנים גסים (כמקובל בעמים הפרמיטיביים), וגם בשל היותה מטיפה למוסר חברתי ואנושי, לשמרנות מינית ולדאגה לחלש, בניגוד לאלילוּת הברברית. הם מציגים לדבריהם כמה הוכחות מדברי המאירי, ונזכיר אחת מהם: המאירי מתיר לסחור עם הנוצרים בזמנו סמוך ליום אידם, אף שישתמשו בתוצרת ללפולחנם הנוצרי, "שלא נאמרו דברים אלו אלא בזמנם שהיתה עבודת האלילים מתפשטת להקרבה ולהודאה... וכן שהיו עובדים לצבא השמים לחמה ולבנה ולמזלות ולעצים ולאבנים" (מאירי ע"ז ו:).

לקריאה נוספת

  • הרב דוד צבי הילמן, לשונות המאירי שנכתבו לתשובת המינים, בקובץ 'צפונות' א, עמ' סה-עב
  • הרב שלמה חיים הכהן אבינר, היחס לגוי, פרק שני: שיטת המאירי, בקובץ 'עיטורי כהנים', גיליון 59, שבט תש"נ, עמ' 2-5
  • הרב ד"ר מיכאל אברהם, האם יש עבודה זרה 'נאורה'?, בקובץ אקדמות יט, תמוז תשס"ז, עמ' 45-56
  1. ↑ תשובה זו נדפסה בספר 'עטרת חכמים' (לרבי ברוך פרנקל, בעל הברוך טעם), סי' יד, ובדפוסים אחרים - חו"מ סי' טו.
  2. ↑ בשו"ת חתם סופר, הוצאת מכון חתם סופר, תשל"ג, נוספה הערה: "אבל מה שכתב מרן [- החתם סופר] שלא יצא מפה קדשו [- של המאירי] תמוה, דלהדיא כתב המאירי כן בספריו כמה פעמים, וגם בבית הבחירה למסכת בבא קמא (שנדפס מכתב יד בשנת תש"י) קי"ג ע"ב במקומו (שמשם מביא השיטה מקובצת), הובא פסק זה".
    והרב דוד צבי הילמן, במאמרו 'לשונות המאירי שנכתבו לתשובת המינים', בקובץ 'צפונות', גיליון א, עמ' סה, האריך להשיב על הדברים, ותמצית דבריו שהעובדה שהדבר נכתב על ידי המחבר איננה אומרת שהוא לא נכתב מפחד הגויים (והביא כמה דוגמאות למחברים שכתבו בעצמם תוספות לתשובת המינים, בעצם כתב ידם); והעובדה שדברים אלו מופיעים כמה פעמים בדבריו נכונה, אך היא הנותנת, שהמעיין בהם ייווכח שכולם לתשובת המינים (להלן נסקור בעז"ה בלי נדר את דבריו באריכות).
    וראה להלן שהובא באריכות הדיון האם דברי המאירי הם לתשובת המינים, או שהוא אכן סובר כן. (ויש דעות שונות בשאלה זו, גם אצל הבקיאים במחקר). בכל אופן, אין בדברי הרד"צ הילמן בכדי להשיב על תמיהת המהדרים הנ"ל, שכן החתם סופר הוסיף (ולא צוטט בפנים, כי איננו ממין העניין): "ועיין בספר בן יוחי", וכוונתו לבקר ספר זה שבמודעת התנצלות שבתחילתו (עמ' ד) כתב "שכל מקום אשר נמצא בספרינו הקדושים דברי סרה על האומות וכו' לא כיוונו על העמים היקרים שבזמנינו... ובבגדו לשקר אמיתת דבר זה, הנה בוגד בקדושת קשר עליון בין חברת יצוריו בצדק ויושר, כי לה' הארץ ומלואה... הוא אמר כי לי כל הארץ לאום ולאום גוים וממלכות ויהי, כל צדיק באמונתו יחיה" וכו'. (וראה בהרחבה בערך צנזורה). וברור שדברים אלו נכתבו מאימת הצנזור, ואף על פי כן הקפיד החתם-סופר על נוסח זה.
    ואם כן, נראה שאף כאן כוונתו לומר שהדברים לא יצאו כלל מפי המאירי ואף לא לתשובת המינים (כי אסור לשבח את הנוצרים, כאילו הם גדורים בדרכי הדתות ומאמינים בא-להים, כשהם עובדי עבודה זרה ורוצחים), ובצדק תמהו המהדירים שהדבר מופיע בכתבי היד של המאירי, באריכות רבה ובמקומות שונים.
  3. ↑ בזו הפסקה התייחסות רק לפוסקים הנחשבים מגדולי התורה הידועים, "מהשורה הראשונה", בלבד.
  4. ↑ במקור כתוב "ב"ד", וכנראה הכוונה בית דין (וכך כתבנו בפנים), אך אפשר שהכוונה "בר דעת".
  5. ↑ יתכן שהמהרש"ם חשש לשיטת המאירי, לא רק מנימוקים הלכתיים (שהרי זו שיטת יחיד נגד שאר הפוסקים), אלא מנימוקים מוסריים. (אך יתכן שהמהרש"ם חשש לשיטה זו מנימוקים הלכתיים גרידא, כחומרת איסור גזל וכדומה).
  6. ↑ ראה מאמרו של ר' יעקב אופנהיימר: 'יחס היהדות לאומות העולם', בקובץ 'שמעתין', גיליון 85-86, עמ' 87-94. בראשית המאמר (עמ' 87) מתוארת חוברת זו, מבחינת תוכנה והרקע הציבורי לפרסומה, תוך הדגשה: "החבר מצטט רק מקורות עבריים מדפוסים שלא עברו את הצנזורה הנוצרית. הוא מסכם את מסקנותיו בצורת פסק הלכה, בציון מפורט של המקורות". בהמשך הדברים (באותו עמוד) נכתב כי המחבר (הרד"צ הופמן) אימץ בספרו את גישת המהרש"ל (יש"ש ב"ק פ"ד סי' ט) שאסור לשנות דברי תורה אף מחמת הסכנה. (במאמר מייצר על כך שהקונטרס לא תורגם לעברית).
