בושם האפרסמון: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
ה'''אפרסמון''' היה צמח שממנו הפיקו בשמים, ובהם [[שמן אפרסמון]] שעליו יש דינים מיוחדים, ולפי השערת חוקרים מסוימים זהו ה[[צרי]] או ה[[נטף]] שב[[קטורת הסמים]].
'''אפרסמון''' הוא שמו של שיח אשר מוזכר ב[[תלמוד]] ואשר ממנו הפיקו [[בושם]] יקר ערך. דר' זהר עמר‏ מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן סבור כי ניתן לזהות אותו עם השיח המופיע ב[[מפת מידבא]] ותאורו: "יש לו שלושה עלעלים (כמו תלתן) - כמו שהוא מתואר בספרות הקלאסית (וכך גם בימינו)" <ref>זהר עמר, [http://siach-sade.macam.ac.il/siach/index.asp?id=korKot אזור גידולו של האפרסמון לאור מפת מידבא] - [[שיח שדה]]- כתב עת למקום, סביבה ויהדות</ref>
 
השם המדעי המעודכן של ה"אפרסמון" הוא Commiphora gileadensis.  בעבר הוא כונה בשם המדעי Commiphora Opobalsamum‏  או '''בלסם''', '''בלסאן''', '''בושם''' . אין זה העץ המכונה [[אפרסמון]] בימינו שאין מקורו באזור ארץ ישראל.
 
מ'''שמן אפרסמון''' ניתן היה להפיק ריח עז, בעוצמה משתנה של אפקטיביות, להנאה, ל[[קטורת]], ל[[רפואה]] ולמשיחת [[מלך|מלכים]] בעת ההכתרה ‏‏<ref>‏[[תלמוד בבלי]] [[מסכת כריתות]] ה, ב‏</ref>.
 
יוקרתו של האפרסמון נבעה מכך שאין לו כמעט שרף מוצק, אלא רק נוזלי, נדיף ביותר, ומכאן הסוד שבהפקתו. מוצא האפרסמון הוא ב[[חצי האי ערב]], אך רק ב[[ממלכת יהודה]] היה המקום היחיד שהוא גדל באופן מתורבת.
 
במאמרו '''עץ האפרסמון שבקטורת''' <ref>[[תחומין]] י"ז, תשנ"ז</ref> סבור כי ה"נטף", ה"צרי" וה"קטף" הם שמות נרדפים למוצרי האפרסמון.זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל, אך דומני שהזיהוי של הצרי-אפרסמון החז"לי הוא מבוסס, הנסמך על מסורת זיהוי רציפה שהשתמרה בימי הביניים בזכות המסורת הסורית-ערבית אשר מתעדות אותה בהרחבה, כולל איורים. כדאי לציין שהחל מהמאה השביעית-שמינית, האפרסמון מוגדל במצרים בעין אלשמס הסמוכה לקהיר העתיקה. יש על כך עשרות רבות של תיאורים, עד לראשית המאה השבע-עשרה. השימוש השמן אפרסמון היה נסחר ומקובל גם בפרמקפאות אירופאיות עד המאה השמונה עשרה.
גם המקורות הקלאסים מציינים שמוצא הבר של האפרסמון הוא בערב, אך ביהודה הוא המקום היחיד שגדל באופן מתורבת .
 
==סממני הקטורת==
ה'''נטף''' נזכר ב[[תורה]]‏‏ כאחד מסממני [[הקטורת]]. בשנה השנייה לצאת  [[שבטי ישראל|בני ישראל]] מארץ [[מצרים העתיקה|מצרים]], כאשר [[משה]] מסיים את בניית  ה[[משכן]] ומכין אותו לעבודת ה', נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם" [[ספר שמות]] (ל', ל"ד -ל"ז)
 
ברשימת סממני [[הקטורת]] המובאת אצל חז"ל<ref>‏[[תלמוד בבלי]] [[מסכת כריתות]] ה, ב‏</ref>, לא מוזכר במפורש הנטף, ובמקומו בא '''הצרי''', אשר לדברי [[רבן שמעון בן גמליאל]] "אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף". הצרי מזוהה במדרש [[בראשית רבה]] כ"בלסם-קטף" : '''קחו מזמרת הארץ בכליכם''' -רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם קטף, מעט דבש".
 
גם רבי [[סעדיה גאון]] וה[[רמב"ם]] ‏‏<ref>‏‏‏‏רס"ג בתפסיר לשמות ל, לד, בפירוש סעדיה גאון על התורה. ירושלים, תשמ"ד עמ' צ"ו, והרמב"ם בהלכות ביאת המקדש פרק ב'‏</ref> זיהו את ה"נטף" ואת ה"צרי" עם '''עוד בלסאן''', כאשר המונח "עוד" משמעותו מקל או ענף - דהיינו, בלסם העץ.
 
===הבושם===
ב[[ספר מלכים]] כתוב על [[מלכת שבא]]: "וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּ'''בְשָׂמִים''' הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" מקור=[[ספר מלכים]] א' י,י}}.
המושג '''כבֹּשֶׂם הַהוּא''' מתייחס לדעת ד"ר עמר לאפרסמון, הוא הבושם המשובח . ‏עמר מציין ל[[תרגום אונקלוס]] את המילה 'נטף' בשם "בוסמין", ולדעתו אין זה בושם סתם כשם כללי, אלא כינוי ספציפי לשמן האפרסמון, הבלסם-בשאם-בושם. זאת ניתן ללמוד גם מדברי [[יוסף בן מתתיהו]], שלדעתו הובא הבלסם על ידי מלכת שבא מ[[חצי האי ערב]] - שאכן ידוע עד היום כמקום שבו גדל הבלסם.
 
הבשם, לפי פרשנות זו של עמר, גדל באופן טבעי גם בעין גדי, כנזכר במגילת [[שיר השירים]] <ref name=zoar/>. [[שלמה המלך]] מציין את ריח השמנים ואת ערוגות הבשם :" "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר "(ה' י"ג) ועליו נאמר :"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (א',ב')
 
הבלסם מוזכר כבושם של ארץ ישראל על ידי [[יוסף בן מתתיהו]], הכותב ש[[אנטוניוס]] העניק לאהובתו [[קליאופטרה]]. בתרגום של הקטע לעברית על ידי [[אברהם שליט]] הוא כותב "הארץ הזאת מגדלת את הצרי, היקר ביותר מן (הצמחים המצויים) שם והגדל רק במקומות ההם" ‏‏<ref>‏'''קדמוניות היהודים''', ספר 15, פרק 4 סעיף 2‏</ref>.
 
===הפנג===
[[רש"י]], בעקבות [[ספר יוסיפון]] (ספר [[היסטוריה]] [[יהודים|יהודית]] שהופיע ב[[איטליה]] ב[[המאה ה-10|מאה העשירית]]) מפרש את הפסוק "יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ו'''פָנָג''' ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך" ([[ספר יחזקאל]] כז יז) פנג הוא "בלשמא" ‏‏<ref>‏[[דוד פלוסר]], ספר יוסיפון, תשל"ט. א' עמ' 51 רש"י ליחזקאל כ"ז, י"ז ומסכת ברכות מ"ג א' לפי הערה ב'''זהר עמר''' עמ' 473‏</ref>
 
===אזור הגידול===
על כלל הזיהויים מתעוררת שאלה כבדה, והיא שבעוד שסממנים אלה היו ידועים כגדלים בעיקר בארץ ישראל (הצרי בגלעד, הבושם בעין גדי), ואילו הבלסם גדל היום רק באזור [[חצי האי ערב]]. ככל הנראה שאלה זו היא שהניעה את יוסף בן מתתיהו לייחס למלכת שבא את הבאת הבלסם לארץ; אלא שהדבר אינו מתיישב עם אזכור הצרי (לכאורה הבלסם) הבא מן הגלעד כבר ב[[ספר בראשית]] (לז,כה): "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּ'''צְרִי''' וָלֹט, הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".
 
אמנם, ה[[בוטנאי]] [[מיכאל זהרי]] סבור שאין להוציא מכלל אפשרות כי הצמח גדל בר גם באזורים המוזכרים, וממנו טופחו מיני תרבות ‏‏<ref>‏M.Zohary', Plants of the Bible, Cambridge 1982 , p.198  מצוטט בהערה ל'''זוהר עמר''' עמ' 474‏</ref>
 
המקורות מ[[התקופה הרומית בארץ ישראל|התקופה הרומית]] ו[[התקופה הביזנטית בארץ ישראל|התקופה הביזנטית]] מגדירים את אזור גידולו של האפרסמון ('בלסם') בבקעת דרום [[ים המלח]], מ[[צוער]] בדרום, דרך [[עין גדי]] ועד יריחו בצפון. מקורות אחרים מציינים שהוא גדל רק ב[[יהודה (חבל ארץ)|חבל ארץ יהודה]], כמו למשל [[פליניוס]]: 'אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum). הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה'. לדברי ד"ר עמר <ref> ‏מקור: זהר עמר '''אזור גידולו של האפרסמון לאור מפת מידבא'''‏  בתחומים כ"ח</ref> נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא "עמק יהודה", הכולל בתקופת המשנה את האזור "מעין גדי ועד יריחו" " ([[תוספתא]] שביעית ז,י; [[ירושלמי]] שביעית פ"ט ה"ב).
 
על התחום שבו גדל האפרסמון ניתן ללמוד גם מדרשתו של רב יוסף (בסוף המאה ה-3): "ומדלות הארץ השאיר נבוזרדאן רב טבחים לכורמים וליוגבים" (ירמיה נב, טז) – "כורמים... אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (בבלי, שבת כו,א). רמתא שכנה סמוך לתל אלרמה, שבקצה נחל חשבון (חסבן), כשישה קילומטר ממזרח ל[[נהר הירדן|ירדן]], וכעשרה קילומטר דרומית לתל נימרין. שתי עיירות אלה נכללו בתקופת המשנה באזור הגיאוגרפי של עמק עבר הירדן (תוספתא שביעית ז,יא). למעשה רמתא הייתה ממוקמת ממול ליריחו<ref name=zoar3/>.
 
התחום הגיאוגרפי המוגדר "מעין גדי ועד רמתא", מופיע גם בנוסח מעט שונה: "מעין גדי ועד יריחו", כתחום הכולל את 'עמק יהודה' (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב). הזיקה בין יריחו לרמתא מופיעה ב[[תרגום יונתן]] על הפסוק: "והיא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים"' (שופטים ד, ה) – "ולה דקלין ביריחו, פרדסין ברמתא", וייתכן שהכוונה היא לגני האפרסמון. בשם 'פרדס' כינה גם [[סטראבון]] את גן הבלסם ביריחו (Balsamon paradeios)<ref name=zoar3/>.
 