  7. ↑ ראה: ר' יעקב אופנהיימר, במאמרו הנ"ל, בעמ' 89-90, 92.
  8. ↑ אגרות הראי"ה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה, ח"א, איגרת פט, עמ' צב-קא. איגרת זו, מתאריך כ"א מנחם-אב תרס"ד, היא האיגרת הראשונה (בספר האגרות) שכתב הראי"ה לאחר עלייתו לארץ הקודש בכ"ח אייר תרס"ד (האיגרת הבאה הינה איגרת טז בכרך זה), והדבר ניכר בפתיח המיוחד שבתחילת האיגרת (פט).
  9. ↑ דברי הרב אמורים רק לגבי דברי המאירי "שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם", אך שיטת המאירי בהקשר לנצרות, ולקביעתו שלא חלות לגביה הלכות הנוגעות לעבודה זרה, איננה מוזכרת בדבריו, ולכן סביר שהוא פסק כשיטת המאירי רק בנוגע לקביעה שכל הדינים הקשים שנאמרו כנגד עובדי עבודה זרה נאמרו בשל פראותם ורשעותם (בין אדם לחברו), אך אם יש להם חוקים חברתיים הגונים, אזי גם עלנו להתייחס כלפיהם בהוגנות (הרב שלמה אבינר, היחס לגוי, בתוך: עיטורי כהנים, גיליון 91, אלול תשנ"ב, עמ' 27-28).
    יתירה מזו, וספק אם הראי"ה קוק היה מודע לדברי המאירי שהנצרות איננה עבודה זרה, ולכל ההשלכות ההלכתיות של שיטת המאירי, שכן סביר מאד שהרב הכיר את דברי המאירי רק מהשיטה מקובצת ומגיליון הגמרא.
    [חיזוק לטענה שהרב לא הכיר את דברי המאירי במקומות אחרים (או לא קיבל אותם כשיטה שניתן להתחשב בה, ואפילו בשעת הדחק), יש להביא מהעובדה שהרב לא הזכיר את שיטת המאירי (ע"ז כ.) שאין איסור "לא תחונם" לגויים שבזמנינו, הגדורים בדתות ונימוסים (כמובא לעיל), לעניין היתר המכירה בשביעית, אף שכתב שניתן בשעת הדחק לסמוך על הדעה שאין איסור "לא תחונם" בישמעאלי (משפט כהן סי' נח, ס, סא וסג), דבר המורה שהרב, ככל הנראה, לא הכיר את דברי המאירי, לבד מה שהובא בשיטה מקובצת. וראה דברי הרב שלמה אבינר (היחס לגוי, עיטורי כהנים, גיליון 91 שם).]
    בכל אופן, התנגדותו התקיפה של הרב לנצרות ראה: אורות, ישראל ותחייתו, פסקאות ג-ז, ט, עמ' כא-כו איננה מבוססת על הקביעה ההלכתית, ואדרבה, הרב רומז שם (בפסקה ה, עמ' כג) לדעה ההלכתית שלא הוזהרו בני נוח על השיתוף.
    [אפשרות תיאורטית נוספת היא שהרב קוק גיבש את שיטתו התקיפה כנגד הנצרות והשפעתה במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה (ראו דברי הרב שחר נחמני, במאמרו שבסוף ספר 'לנבוכי הדור' (של הראי"ה קוק), בעריכתו, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, ישראל 2014, עמ' 309), ואילו האיגרת שלפנינו (פט) נכתבה זמן רב קודם לכן, ואפשר שאולי אז עדיין דעתו ביחס לנצרות הייתה סובלנית יותר (ראה שם). אך, כאמור, אין צורך בחילוק זה, משום שכלל לא ידוע לנו שהראי"ה הכיר את שיטת המאירי ביחס לנצרות, ובוודאי שאין כל ממצא שיכול להצביע על הסכמה לשיטה כזו. מעבר לכך, התנגדותו של הרב לנצרות לא נבעה ממניעים הלכתיים, אלא ממניעים רעיוניים, וכנ"ל.
  10. ↑ שו"ת שבט הלוי ח"ד סי' יג,; שו"ת יביע אומר ח"ח חו"מ סי' ב אות א; שו"ת יביע אומר ח"י יו"ד סי' מא (בעיקר באות ה); שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' מז אות ה; שו"ת עשה לך רב ח"ט סי' ל (הדברים מובאים גם במאמרו 'דרכי שלום ביחסים שבין יהודים לשאינם יהודים', בקובץ 'תחו"מין', גיליון ט, תשמ"ט, עמ' 71-81); שו"ת עטרת פז ח"א כרך ג אה"ע סי' ה ד"ה ומה גם, ח"א כרך ג חו"מ סי' יב, שם ח"א כרך ג חו"מ סי' ד הערה א ד"ה וראיתי להר"מ, ח"א כרך ג חו"מ סי' יב הערה א ד"ה ונומיתי לו, (מקצת מלשונו מובאת בהערות לקמן); ילקוט יוסף, שביעית, עמ' תשצה, תת-תתא (וראה מקצת לשונו בהערה להלן); ועוד.
  11. ↑ המאירי עצמו מחלק בין "האומות הגדורות בדרכי הדתות, ושמודות בא-להות" לעובדי אלילים. אך הבאנו את דבריו כהבנת הפוסקים הנ"ל.