==ממצאים ארכאולוגיים==
 
===מפת מידבא=== 
ב[[מפת מידבא]] מופיעים בשלוש מקומות איורים של צמח בעל עלים תלתניים בסביבות יריחו (אחד מהם ראו לעיל) <ref name=zoar3/>. צמחים אלה מזוהים עם האפרסמון הן בשל הדמיון לצמח הפיגם (Ruta)) שבו הוא תואר במקורות הקלאסים ‏‏<ref>‏תיאופרסטוס, IX, 6; דיוסקורידס I 18; פליניוס XII‏</ref> . והן בשל מיקומם: מצפון לעיר (ממזרח לישוב ארכלאיס), ושניים במזרח בעבר הירדן באזור של רמתא. כך מקבל גבול התפוצה הצפוני המופיע ב[[תלמוד הבבלי]] משמעות ברורה יותר: "מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" )[[מסכת שבת]], כ"ו, ע"א). כלומר, רוב מטעי האפרסמון, לפחות בתקופה הביזנטית, היו כנראה דווקא ב[[עבר הירדן]].
 
באזור יריחו, לפי מפה מידבר, ניתן למקם את מטעי האפרסמון בתחום אחוזת ארכלאיס (כנראה חרבת אלביודאת), שקיבלה את מימיה מאמה שהגיעה מעין אלעוג'ה. באתר זה נחשפו שרידים מראשית המאה הראשונה לפנה"ס ועד לשלהי התקופה הביזנטית, ובהם מבנה מונומנטלי הבנוי אבני גזית ושהתנשא לגובה רב מעל סביבתו. כנראה שמדובר במגדל ועליו סולם המופיע במפת מידבא מזרחית ליישוב ארכילאיס, ובניהם איור הצמח, כלומר, מדובר '''במגדל שמירה שצפה על מטעי האפרסמון שהיו במקום'''<ref name=zoar3/>.
 
מפת מידבא גם רומזת אולי למועד האחרון שבו גידלו את האפרסמון בארץ-ישראל. לדעת רוב החוקרים מפה זו מתוארכת למחצית המאה ה-6, ולפי הצעה אחרת – למחצית השנייה של המאה ה-7, לאחר הכיבוש הערבי. יש בכך לאשש את האפשרות שגידולו נמשך באזור עד [[בית אומיה]] עד המאה ה-8.
===עיננות צוקים=== 
   
ב[[עינות צוקים]] ליד [[קומראן]] העלו [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=8720&kwd=2526 ממצאי חפירות ארכאולוגיות] כי במקום עסקו כנראה בגידולו של צמח האפרסמון ובהפקת שמן ובושם ממנו, ונמצא שמן שהחוקרים סבורים כי אולי הוא שמן האפרסמון.  ב[[עינות צוקים]] ליד [[קומראן]] העלו [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=8720&kwd=2526 ממצאי חפירות ארכאולוגיות] כי במקום עסקו כנראה בגידולו של צמח האפרסמון ובהפקת שמן ובושם ממנו, ונמצא שמן שהחוקרים סבורים כי אולי הוא שמן האפרסמון.
 
===מצדה===
עדות לשימוש בבלסם-העץ התגלתה ב[[מצדה]]. בתוך קובץ [[פפירוס|פפירוסים]], במחנה [[הלגיון הרומי העשירי]], בשתי פיסות שונות נכתבה המילה Xylobalsamo הוא "בלסם-העץ" אשר היה בשימוש הצבא [[הקיסרות הרומית|הרומי]] ‏לצרכים רפואיים ולקטורת ‏‏<ref>‏קדמוניות 89-90 תש"ן עמ' 54-58‏‏</ref>.
 
במצדה עצמה  נמצאו  [[אוסטרקון|אוסטרקונים]], חרסים נושאי כתובת. על אחד מהם כתוב השם "קטפי". נבחנת ההשערה כי יש קשר בין השם לבין ה"קטף" שהוא משמות שמן האפרסמון<ref>‏ [http://www.hazofe.co.il/%5Cweb%5Cnewsnew%5Ckatava6.asp?Modul=24&id=59357&Word=&gilayon=3191&mador= מיתוס מצדה] על אוסטרקונים אחרים שנמצאו אצל יהודי מצדה‏</ref>. במקביל נמצאו כתובות עבריות : "דבלה" "דבלה כתושה יפה" "גרוגרת" ‏‏<ref>‏[http://avshi.com/hdb/ARDetail.asp?BlogID=7848 חיים יהודיים במצדה] - "הידברות"‏</ref>.
 
==התנהגות מגדלי האפרסמון==
בחפירות הארכאולוגיות ב[[בית הכנסת העתיק בעין גדי]] התגלתה כתובת העשוי לשפוך אור על טיבם של מגדלי  עץ האפרסמון. הכתובת מוצגת היום ב[[מוזיאון רוקפלר]].  בסיומה מופיעה  כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת עין גדי. לפיה, כל מי שיגרום ל[[מחלוקת]] בין אדם לחברו, יספר [[איסור לשון הרע|לשון הרע]] על חברו ל[[גוי]]ים, [[גניבה|יגנוב]] או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת אפרסמון , עליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר [[יצוא]] חשוב תחול עליו ה[[קללה]] הבאה "זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה" <ref>מקור: צבי אילן, [[בתי כנסת קדומים בארץ ישראל]] – [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], 1991</ref>
 
'''יעקב ליברמן''' במאמר ב[[תרביץ]], [[כתב עת מדעי]] ב[[מדעי היהדות]]  <ref>[[שאול ליברמן]], "הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי", (בספר '''[[מדבר יהודה וים המלח]]''', בעריכת [[צבי אילן]], הוצאת [[החברה להגנת הטבע]], 1973. פורסמה ב[[תרביץ]] שנה מ' חוברת א'</ref>  מנסה לבחון את טיבה של חלק זה בכתובת והקשר האפשרי בין חלקיה ומדוע דווקא היה צריך לכתוב אותה בבית הכנסת. לכתובת זו אין דמיון לתוכנם של כתובות אחרות בבתי כנסת. עד כדי כך שכותביה היה מוכן  לכלול בה קללה נמרצת, ב[[ארמית]]:
 
"יתן אפוה בגברה ההוא ובזרעוה" - כלומר, שיתן פניו באיש ההוא ובמשפחתו. בנוסף לכך, הקללה תחול על כל מי שמטיל מחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שאומר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה את סוד הפרי לגויים.
 