  12. ↑ כך כתבו כל הפוסקים הנ"ל, אך הרב יצחק שמואל קסירר בספרו 'שמיטה כהלכתה' (בעילום שם)(דרוש מקור) האריך לטעון, ולהביא ראיות, שאין זו כוונת הרשב"א.
  13. ↑ אך שלא בשעת הדחק, לא סמך שום פוסק על שיטת המאירי כשלעצמה, וראה דברי הרב איתם הנקין הי"ד, במאמרו 'על מכירת קרקע לגויים ו'מכתב הרבנים, בקובץ 'המעין', טבת תשע"ב [נב, ב], גיליון 200 (עמ' 111 ואיך), בפרט בעמ' 113. (וראה גם מאמרו: 'בירורים בדין לא תחונם', בקובץ 'המעין', טבת תשע"ו [נו, ב], גיליון 216. יצויין שמאמר זה נערך ונדפס לאחר העלותו לגנזי מרומים ע"י הטרוריסטים הישמעאלים ימח-שמם).
  14. ↑ יש לציין, שדברי המאירי (שהובאו בשיטה מקובצת) הובאו בשולי הגיליון בדף הגמרא (ב"ק לח.) בדפוס וילנא.
  15. ↑ ראה שו"ת עטרת פז חלק א כרך ב - יורה דעה סימן ב ריש אות ג, ד"ה והנה: "ואמנם זה לא קשה מדוע הגאונים הנ"ל לא הזכירו את דברי המאירי, משום שכנודע רוב ככל ספרי המאירי נדפסו בזמנינו (עיין להגר"י סופר בס' זרע חיים (סי' א סוף אות א עמוד ג) במה שהתמרמר שם על שראה רבים אשר מקשים מדברי המאירי על דברי גאוני בתראי שנעלם מהם או אשתמיט מהם דברי הרב המאירי, ואין בזה שמץ טענה משום דכאמור רוב ספרי המאירי נדפסו רק בזמנינו בעשרות שנים אחרונות. ע"ש. וראה גם בשו"ת איש מצליח כרך ג' (במילואים עמ' תכז אות ו'). ע"ש. ומה גם דעל אף דהמאירי על מס' יבמות אשר התחיל לראות אור בין המסכתות הראשונות שיצאו לאור עולם מחיבור זה, מ"מ הרי לראשונה נדפס רק בשנת תקנ"ד בעיר שאלוניקי (ועי' במבוא למאירי יבמות, הוצאת מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תשכ"ב, בריש המבוא. יעויין שם). וס' חקרי לב הנ"ל נדפס בשנת "תושע יהודה וישראל", והיינו שנת תקמ"ז, וממילא עדין לא שזפתו עיני כל החכמים עד אז, וגם ספר קרן אורה הנ"ל אשר נדפס בשנת "קרן אורה" לפ"ק, והיינו שנת תקס"ב, צ"ל שעדין לא הגיע ספר המאירי לידו כיון שהיה זה סמוך לזמן הדפסתו. וק"ל".
    שו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג חו"מ סי' יב ד"ה והנה גבי): "...גבי המאירי נראה לומר שלא מצוי בו כל כך תיקוני צנזור כיון שרובו ככולו של חידושי המאירי היה טמון וספון זמן רב בכתב יד, ולא נדפס אלא בשנים מאוחרות, עי' לרבינו החיד"א שמציין לדברי המאירי בדרך כלל שמצאם בכתב יד ונזדמנו לו בתורת שאלה לימים אחדים, שכן כתב במחזיק ברכה או"ח (סי' מו סק"ב) ושם (סי' קסח סק"ד) ושם (סי' קפז סק"א) ושם (סי' קצב סק"א) ושם (סי' קצט סק"ד) ועוד, וראה גם בשם הגדולים ח"א (מערכת מ אות סה), ובשו"ת עטרת פז ח"א חיו"ד (סימן ב עמוד ע ד"ה הרי). יעו"ש. ואמנם שהבאנו בדברינו בשו"ת עטרת פז שם (סימן ב עמוד עו) שחידושי המאירי ליבמות נדפסו כבר בשנת תקנ"ד. יעו"ש. וראה גם לרבינו החיד"א בס' כסא רחמים (מס' סופרים בתוספות פ"א ה"ג) שכתב, והאריך בהם הרב המאירי ז"ל בפסקיו לשבת בספרו הנדפס מחדש וכו', וכ"כ כיו"ב בשו"ת טוב עין (סו"ס ד) וראיתי בפסקי המאירי לסוטה הנדפסים עתה מחדש. יעו"ש. הנה זה רק בכמה מסכתות בודדות, אולם כאמור דרובו ככולו של המאיר נדפס בתקופת עשרות השנים האחרונות, וכמו שהבאנו כיו"ב נמי בשו"ת עטרת פז שם (סימן ב עמוד עו) מדברי הרב זרע חיים (סי' א סוף אות א עמוד ג) שהתמרמר שם על מה שראה רבים אשר מקשים מדברי המאירי על דברי גאוני בתראי שנעלם מהם או אישתמיט מהם דברי המאירי, אולם אין בזה שמץ טענה משום שרוב ספרי המאירי נדפסו רק בזמנינו בעשרות שנים האחרונות. יעו"ש".