ה"סוד הכפר" הוא כנראה  גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו. לפי הספרות העתיקה, היה דרוש לשם כך מומחיות ואומנות שנמסרה במשפחות אומנים , מדור לדור. ב[[תלמוד ירושלמי]], [[מסכת עבודה זרה]] כתוב "א"ר יוסא הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון (כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו" <ref>מקור:פרק ב', הלכה א' גמרא</ref>
 
אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא  יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות וכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים  היו  [[אריס|אריסים]], יש להניח כי נציגי השלטון  סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעיתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים , שהרי כולם שייכים לקיסר.
 
אשר ללשון הרע, ב[[תלמוד ירושלמי]] [[מסכת פאה]] נאמר כי מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת (פרק א' הלכה ה'). בהנחה שמגדלי האפרסמונים היו מתכנסים ובינהם היו גם נציגי הקיסר. שם דנו במכסות שעל כל אחד לספק. לא מן הנמנע שהיו מעלים - אפילו בסמוי - טענות אחד כנגד השני , כמו שאלמוני משתמט ממילוי חובתו באספקת המכסה המשותפת. מן הסתם רבו תושבי המקום ובהזדמנות של מפגש ציבורי יכלו לומר לשון הרע, בפני נציגי השלטון, אולי זה היה אפילומביא להם תועלת.
 
סוף דבר, מסכם ליברמן, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם .
 
[[בנימין מזר]] כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתח והיוו מעמד כלכלי סגור.
 
==האפרסמון בהלכה==
החיוב של בושם אפרסמון בקדושת [[שביעית]] הוא במחלוקת: לדעת חכמים חייב, ולדעת רבי שמעון פטור, והלכה כמותו. לכתחילה, אין להכין "שמן עָ‏רֵב", דהייינו שמן ריחני שבו הומסו בשמים, כמו נטף האפרסמון ‏‏<ref>‏מפני שכך השמן המקורי משתנה באיכותו‏</ref>. מותר להשתמש בשמן שנעשה בערב שביעית ל"סיכה", בתנאי שנרכז מאדם שאינו חשוד שערבב אותו עם שמן מתוצרת שביעית ‏‏<ref>‏הסיכוי לערבוב הוא אינו גדול שכן מדובר במוצר יקר ואם יוודא כי עשה כן יימנעו האנשים מקנייתו‏</ref>
 
האפרסמון אינו חייב ב[[ערלה]]. העץ שאינו מוגדר כעץ פרי למאכל האדם - ענפיו והשרף הנמצא ב[[עצה|עצתו]], יהיו לכאורה פטורים מערלה וכנראת גם השרף בפריו, שהרי במקרה של האפרסמון הפרי הוא הטפל <ref name=zoar2>'''אפרסמון והלכותיו - זהר עמר'''</ref>. לדעה כי האפרסמון הוא עץ סרק שותף גם ה[[רמב"ם]]. 
היות והשתמשו בשיקוי המיוצר מאפרסמון, יחד עם ייו ומים, בתור מחזק ומרפא לאדם והוא לא נועד לאכילה לאנשים בריאים, הרי התקנתו ב[[שבת]] נאסרה ‏‏<ref>‏רמב"ם הלכות שבת כ"ב, י"א‏</ref>. יחד עם זאת, אם אכל ממנו ב[[יום הכיפורים]] הוא פטור היות והוא נחשב ל[[תרופה]].
ההעץ והשרף - הנטף - אינן חייבים בתרומות ומעשרות, שכן רק מאכל אדם חייב במעשרות. אבל אם נמהל בושם האפרסמון בשמן הראוי לאכילה, כמו "שמן ערב", יהיה חייב בתרומות ומעשרות ‏‏<ref>‏תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, םרק א' סוף הלכה ג': " ושמן ערב בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין"‏</ref> . רק את שמן הפילייטון או "שמן הנרד" חז"ל פטרו מתרומות וממעשר היות והוא הובא מחו"ל. הם לא עשו כן לגבי האפרסמון שהוא סמלה של ארץ ישראל. מכאן גם הברכה על האפרסמון "בורא שמן ארצנו" ‏‏<ref>‏מסכת ברכות מ"ג, א,‏</ref>.
עם זאת, שמן האפרסמון חייב בתרומות ומעשרות למרות שאין הוא מיועד לאכית אדם. החיוב הוא מדרבנן, מחשש שמא עירב בו שמן שחייב במעשר <ref name=zoar2/>. שמן מעין זה, עלול להיות פסול לאכילה, שהרי הוא כולל מרכיב של הקטורת. אבל ההנחה היא שמשון יוקרו מדטבר בכמות מיזערית שאינה פוסלת אותו ממאכל. 
 
הנוהג לערב שמן אפרסמון בשמן אחר יעידו הקנקנים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל ועליהם נמצאה הכתובת "בלסנה" או בלזמה" - שמותיו היוונים של האפרסמון.
‏‏<ref>‏Y.Yadin & G .Nave , Masada I The Yigael Yadin Excavacation 1963-1965 Final Report , Jerusalem 1989,p.47 מצוטט בהערה '''אפרסמון והלכותיו - זהר עמר''' ‏</ref> 
 
ב[[מדרש תנחומא]] לפרשת נח מוזכר "חבית של אפרסמון" - המונח מתאים יותר לשמן מהול מאשר לנטף טהור הנמכר בפכיות קטנטות.
על ענפי אפרסמון המושמים ב"מוגמר" מברכים: "בורא מיני בשמים" ועל שמן האפרסמון "בורא שמן ערב".
 
==חורבן מטעי האפרסמון==
בעת הלחימה בעין גדי ניסו היהודים, לדברי ההיסטוריון הרומי [[פליניוס הזקן]], לעקור את מטעי האפרסמון לבל ייפלו בידי הרומאים, אך אלה שמרו והגנו על כל שיח. אחרי דיכוי המרד, הרומאים ניסו לשקם את מטעי האפרסמון. פליניוס מתאר: "כעת מגדלים אותו שם על חשבון המדינה ומצב התפתחותו טוב מקודם"‏‏<ref>‏Plinius, Historia Naturalis 12,15,24‏.</ref>
 
[[אוסביוס מקיסריה]], בן ה[[המאה ה-3|מאה ה-3]] - [[המאה ה-4|המאה ה4]], מציין שגידול האפרסמון בעין גדי התקיים גם בזמנו, אולי עד ל[[המאה ה-8|מאה ה-8]] כאשר ירד הביקוש לבושם (בעקבות התפתחות נתיבי [[דרך המשי]]) והירידה בפעילות החקלאית באזור ‏‏<ref>‏'''ההר המרכזי - יהודה - שומרון - השפלה - בקעת הירדן''' משרד החינוך - [[יד יצחק בן-צבי]], ירושלים תשס"ב‏.</ref>.
 
== הערות שוליים ==
<references />
 
== לקריאה נוספת ==
* [[שאול ליברמן]], '''הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי''', (בתוך) '''[[מדבר יהודה וים המלח]]''', בעריכת [[צבי אילן]], הוצאת [[החברה להגנת הטבע]], 1973. פורסמה ב[[תרביץ]] שנה מ' חוברת א'
*  [[צבי אילן]], [[בתי כנסת קדומים בארץ ישראל]] – [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]] , 1991
 
 
 
 
[[קטגוריה:עין גדי]]
[[קטגוריה:יריחו]]

גרסה מ־01:27, 22 באוגוסט 2008

אפרסמון הוא שמו של שיח אשר מוזכר בתלמוד ואשר ממנו הפיקו בושם יקר ערך. דר' זהר עמר‏ מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן סבור כי ניתן לזהות אותו עם השיח המופיע במפת מידבא ותאורו: "יש לו שלושה עלעלים (כמו תלתן) - כמו שהוא מתואר בספרות הקלאסית (וכך גם בימינו)" [1]

השם המדעי המעודכן של ה"אפרסמון" הוא Commiphora gileadensis. בעבר הוא כונה בשם המדעי Commiphora Opobalsamum‏ או בלסם, בלסאן, בושם . אין זה העץ המכונה אפרסמון בימינו שאין מקורו באזור ארץ ישראל.

משמן אפרסמון ניתן היה להפיק ריח עז, בעוצמה משתנה של אפקטיביות, להנאה, לקטורת, לרפואה ולמשיחת מלכים בעת ההכתרה ‏‏[2].

יוקרתו של האפרסמון נבעה מכך שאין לו כמעט שרף מוצק, אלא רק נוזלי, נדיף ביותר, ומכאן הסוד שבהפקתו. מוצא האפרסמון הוא בחצי האי ערב, אך רק בממלכת יהודה היה המקום היחיד שהוא גדל באופן מתורבת.

במאמרו עץ האפרסמון שבקטורת [3] סבור כי ה"נטף", ה"צרי" וה"קטף" הם שמות נרדפים למוצרי האפרסמון.זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל, אך דומני שהזיהוי של הצרי-אפרסמון החז"לי הוא מבוסס, הנסמך על מסורת זיהוי רציפה שהשתמרה בימי הביניים בזכות המסורת הסורית-ערבית אשר מתעדות אותה בהרחבה, כולל איורים. כדאי לציין שהחל מהמאה השביעית-שמינית, האפרסמון מוגדל במצרים בעין אלשמס הסמוכה לקהיר העתיקה. יש על כך עשרות רבות של תיאורים, עד לראשית המאה השבע-עשרה. השימוש השמן אפרסמון היה נסחר ומקובל גם בפרמקפאות אירופאיות עד המאה השמונה עשרה. גם המקורות הקלאסים מציינים שמוצא הבר של האפרסמון הוא בערב, אך ביהודה הוא המקום היחיד שגדל באופן מתורבת .

סממני הקטורת

הנטף נזכר בתורה‏‏ כאחד מסממני הקטורת. בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, כאשר משה מסיים את בניית המשכן ומכין אותו לעבודת ה', נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם" ספר שמות (ל', ל"ד -ל"ז)

ברשימת סממני הקטורת המובאת אצל חז"ל[4], לא מוזכר במפורש הנטף, ובמקומו בא הצרי, אשר לדברי רבן שמעון בן גמליאל "אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף". הצרי מזוהה במדרש בראשית רבה כ"בלסם-קטף" : קחו מזמרת הארץ בכליכם -רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם קטף, מעט דבש".

גם רבי סעדיה גאון והרמב"ם ‏‏[5] זיהו את ה"נטף" ואת ה"צרי" עם עוד בלסאן, כאשר המונח "עוד" משמעותו מקל או ענף - דהיינו, בלסם העץ.

הבושם

בספר מלכים כתוב על מלכת שבא: "וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" מקור=ספר מלכים א' י,י}}. המושג כבֹּשֶׂם הַהוּא מתייחס לדעת ד"ר עמר לאפרסמון, הוא הבושם המשובח . ‏עמר מציין לתרגום אונקלוס את המילה 'נטף' בשם "בוסמין", ולדעתו אין זה בושם סתם כשם כללי, אלא כינוי ספציפי לשמן האפרסמון, הבלסם-בשאם-בושם. זאת ניתן ללמוד גם מדברי יוסף בן מתתיהו, שלדעתו הובא הבלסם על ידי מלכת שבא מחצי האי ערב - שאכן ידוע עד היום כמקום שבו גדל הבלסם.