  16. ↑ ראה בהערות להלן. כדוגמה לפולמוס בדעת המאירי, ניתן לראות בוויכוח שבין הרב יצחק שפירא (ראש ישיבת 'עוד יוסף חי' ביצהר) והרב יוסף אליצור, בספרם 'תורת המלך', ובין הרב ישראל אריאל (ראש 'מכון המקדש'), בנוגע לדברי המאירי, כפי שעולה ממכתבו של הרב ישראל אריאל (המובא באתר ישיבת 'עוד יוסף חי'), המעיר על כך שבספר 'תורת המלך' (עמ' קפט) הובאו דברי המאירי שבכל מקום בו נזכרים גויים בתלמוד הכוונה "לאומות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות", ואלו דברי הרב ישראל אריאל: "לעניות דעתי, יש כאן טעות גדולה, וכבר נכשלו בה גדולים וטובים, ומצוה לשרש אותה. המאירי נאלץ לכתוב משפט זה דווקא מאימת הנוצרים שונאי ישראל בזמנו. שכן בימיו גזרו הנוצרים על שריפת התלמוד בפריז, כי משומד יהודי הביא לידיעתם הלכות בתלמוד שיש בהן, לדעתו, הסתה לשנאת הנוצרים... לאור האמור, לא היה יכול רבי מנחם המאירי להפיץ את חיבורו הגדול על התלמוד ללא צנזורה עצמית, כי היו שורפים את המחבר יחד עם ספריו. לכן מצא דרך להעיר את אוזן הלומד, וכתב באופן עקבי בספריו, בכל מקום בו דן בהלכה הנוגעת לגויים, הוסיף מיד - "האומות הקדומות", שאינו אלא ביטוי בלשון סגי נהור. באותם ימים היו מעתיקי הספרים מעתיקים בכתב יד, וכך היה האחד מעביר לשני את משמעות המושג 'אומות קדומות'." (ציטטנו רק מקצת מהדברים, וכדאי לראותם במקור בשלימות).
    נזכיר עוד, כי יש מחברים נכבדים (הבקיאים בתחום) שהסתפקו בשאלה זו, ראה דברי הרב דוד קאהן (בספרו 'העקוב למישור', תשנ"ג, עמ' לד) והרב אברהם זאב מלר (בספרו 'אבן הטוען', ח"ב, בני ברק תשנ"ד, עמ' תתקב) שהסתפקו בשאלה זו, ע"ש
  17. ↑ ראה שו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג חו"מ סי' יב ד"ה והנה גבי): "ונראה דאין לומר שיש לחשוש בדברי המאירי והרשב"א הללו שיש בדבריהם איזה הגהת צנזורה... ומה גם שלגבי המאירי נראה לומר שלא מצוי בו כל כך תיקוני צנזור כיון שרובו ככולו של חידושי המאירי היה טמון וספון זמן רב בכתב יד, ולא נדפס אלא בשנים מאוחרות..." (המשך דברי הרב פנחס זביחי, לגבי סדרי הדפסת חידושי המאירי, מובא בהערה לעיל, בתחילת הפסקה; נימוק נוסף שלו לקביעה זו מובא להלן).
  18. ↑ הרב דוד צבי הילמן, במאמרו 'לשונות המאירי שנכתבו לתשובת המינים', בקובץ 'צפונות', גיליון א, עמ' סה. (גם הרב ישראל אריאל, בדברי המובאים בהערה לעיל, דיבר על "צנזורה עצמית").
  19. ↑ ראה דברי הרב ישראל אריאל המובאים בהערה לעיל.
  20. ↑ הרב דוד צבי הילמן, שם (צפונות א, עמ' סה), מביא כמה הוכחות למקומות בהם מצינו לרבותינו הראשונים שכתבו דברים בספריהם לתשובת המינים:
    1. על המשנה (אבות ב, ג): "הוו זהירי ברשות" וכו', כתב הרשב"ץ (בספרו מגן אבות, שם): "...ורבינו יונה ז"ל פחד מהמלכות, שלא יעלילו אותו שהוא נותן דופי בהם, והיפך הדברים לשבח המלכות, [ופירש] שהאדם צריך שיהיה זהיר ברשות שתהיה אימת המלך עליו, כי כן ראוי למלכות לקרב האדם להנאתה ואינה חייבת לעמוד לאדם בשעת דחקו, כי אם תעשה רעה או טובה המלכות לשום אדם, מה' הייתה זאת, כי 'פלגי מים לב מלך ביד ה (משלי כג, א)". (וראה הערת הרב אליהו רחמים זיני, על ה'מגן אבות', שם, במהדורתו, דפוס ארז, ירושלים תש"ס, עמ' 102 הערה 63).
    2. הבית יוסף (חו"מ ריש סי' רסו) הסביר את דברי הטור (שם) שכתב "אבידת עכו"ם מותרת" (ולא "אבידת גוי"), בכך ש"בארץ אדום היו המינים מבאישים ריחם של ישראל בעיני המלכים מדין זה וכיוצא בו, וחכמי ישראל היו משיבים דלא נאמרו דברים הללו אלא בגויים שבזמן חכמי התלמוד, שהיו עובדי הצלמים ולא היו מודים בבורא עולם, ולהם קראו 'עובדי עבודה זרה', אבל גויים שבזמן הזה שמודים בבורא עולם אינם בכלל עובדי עבודה זרה לעניין דין זה וכיוצא בו". ונראה מהדברים, שהטור עצמו שינה את הלשון (עוד קודם להדפסת הדברים ולביקורת הצנזורה) לתשובת המינים. (ועיין שם בבית יוסף שהציע הסברים נוספים לשינוי זה, כגון לרבות יהודי העובד עבודה זרה, ורואים שהבין ששינוי זה מהמחבר הוא).