הבשם, לפי פרשנות זו של עמר, גדל באופן טבעי גם בעין גדי, כנזכר במגילת שיר השירים [6]. שלמה המלך מציין את ריח השמנים ואת ערוגות הבשם :" "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר "(ה' י"ג) ועליו נאמר :"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (א',ב')

הבלסם מוזכר כבושם של ארץ ישראל על ידי יוסף בן מתתיהו, הכותב שאנטוניוס העניק לאהובתו קליאופטרה. בתרגום של הקטע לעברית על ידי אברהם שליט הוא כותב "הארץ הזאת מגדלת את הצרי, היקר ביותר מן (הצמחים המצויים) שם והגדל רק במקומות ההם" ‏‏[7].

הפנג

רש"י, בעקבות ספר יוסיפון (ספר היסטוריה יהודית שהופיע באיטליה במאה העשירית) מפרש את הפסוק "יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ופָנָג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך" (ספר יחזקאל כז יז) פנג הוא "בלשמא" ‏‏[8]

אזור הגידול

על כלל הזיהויים מתעוררת שאלה כבדה, והיא שבעוד שסממנים אלה היו ידועים כגדלים בעיקר בארץ ישראל (הצרי בגלעד, הבושם בעין גדי), ואילו הבלסם גדל היום רק באזור חצי האי ערב. ככל הנראה שאלה זו היא שהניעה את יוסף בן מתתיהו לייחס למלכת שבא את הבאת הבלסם לארץ; אלא שהדבר אינו מתיישב עם אזכור הצרי (לכאורה הבלסם) הבא מן הגלעד כבר בספר בראשית (לז,כה): "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט, הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".

אמנם, הבוטנאי מיכאל זהרי סבור שאין להוציא מכלל אפשרות כי הצמח גדל בר גם באזורים המוזכרים, וממנו טופחו מיני תרבות ‏‏[9]

המקורות מהתקופה הרומית והתקופה הביזנטית מגדירים את אזור גידולו של האפרסמון ('בלסם') בבקעת דרום ים המלח, מצוער בדרום, דרך עין גדי ועד יריחו בצפון. מקורות אחרים מציינים שהוא גדל רק בחבל ארץ יהודה, כמו למשל פליניוס: 'אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum). הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה'. לדברי ד"ר עמר [10] נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא "עמק יהודה", הכולל בתקופת המשנה את האזור "מעין גדי ועד יריחו" " (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב).

על התחום שבו גדל האפרסמון ניתן ללמוד גם מדרשתו של רב יוסף (בסוף המאה ה-3): "ומדלות הארץ השאיר נבוזרדאן רב טבחים לכורמים וליוגבים" (ירמיה נב, טז) – "כורמים... אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (בבלי, שבת כו,א). רמתא שכנה סמוך לתל אלרמה, שבקצה נחל חשבון (חסבן), כשישה קילומטר ממזרח לירדן, וכעשרה קילומטר דרומית לתל נימרין. שתי עיירות אלה נכללו בתקופת המשנה באזור הגיאוגרפי של עמק עבר הירדן (תוספתא שביעית ז,יא). למעשה רמתא הייתה ממוקמת ממול ליריחו[11].

התחום הגיאוגרפי המוגדר "מעין גדי ועד רמתא", מופיע גם בנוסח מעט שונה: "מעין גדי ועד יריחו", כתחום הכולל את 'עמק יהודה' (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב). הזיקה בין יריחו לרמתא מופיעה בתרגום יונתן על הפסוק: "והיא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים"' (שופטים ד, ה) – "ולה דקלין ביריחו, פרדסין ברמתא", וייתכן שהכוונה היא לגני האפרסמון. בשם 'פרדס' כינה גם סטראבון את גן הבלסם ביריחו (Balsamon paradeios)[11].

ממצאים ארכאולוגיים

מפת מידבא

במפת מידבא מופיעים בשלוש מקומות איורים של צמח בעל עלים תלתניים בסביבות יריחו (אחד מהם ראו לעיל) [11]. צמחים אלה מזוהים עם האפרסמון הן בשל הדמיון לצמח הפיגם (Ruta)) שבו הוא תואר במקורות הקלאסים ‏‏[12] . והן בשל מיקומם: מצפון לעיר (ממזרח לישוב ארכלאיס), ושניים במזרח בעבר הירדן באזור של רמתא. כך מקבל גבול התפוצה הצפוני המופיע בתלמוד הבבלי משמעות ברורה יותר: "מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" )מסכת שבת, כ"ו, ע"א). כלומר, רוב מטעי האפרסמון, לפחות בתקופה הביזנטית, היו כנראה דווקא בעבר הירדן.

באזור יריחו, לפי מפה מידבר, ניתן למקם את מטעי האפרסמון בתחום אחוזת ארכלאיס (כנראה חרבת אלביודאת), שקיבלה את מימיה מאמה שהגיעה מעין אלעוג'ה. באתר זה נחשפו שרידים מראשית המאה הראשונה לפנה"ס ועד לשלהי התקופה הביזנטית, ובהם מבנה מונומנטלי הבנוי אבני גזית ושהתנשא לגובה רב מעל סביבתו. כנראה שמדובר במגדל ועליו סולם המופיע במפת מידבא מזרחית ליישוב ארכילאיס, ובניהם איור הצמח, כלומר, מדובר במגדל שמירה שצפה על מטעי האפרסמון שהיו במקום[11].