    3. רבנו מנוח (בפירושו על הרמב"ם פ"י מהל' ברכות הי"ט): "הרואה בתי אומות העולם ביישובם אומר בית גאים יסח ה' בחורבנן אומר א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע. – זה אמרו על האומות שמייצרים לישראל, כגון הישמעאלים וכד', שיש להם בתים מיושבים בארץ ישראל, ואי נמי ביתו של סנחריב או נבוכדנצר וכיוצא בהן, ורואה אותן ביישובן, תיקנו לומר עליהם פסוק זה שהוא כעין תפילה למפלתם, ועל חורבנן נותן הודאה לשם שגמל להם כגמולם והשיב להם נקם; אבל בני האומות שבגולה שאנחנו ביניהם ולא באו בגבולנו, שחוצה לארץ אינה ירושה לנו, והם אוהבים אותנו ומרחמים אותנו להתגורר בארצם - לא דיברו כלל, הלא תראה כי אמרה תורה 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' (דברים כג, ח). ראה קברי אומות העולם אומר בושה אמכם מאד וגו' – ודווקא שראה אותם בארץ ישראל, והוא שיהיו מהאומות הקדומות". עד כאן דבריו, שכנראה נכתבו מפחד האומות (הרב דוד צבי הילמן, שם; יש לציין, שבדוגמה זו לא הובא מי מרבותינו הקדמונים שקבע שהדברים נאמרו לתשובת המינים, אלא כך סובר הרב דוד צבי הילמן, וסביר שהחולקים בשיטת המאירי, או לפחות חלק מהם, יאמרו גם ביחס לרבנו מנוח, שזו הייתה שיטתו ההלכתית). רבנו מנוח היה בן תקופתו ובן מקומו של רבנו המאירי, ולכן מדבריו סביר להקיש לדברי המאירי, שהיה נתון במציאות דומה (ואף בהווי חיים תרבותי וחברתי קרוב).
  21. ↑ הרב דוד צבי הילמן, במאמרו הנ"ל, אות כד-כה, עמ' סט-ע (בצפונות א).
  22. ↑ וזה לשון המאירי שם (בכל מקום שיש שלושה קווים הכוונה שנמחק בכתב היד): "והוא שאמרו לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו וכשנפרד הימנו כעס בעצמו והפליג למרוד ותלה אבן שואבת בעגל ירבעם והעמידו בין הארץ לרקיע להטעות בו בני אדם וכן לא --- בשתי ידיו על שנידהו ולא רצה לקבלו בתשובה וגרם לו שכעס בעצמו ועבד את האלילים וכמו שאמר זקף לבינתא --- את הרבים לעבודת האלילים --- זה אין בו שם לווי כלל וכן היא הגירסא בכל ספר מדויק שדחפו בשתי ידיו וסופרים המוטעים הכניסו בו בקצת גמרות שם לווי עד שנמצא בקצת גמרות חדשות --- וטעות גמורה הוא שהרי --- הנזכר היה בימיו מן הראשונים שבבית שני שהרי שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה ר"ל מאותם מאה ועשרים זקנים שבימי עזרא והוא היה כהן גדול אחר עזרא ואנטיגנוס איש סוכו קבל ממנו ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן קבלו מאנטיגנוס ויהושע בן פרחיה קבל מהם אלא שטעות מפורסמת היא וזה שהוזכר כאן היה אחר שכעס בעצמו ועבד את האלילים ומרד על החכמים וחלק עליהם וכישף והסית והדיח ועל זה בעצמו נאמר במסכת גיטין אסקיה בנגידא ואף שם כל שגורס שם לווי שבוש סופרים הוא בלא פקפוק".
  23. ↑ ראה בדברי הרד"צ הילמן, שם, סוף אות כה.
  24. ↑ ראה דברי הרב שלמה אבינר במאמרו היחס לגוי, בקובץ 'עיטורי כהנים', גיליון 59, שבט תש"נ, עמ' 2-3 (נדפס מחדש בספרו 'טל אורות'(דרוש מקור)). וכן כתב בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג חו"מ סי' יב ד"ה והנה גבי): "ונראה דאין לומר שיש לחשוש בדברי המאירי והרשב"א הללו שיש בדבריהם איזה הגהת צנזורה, חדא שמתורף לשונות הדברים הללו שכתבו לא נראה כן, כיון שאין זה רק תוספת מילה כל שהיא, אלא אורך מילים השייכות לגוף (התשובה) [העניין]. ודו"ק". (המשך דבריו הובא לעיל).
  25. ↑ הרב שלמה אבינר, שם ('עיטורי כהנים', 59): "יש להוסיף, שאלה שטענו שלא מפי המאירי יצאו הדברים, כגון החתם סופר (כפי שמובא בשמו ב[ילקוט שינויי נוסחאות] ברמב"ם [מהדורת ר' שבתי] פרנקל, גזלה ואבידה יא, ג), לא היה בפניהם אלא ציטוט אחד (שיטה מקובצת ב"ק קיג, א), אך שונה הוא מצבנו – שיש לנו עשרות מקומות שהמאירי אומר כן, ורק במסכת עבודה זרה נמצאת הערה זו של המאירי בעמודים 4, 9, 28, 32, 34, 38, 39, 46, 48, 53, 59, 61, 214. אי אפשר לומר שכל אלו אינם לאמיתה של תורה. אי אפשר לומר שהמאירי כתב כן בצורה אפולוגטית כדי למצוא חן בעיני הגויים, שהרי מפחד הצנזורה די להשמיט או לכתוב 'עכו"ם' / 'רשעים' / 'קדמונים' וכדומה..." [ואין צורך באריכות כה גדולה, ובהבאת ראיות מהתלמוד לדבריו].
  26. ↑ הרב שלמה אבינר, שם (עטורי כהנים, 59, עמ' 2-3).
  27. ↑ וראה בערך צנזורה/הצנזורה בראי ההלכה, מדברי הים של שלמה (ב"ק פ"ד סי' ט), ומדברי הרב דוד קאהן (בספרו 'העקוב למישור', תשנ"ג, במבוא, עמ' לד).
  28. ↑ למשל, לעיתים כשהגויים הכריחו לעשות מלאכות בשבת, כתבו הפוסקים – מחמת הצנזורה – שהדבר מותר מחמת "דינא דמלכותא דינא", אך ברור שבאמת ההיתר הוא מפני פיקוח נפש (שאם לא יעשו מלאכות אלו, הגויים יהרגום), אך לא יכלו לכתוב כן מאימת הצנזורה. אך לסלף דברי תורה ממש מפחד הגויים אסור, ועדיף לשתוק (לפחות מעניין זה) ולא להדפיס הספר. ראה דברי הרב איתם הנקין הי"ד ויבדל לחיים הרב שמריה רגשוני נר"ו, בעלון ספרני הישיבות, גיליון לו, עמ' 17. (וראה דברי המהרש"ל בספרו 'ים של שלמה' (ב"ק פ"ד סי' ט), ועוד).
  29. ↑ הרב יצחק יוסף, הראשון לציון והרב הראשי לישראל, בספרו 'ילקוט יוסף', על המצוות התלויות בארץ, כרך א, השביעית והלכותיה, ירושלים תש"ס-תשע"ה, עמ' תתא, וזה לשונו: "ומה שכתב לדחות ההוכחה מהמאירי, שדבריו אינם בדווקא, וכמו שכתב החתם-סופר, הוא דוחק גדול לומר שהמאירי יכתוב דברים שאינם להלכה, רק [= אלא] לתשובת המינים. ובהגלות דעת הרמב"ם, החינוך, הרשב"א והרלב"ג, שתלו להך איסורא [= "לא תחונם"] אם הוא עובד עבודה זרה, שפיר יש לקיים דעת המאירי להלכה כפשוטם, שמותר למכור לגוי שאינו עובד עבודה זרה". (ושנה דבריו בספרו 'שולחן המערכת' עמ' תרלב-תרלג; וראה: 'ענף יוסף' עמ' קיא-קיב). (יש להעיר, שבאופן פשוט היתר המאירי ל"אומות הגדורות בנימוסים ודתות", הוא גם על הנוצרים.
    הרב שלמה אבינר (שם - 'עיטורי כהנים', 59, עמ' 2-3): "אי אפשר לומר שהמאירי כתב כן בצורה אפולוגטית כדי למצוא חן בעיני הגויים, שהרי מפחד הצנזורה די להשמיט או לכתוב 'עכו"ם' / 'רשעים' / 'קדמונים' וכדומה, אך ודאי לא לשקר בשם התורה, שזה ודאי אסור מכל וכל, ואינו נדחה אפילו מפני פיקוח נפש" [והביא מקורות לדבריו].
  30. ↑ הרב שלמה אבינר, שם (עטורי כהנים, 59, עמ' 3).
  31. ↑ ראה מאירי (ב"מ עא.): "ישראל וגוי שבאו ללוות מישראל [אחר], ואי אפשר לו לקיים את שתיהן [= להלוות לשניהם], מצווה להקדים לישראל בחינם ולא לגוי בשכר, ומכל מקום אף לגוי בשכר יש בו צד מצוה ומוסר, הואיל ובא לפניך אל תשיבהו ריקם, אלא שמכל מקום לא נצטוות בו להלוות בחינם. ויש מפרשים שזו כוונו חכמים באמרם: 'לנכרי תשיך' - 'זו מצות עשה', ואע"פ שזו יראה שעניינו לעבור ישראל עליו בעשה מכוח לאו הבא מכלל עשה כמו שבארנו [ראה מאירי ב"מ סא. ב"מ ע: ע"ש), מכל מקום במה שדרשו במקרא זה רצונו לומר 'אם כסף תלוה' נכלל צד מצווה בהלוואתו מיהא בשכר ולא לנטשו מכל וכל, והוא שאמרו: 'אם כסף תלוה את עַמי' - עַמי וגוי עַמי קודם, את העני עני ועשיר עני קודם, 'עִמַךְ' - ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, הא למדת שאף הגוי נרמז במקרא, אלא שישראל בחנם קודם לו אף בשכר, ולא נאמר עליו לשון קדימה אלא שאף הוא בכלל צד מצוה ומוסר".
    אגב, גם כאן ניכר יחסו הייחודי של המאירי לאומות העולם ולהתחשבות בהם. [אכן, מדבריו כאן נראה שאיננו מצווים להחיות גוי, ולא חילק בזה בין עובדי אלילים ובין "האומות הגדורות", אך במקומות אחרים המאירי כתב שאנו חייבים בחיותם של "האומות הגדורות" (ראה מאירי ביצה כא:; פסחים כא: עמ' סז; חולין קיד: עמ' תלד), וצ"ע קצת לדרך זו].
  32. ↑ ראה מאירי (ב"מ פג:): "תלמידי חכמים וחסידים ואנשי השם ראוי להם, להרחיק עצמם על כל פנים שלא להתוודע לרַשות, וכל שכן לקבל מהם מנוי לתפוש גנבים וליסטים ושאר רשעי הדור לימסר להריגה, שכל שעושה כן הרי הוא גורם להיהרג הרבה נפשות מדין המלכות שלא מדין תורה, וכל שמסבב מיתתו שלא בדין תורה הרי זה אחד ממיני המלשינות והמסירה... ואם תאמר שאף הוא מניחם אלא אם כן נודע בהם שמתחייבים מדיני ישראל - הרי עובר על חקי המלכות וטכסיסיו, ואף זה אסור לו. וכמו שאמר אחד מגדוליהם 'ומאי אעביד הורמנא דמלכא אנא?' אחר שכן, אין בה אלא להתרחק מזו ומכיוצא בה, ולהשתדל עליה בכל כוחו, כבר השיבו לאחד מהם: 'אביך ברח ללודקיא את ברח לאסיא'." (העיר על דוגמה זו הרב יהודה דוד בלייך, במאמרו 'הסגרת פושע יהודי לעם נוכרי (פרשת נקש)', בתוך: תחו"מין, גיליון ח, תשמ"ח, (עמ' 297-303), ענף ז (עמ' 302), ע"ש).