מפת מידבא גם רומזת אולי למועד האחרון שבו גידלו את האפרסמון בארץ-ישראל. לדעת רוב החוקרים מפה זו מתוארכת למחצית המאה ה-6, ולפי הצעה אחרת – למחצית השנייה של המאה ה-7, לאחר הכיבוש הערבי. יש בכך לאשש את האפשרות שגידולו נמשך באזור עד בית אומיה עד המאה ה-8.

עיננות צוקים

בעינות צוקים ליד קומראן העלו ממצאי חפירות ארכאולוגיות כי במקום עסקו כנראה בגידולו של צמח האפרסמון ובהפקת שמן ובושם ממנו, ונמצא שמן שהחוקרים סבורים כי אולי הוא שמן האפרסמון. בעינות צוקים ליד קומראן העלו ממצאי חפירות ארכאולוגיות כי במקום עסקו כנראה בגידולו של צמח האפרסמון ובהפקת שמן ובושם ממנו, ונמצא שמן שהחוקרים סבורים כי אולי הוא שמן האפרסמון.

מצדה

עדות לשימוש בבלסם-העץ התגלתה במצדה. בתוך קובץ פפירוסים, במחנה הלגיון הרומי העשירי, בשתי פיסות שונות נכתבה המילה Xylobalsamo הוא "בלסם-העץ" אשר היה בשימוש הצבא הרומי ‏לצרכים רפואיים ולקטורת ‏‏[13].

במצדה עצמה נמצאו אוסטרקונים, חרסים נושאי כתובת. על אחד מהם כתוב השם "קטפי". נבחנת ההשערה כי יש קשר בין השם לבין ה"קטף" שהוא משמות שמן האפרסמון[14]. במקביל נמצאו כתובות עבריות : "דבלה" "דבלה כתושה יפה" "גרוגרת" ‏‏[15].

התנהגות מגדלי האפרסמון

בחפירות הארכאולוגיות בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת העשוי לשפוך אור על טיבם של מגדלי עץ האפרסמון. הכתובת מוצגת היום במוזיאון רוקפלר. בסיומה מופיעה כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת עין גדי. לפיה, כל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, יספר לשון הרע על חברו לגויים, יגנוב או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת אפרסמון , עליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר יצוא חשוב תחול עליו הקללה הבאה "זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה" [16]

יעקב ליברמן במאמר בתרביץ, כתב עת מדעי במדעי היהדות [17] מנסה לבחון את טיבה של חלק זה בכתובת והקשר האפשרי בין חלקיה ומדוע דווקא היה צריך לכתוב אותה בבית הכנסת. לכתובת זו אין דמיון לתוכנם של כתובות אחרות בבתי כנסת. עד כדי כך שכותביה היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית:

"יתן אפוה בגברה ההוא ובזרעוה" - כלומר, שיתן פניו באיש ההוא ובמשפחתו. בנוסף לכך, הקללה תחול על כל מי שמטיל מחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שאומר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה את סוד הפרי לגויים.

ה"סוד הכפר" הוא כנראה גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו. לפי הספרות העתיקה, היה דרוש לשם כך מומחיות ואומנות שנמסרה במשפחות אומנים , מדור לדור. בתלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה כתוב "א"ר יוסא הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון (כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו" [18]

אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות וכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעיתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים , שהרי כולם שייכים לקיסר.

אשר ללשון הרע, בתלמוד ירושלמי מסכת פאה נאמר כי מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת (פרק א' הלכה ה'). בהנחה שמגדלי האפרסמונים היו מתכנסים ובינהם היו גם נציגי הקיסר. שם דנו במכסות שעל כל אחד לספק. לא מן הנמנע שהיו מעלים - אפילו בסמוי - טענות אחד כנגד השני , כמו שאלמוני משתמט ממילוי חובתו באספקת המכסה המשותפת. מן הסתם רבו תושבי המקום ובהזדמנות של מפגש ציבורי יכלו לומר לשון הרע, בפני נציגי השלטון, אולי זה היה אפילומביא להם תועלת.

סוף דבר, מסכם ליברמן, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם .

בנימין מזר כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתח והיוו מעמד כלכלי סגור.

האפרסמון בהלכה

החיוב של בושם אפרסמון בקדושת שביעית הוא במחלוקת: לדעת חכמים חייב, ולדעת רבי שמעון פטור, והלכה כמותו. לכתחילה, אין להכין "שמן עָ‏רֵב", דהייינו שמן ריחני שבו הומסו בשמים, כמו נטף האפרסמון ‏‏[19]. מותר להשתמש בשמן שנעשה בערב שביעית ל"סיכה", בתנאי שנרכז מאדם שאינו חשוד שערבב אותו עם שמן מתוצרת שביעית ‏‏[20]

האפרסמון אינו חייב בערלה. העץ שאינו מוגדר כעץ פרי למאכל האדם - ענפיו והשרף הנמצא בעצתו, יהיו לכאורה פטורים מערלה וכנראת גם השרף בפריו, שהרי במקרה של האפרסמון הפרי הוא הטפל [21]. לדעה כי האפרסמון הוא עץ סרק שותף גם הרמב"ם.

היות והשתמשו בשיקוי המיוצר מאפרסמון, יחד עם ייו ומים, בתור מחזק ומרפא לאדם והוא לא נועד לאכילה לאנשים בריאים, הרי התקנתו בשבת נאסרה ‏‏[22]. יחד עם זאת, אם אכל ממנו ביום הכיפורים הוא פטור היות והוא נחשב לתרופה.