    יש לציין, שבדוגמה זו המאירי לא מחלק בין "העמים הקדמונים" שעבדו לאלילים ובין "האומות הגדורות בדתות ונימוסים", אף שהוא מגדיר שיש דין 'מוסר', ובמקום אחר(דרוש מקור) כתב שאין דין מוסר אלא בעמים הקדומים וכו'.
  33. ↑ ראה (מאירי ע"ז יג: עמ' 29): "הגויים, רצוני לומר עובדי האלילים שהוזכרו תמיד במסכת זו, ורועי בהמה דקה... אין מזיקין אותם בידיים, ואם הוזקו מאליהם אין חובה עלינו מן הדין להשתדל בהצלתם". והעיר הרב המהדיר שזהו פירוש חדש שלא מצינו בראשונים כמוהו.
    (מאירי ע"ז כו: עמ' 53): "הגויים ורועי בהמה דקה ישראלים... כל שבא להם ההיזק מאליו אין אנו מצווים להשתדל בהצלתם. ואף בזו של גוים צריך אתה לבחון מה שהקדמנו באיזה גוי הוא אומר כן רצוני לומר שבעובדי האלילים נאמר שלא היו גדורים בדרכי הדתות ואדרבה כל עבירה וכל כיעור יפה בעיניה... הא כל שהוא מעובדי הא-להות, אף על פי שאינו מכלל הדת, אינו בדין זה חלילה וחס..." והמהדיר כתב: "שיטה חדשה גמרי, כי כל הראשונים כתבו ש'לא מעלין' רצונו לומר שאסור להעלותם".
  34. ↑ והמאירי ממשיך: "ואף על פי שנעשית מצוה זו ברפואה זו הרי אין כוונתו למצווה, ובשכר מיהא מותר כדין האמור בהולדה וכן דעת גדולי הרבנים... הא כל שבחנם ושלא להתלמד הרי הוא כמשתדל בהצלתו. וכבר ביארנו שדברים אלו כלם בעובדי האלילים נאמרו..." (ובזה השאיר לעצמו פתח התנצלות, אם יתפסוהו על דברים אלו...).
  35. ↑ הרד"צ הילמן, שם, עמ' סט, אות כ-כב.
  36. ↑ הרד"צ הילמן, שם, אות לא-לג, עמ' עא.
  37. ↑ וראה גם ב(מאירי תענית כז: אנשי מעמד, עמ' 97).
  38. ↑ הרד"צ הילמן, שם, עמ' ע אות כו-כז. וכבר בימי המעמדות (המוזכרות במאירי תענית הנ"ל בהערה הקודמת), לא היה זכר לבבליים העובדים לשמש, ולא חששו מהם, וכפי הידוע מדברי חז"ל ו[להבדיל] מספרי התולדה (- ההיסטוריה), היו אז רק תחת שילטון יוון ורומי, ולא בבל, כנודע. (הרד"צ הילמן, שם).
  39. ↑ הרד"צ הילמן, שם, עמ' סז אות ו.
  40. ↑ יש לזכור, שבתקופת המאירי, העמים הנוצריים היו אכזריים ביותר כלפי היהודים, ומתורבתים הרבה פחות מהמוסלמים, כידוע.
  41. ↑ מתוך הביוגרפיה בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן.
  42. ↑ ראה בהערה הבאה, וכאן נביא כמה מקורות קדומים יותר על הטבח הנורא שהתרחש בשנת תתנ"ו. ראה פסיקתא זוטרתא (פר' אמור, ויקרא כב, לג, דף סב.): "ואני כותב להיות זיכרון מעשה שעשו קדושי עליון, קהל מגנצ"א, שמסרו עצמם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם ביום אחד, בפרס חג שבועות, ונשחטו כאיש אחד על קידוש שם א-להי ישראל, בשנת ד' תתנ"ו לבריאת העולם, כשנתנו יד יושבי הארץ לעלות לרשת משכנות עליון. ועליהם ועל כיוצא בהם הכתוב אומר 'ונקיתי דמם לא נקיתי'. 'תחת הנחושת אביא זהב' וגו' - תחת דם הצדיקים מה יביא?? אני ה'. נאמן לשלם שכר טוב".
    ובמקום אחר בספר זה (לקח טוב שיר השירים א, ג): "...לפי שרואים ייחודן של צדיקים שנהרגים על קדושת שמך, חוזרים על כרחם ונותנים הודאה לשמך הגדול, כדרך שנעשה בימינו בקהילות אשכנז בשנת תתנ"ו, כשנתנו יד בני שעיר לעלות על ארץ הצבי, ושלחו ידיהם בקהלות ונשחטו על קדושת השם. כל אלה וכאלה ראה שלמה ברוח הקודש ודיבר עליהם".
    וראה פירושי סידור התפילה לרוקח, סי' לז - אז ישיר, עמ' רכט; ספר המנהגים (לר"א קלויזנר) סי' קלא; מנהגי מהרי"ל, שבועות אות א, הלכות י"ז בתמוז וט' באב אות ג וט; ט"ז או"ח סי' תצג ס"ק ב; מחצית השקל סי' רפד ס"ק ח; פסקי תשובות שם אות יז ובהערות; משנה ברורה סי' תיח ס"ק א; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ו; תבנית:חוות יאיר קכו$שו"ת חוות יאיר סי' קכו, וסי' רלח; שו"ת חת"ס או"ח סי' קנט; פני יהושע ברכות ב. במהדו"ב; משנה שכיר, מועדים, בין המצרים, גזרות תתנ"ו באשכנז; ועוד.
  43. ↑ מקובל לתארך את מסעי הצלב לשנים ד' אלפים תתנ"ו-תתק"ו (1096-1215), ראה שו"ת בית מרדכי ח"א סי' יח ד"ה רא"ל פרומקין, וסי' ל, ד"ה אולם לזכר; ד"ר אליהו בן-זמרה, (בתוך מאמרו 'קדושת החיים ומסירות נפש בימי השואה על פי ההלכה'), בקובץ 'סיני' גיליון פ, עמ' קנב הערה 10 (המאמר כולו בעמ' קנא – קפה).
  44. ↑ כשם שרחוק להעריך שחכם בזמנינו יתייחס לנאצים כאומה מתוקנת הגדורה בנימוסים (וקל וחומר אם גרמניה לא הייתה מתנצלת ומפצה את שרידי השואה, אלא הייתה ממשיכה בדרכה האידאולוגית ובגישה אכזרית כלפי יהודים, ראה להלן בסמוך).
  45. ↑ הרב דוד צבי הילמן, שם (- צפונות א), ריש עמ' סח. הרב אליהו זיני בהערותיו לספר 'מגן אבות' לרשב"ץ, בהוצאתו, ירושלים תש"ס, פ"ב מ"ג, עמ' 102 הערה 63.
  46. ↑ הרב דוד צבי הילמן, שם (- צפונות א), עמ' סה, והביא לדבריו שתי הוכחות:
    1. הבית יוסף (חו"מ ריש סי' רסו) הסביר את דברי הטור (שם) שכתב "אבידת עכו"ם מותרת" (ולא "אבידת גוי"), בכך ש"בארץ אדום היו המינים מבאישים ריחם של ישראל בעיני המלכים מדין זה וכיוצא בו, וחכמי ישראל היו משיבים דלא נאמרו דברים הללו אלא בגויים שבזמן חכמי התלמוד, שהיו עובדי הצלמים ולא היו מודים בבורא עולם, ולהם קראו 'עובדי עבודה זרה', אבל גויים שבזמן הזה שמודים בבורא עולם אינם בכלל עובדי עבודה זרה לעניין דין זה וכיוצא בו". ואם כן, מפורש כתוב בבית יוסף שבימי הטור, היה צורך להתאים את הספרים (מכתבי יד, עוד קודם המצאת הדפוס), לרצון שלטונות. והטור חי בערך בתקופת המאירי (לפי הביוגרפיה של פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן, הטור חי בערך בשנים ה' אלפים כ"ט-ק"ג (1269-1343), כלומר הוא צעיר מהמאירי בכעשרים שנה, ורק תחילת חייו חי באשכנז ו"בארץ אדום").
    2. גם בספרי התלמוד שנכתבו מתחילת האלף השישי והלאה, היו הסופרים משמיטים דברים שכנגד הנוצרים, כמו שכתב בעל 'דקדוקי סופרים' במאמר 'על הדפסת התלמוד', הערה כח. (שוב, מדובר על תקופת המאירי, ועוד קודם המצאת הדפוס). [ראיה זו הזכיר גם הרב אליהו זיני, שם].
  47. ↑ הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ח"ט סי' ל בתו"ד); הרב פנחס זביחי (שו"ת עטרת פז ח"א כרך ג חו"מ הערות סימן יב הערה א ד"ה ואולם בפועלים); אנציקלופדיה תלמודית (כרך א, ערך אידיהן של עכו"ם, טור תקז הערה 176); הרב שמואל תנחום רובינשטיין במאמרו: 'זכויות המיעוטים לאור ההלכה', בקובץ תורה שבעל פה, גיליון ל, סוף עמ' כ (במאמר בעמ' יח-כו); הרב ד"ר דרור פיקסלר ור' גיל נדר, במאמרם 'האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?', בקובץ תחו"מין, גיליון כב, תשס"ב, הערה 3; ועוד. [וראה בהערה הבאה].
  48. ↑ כפי שהעירו ב'מקורות וציונים' על הרמב"ם, מהדורת ר' שבתי פרנקל ז"ל, פ"ט מהלכות עבודה זרה ה"ד, עמ' קעא.
  49. ↑ ‏[47]. כך משמע‏[48]
  50. ↑ ראה דברי הרב אבינר בספרו 'טל אורות', בראשית, עמ'(דרוש מקור); מאמרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם: 'האם יש עבודה זרה 'נאורה'?', בקובץ אקדמות יט, תמוז תשס"ז, עמ' 45-56.
    דברים דומים כתב הרב אברהם (נפתלי צבי) רוֹת (מפרנקפורט-דמיין ולוקסמבורג), בסוף מאמרו 'מעשה דרוֹמי (- כניסת האפיפיור לבית הכנסת ברומא) והלכות שתי וערב', בקובץ שרידים ח, עמ' סב (המאמר מתחיל בעמ' נח): "המאירי לא דן במהות הטומאה הנוצרית עצמה ומבחינה דתית-יהודית (ולגבי פולחנם עצמו כתב החתם סופר: "פשיטא דעבודתם עבודה זרה היא"), אלא בעיקר בנגוע ליחס הסוצאלי והמוסרי כלפי הנוצרים".
  51. ↑ ראה אצל הרב ד"ר מיכאל אברהם, 'אקדמות' שם, בכותרת: "דרגת ביניים: עבודה זרה קלושה".
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=דרשני:שיטת_המאירי_ביחס_לאומות_הגדורות_בדרכי_הדתות&oldid=160899"