ההעץ והשרף - הנטף - אינן חייבים בתרומות ומעשרות, שכן רק מאכל אדם חייב במעשרות. אבל אם נמהל בושם האפרסמון בשמן הראוי לאכילה, כמו "שמן ערב", יהיה חייב בתרומות ומעשרות ‏‏[23] . רק את שמן הפילייטון או "שמן הנרד" חז"ל פטרו מתרומות וממעשר היות והוא הובא מחו"ל. הם לא עשו כן לגבי האפרסמון שהוא סמלה של ארץ ישראל. מכאן גם הברכה על האפרסמון "בורא שמן ארצנו" ‏‏[24].

עם זאת, שמן האפרסמון חייב בתרומות ומעשרות למרות שאין הוא מיועד לאכית אדם. החיוב הוא מדרבנן, מחשש שמא עירב בו שמן שחייב במעשר [21]. שמן מעין זה, עלול להיות פסול לאכילה, שהרי הוא כולל מרכיב של הקטורת. אבל ההנחה היא שמשון יוקרו מדטבר בכמות מיזערית שאינה פוסלת אותו ממאכל.

הנוהג לערב שמן אפרסמון בשמן אחר יעידו הקנקנים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל ועליהם נמצאה הכתובת "בלסנה" או בלזמה" - שמותיו היוונים של האפרסמון. ‏‏[25]

במדרש תנחומא לפרשת נח מוזכר "חבית של אפרסמון" - המונח מתאים יותר לשמן מהול מאשר לנטף טהור הנמכר בפכיות קטנטות.

על ענפי אפרסמון המושמים ב"מוגמר" מברכים: "בורא מיני בשמים" ועל שמן האפרסמון "בורא שמן ערב".

חורבן מטעי האפרסמון

בעת הלחימה בעין גדי ניסו היהודים, לדברי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, לעקור את מטעי האפרסמון לבל ייפלו בידי הרומאים, אך אלה שמרו והגנו על כל שיח. אחרי דיכוי המרד, הרומאים ניסו לשקם את מטעי האפרסמון. פליניוס מתאר: "כעת מגדלים אותו שם על חשבון המדינה ומצב התפתחותו טוב מקודם"‏‏[26]

אוסביוס מקיסריה, בן המאה ה-3 - המאה ה4, מציין שגידול האפרסמון בעין גדי התקיים גם בזמנו, אולי עד למאה ה-8 כאשר ירד הביקוש לבושם (בעקבות התפתחות נתיבי דרך המשי) והירידה בפעילות החקלאית באזור ‏‏[27].

הערות שוליים

  1. ↑ זהר עמר, אזור גידולו של האפרסמון לאור מפת מידבא - שיח שדה- כתב עת למקום, סביבה ויהדות
  2. ↑ ‏תלמוד בבלי מסכת כריתות ה, ב‏
  3. ↑ תחומין י"ז, תשנ"ז
  4. ↑ ‏תלמוד בבלי מסכת כריתות ה, ב‏
  5. ↑ ‏‏‏‏רס"ג בתפסיר לשמות ל, לד, בפירוש סעדיה גאון על התורה. ירושלים, תשמ"ד עמ' צ"ו, והרמב"ם בהלכות ביאת המקדש פרק ב'‏
  6. ↑ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם zoar
  7. ↑ ‏קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק 4 סעיף 2‏
  8. ↑ ‏דוד פלוסר, ספר יוסיפון, תשל"ט. א' עמ' 51 רש"י ליחזקאל כ"ז, י"ז ומסכת ברכות מ"ג א' לפי הערה בזהר עמר עמ' 473‏
  9. ↑ ‏M.Zohary', Plants of the Bible, Cambridge 1982 , p.198 מצוטט בהערה לזוהר עמר עמ' 474‏
  10. ↑ ‏מקור: זהר עמר אזור גידולו של האפרסמון לאור מפת מידבא‏ בתחומים כ"ח
  11. ↑ 11.0 11.1 11.2 11.3 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם zoar3
  12. ↑ ‏תיאופרסטוס, IX, 6; דיוסקורידס I 18; פליניוס XII‏
  13. ↑ ‏קדמוניות 89-90 תש"ן עמ' 54-58‏‏
  14. ↑ ‏ מיתוס מצדה על אוסטרקונים אחרים שנמצאו אצל יהודי מצדה‏
  15. ↑ ‏חיים יהודיים במצדה - "הידברות"‏
  16. ↑ מקור: צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל – משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991
  17. ↑ שאול ליברמן, "הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי", (בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973. פורסמה בתרביץ שנה מ' חוברת א'
  18. ↑ מקור:פרק ב', הלכה א' גמרא
  19. ↑ ‏מפני שכך השמן המקורי משתנה באיכותו‏
  20. ↑ ‏הסיכוי לערבוב הוא אינו גדול שכן מדובר במוצר יקר ואם יוודא כי עשה כן יימנעו האנשים מקנייתו‏
  21. ↑ 21.0 21.1 אפרסמון והלכותיו - זהר עמר
  22. ↑ ‏רמב"ם הלכות שבת כ"ב, י"א‏
  23. ↑ ‏תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, םרק א' סוף הלכה ג': " ושמן ערב בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין"‏
  24. ↑ ‏מסכת ברכות מ"ג, א,‏
  25. ↑ ‏Y.Yadin & G .Nave , Masada I The Yigael Yadin Excavacation 1963-1965 Final Report , Jerusalem 1989,p.47 מצוטט בהערה אפרסמון והלכותיו - זהר עמר ‏
  26. ↑ ‏Plinius, Historia Naturalis 12,15,24‏.
  27. ↑ ‏ההר המרכזי - יהודה - שומרון - השפלה - בקעת הירדן משרד החינוך - יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ב‏.

לקריאה נוספת

אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=בושם_האפרסמון&oldid=1959"