עגלה ערופה
|
|
עגלה ערופה היא המצווה לערוף עגלה במידה ונמצא חלל בשדה שלא נודע מי הרגו, ובכך לסייע במציאת הרוצח או בכפרה על העם[1]. לאחר מציאת החלל מודדים את המרחק מההרוג אל הערים הקרובות אליו, ולאחר המדידה קוברים את ההרוג במקומו, וזקני העיר הסמוכה ביותר אל ההרוג מביאים עגלה שלא נעשתה בה כל עבודה, יורדים אל נחל ששוטף בחוזקה וחותכים את ראש העגלה בסכין מעורפה. לאחר מכן, הם רוחצים את ידיהם ואומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" כהצהרה על כך שאין להם כל קשר עקיף כלשהו להריגה בכך שלא ליוו את הנרצח או שלא שמרו עליו או שלא ראו את הרוצח ופטרוהו ללא דין[2]. לאחר אמירת הזקנים, הכהנים מתפללים לקב"ה למול העם: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל".
בימינו, המצווה לא חלה לפי שמימי בית שני רבו הרוצחים וכבר מכירים במי שעשוי להרוג. כמו כן, המצווה תלויה בקיום הסנהדרין וזקני בית הדין.
מקור
מקור המצווה הוא בפרשת שופטים שם מתוארת המצווה וכן דרך קיומה:
|
כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' |
|
| – דברים כא,א | ||
.
לפי הציווי אם נמצא מת המוטל על הקרקע ולא ידוע מי הרגו, יוצאים דיינים מבית הדין הגדול שבירושלים (הסנהדרין), ומודדים את המרחק מהמת אל הערים הסמוכות, כדי לקבוע איזו עיר היא הקרובה ביותר. לאחר מכן קוברים את המת באותו מקום. מבית הדין של העיר הקרובה ביותר מביאים עֶגְלָה (פרה צעירה), שלא נעשתה בה עבודה מעולם, ומביאים אותה אל "נחל איתן". אז, עורפים את ראש העגלה וקוברים אותה שם. חכמי העיר הקרובה רוחצים את ידיהם ואומרים בפני הכהנים, בזמן שהם עומדים בנחל: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ", והכהנים אומרים: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".
טעם המצווה
הרמב"ם חלק ג מ מפרש כי מטרת המצווה היא לפרסם את מעשה ההריגה ועל ידי הטקס הנעשה על ידי זקני העיר יתפרסם הדבר ויימצא הרוצח. לפירושו, הסיבה שמודדים את המרחק לעיר הקרובה היא משום שסביר שהרוצח הגיע משם ולאחר שזקני העיר יעידו כי לא שמעו על הדבר ולא התרשלו בתיקון הדרך ובלוויתו ייתכן ויתגלה הרוצח, וכן האיסור לעבוד את הנחל הקרוב לרצח נועד להעניק מוטיבציה לבעל המקום לעשות כל תחבולה ולחקור את הרצח עד שיוודע ההורג, כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם. ספר החינוך פרשת שופטים תקל הוסיף על דבריו כי כאשר כל העם ייאספו לראות את הטקס הגדול באסיפת זקני העיר וגדוליה, שהוא מעשה המושך את האנשים, יתעוררו האנשים האנשים לחפש בעצמם את הרוצח ומי שיידע דבר מה בנושא יספרו לזקנים. וכן בניגוד לפירוש הרמב"ם, הוא מסביר פרשת שופטים תקלא כי טעם איסור העבודה בנחל בא כדי להזכיר לעולם בלב כל עוברי דרך כי "על דבר שנרצח איש אחד בדרך נערפה העגלה במקום ההוא ויניעו לבבם עם זה להרחיק ענין הרציחה מאד".
מנגד, הרמב"ן No result חולק על דברי הרמב"ם ומקשה כי לפי דבריו היה צריך לערוף את העגלה דווקא בשדה ראוי לזריעה ולא במקום יבש[3]. הרמב"ן פירש כי מעשה העגלה הערופה דומה במהותו לקורבן הנעשה בחוץ כגון שעיר המשתלח, וייתכן וכוונתו היא שעל ידי עריפת העגלה מכופר על הארץ ועל הדם הנשפך בה. אמנם, הרש"ר הירש דברים כא ו פירש כי התורה דווקא מנסה להדגיש כי אין מדובר בקורבן ולכן הכהנים מגיעים רק בסיום התהליך ולא מעורבים בו כלל כמו בפרה אדומה. ייתכן וזו גם הסיבה שהעגלה נערפת מאחורי העורף ולא מן הצוואר בדומה לשאר הקורבנות ובכך מדגישים שאין מדובר בקורבן וכפרה על הרצח[4].
מדידת העיר
לאחר מציאת החלל, מודדים חמישה זקנים מבית הדין הגדול שבירושלים את המרחק ממנו לבין הערים מסביבו[5]. המדידה יכולה להתבצע רק לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלושה (שיכולים אחר כך לקיים את המצווה) וכן אין מודדים לירושלים לפי שלא נתחלקה לשבטים. במידה וההרוג נמצא בסמוך לעיר שיש בה גויים או עיר ספר אין מתקיימת המצווה לפי שחוששים שהגויים הרגוהו.
רש"י פירש בטעם המדידה כי היא על מנת לדעת איזו עיר קרובה יותר ומשמע מדבריו כי במידה והדבר ניכר לכל אין צורך למדוד, אך מנגד הרמב"ם פסק כי קיימת חובה למדוד ולכן אף אם המת נמצא בצד העיר, וממילא ברור כי היא העיר הקרובה ביותר עדיין יש מצווה למדוד. הרש"ר הירש הסביר בטעם זה שיש למדוד משום שיש בעצם המדידה הטלת כתם על השלטונות העירוניים שמסביבה [6].
נחל איתן
לאחר סיום המדידה קוברים את הנהרג במקומו וחוזרים זקני הסנהדרין למקומם ובית הדין של העיר הקרובה מביא עגלת בקר (מתחת לגיל שנתיים) אשר לא נעבדה השייכת לאנשי העיר. את העגלה מורידים אל נחל איתן כמובא בפסוק "נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ". רש"י מפרש כי מדובר ב"נחל קשה אשר לא נעבד" ומפרש על פי המדרש כי לקיחת העגלה הצעירה שעדיין לא הולידה ועריפתה במקום יבש שאיננו צומח באה לכפר על הריגת הנרצח אשר לא יכל להמשיך בחייו "אמר הקדוש ברוך הוא: תבא עגלה בת שנתה שלא עשת פירות , ותֵערף במקום שאינו עושה פירות , לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות". מנגד, חז"ל סוטה מו ב פירשו כי מדובר באיסור להבא לחרוש ולזרוע בנחל זה לעולם, ונחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן האם יש צורך גם שהנחל יהיה יבש מלכתחילה כדברי רש"י או שהאיסור הוא רק שלא לעבוד בו להבא.
עריפת העגלה
את העגלה עורפים בנחל בסכין גדולה מאחורי עורפה, ולאחר מכן בית הדין וזקני העיר רוחצים את ידיהם בנחל במקום עריפת העגלה. לאחר סיום העריפה העגלה אסורה בהנאה לעולמים.
ועורפין אותה שם בקופיס מאחריה, ובית דין של אותה העיר עם כל זקני העיר אפילו הם מאה הכל רוחצין את ידיהן שם במקום עריפתה של עגלה. ואומרים שם בתוך הנחל בלשון הקודש ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה, והכהנים אומרים בלשון הקודש כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, והולכין להן, והקב"ה מכפר על הדם שנאמר ונכפר להם הדם.
אמירת הזקנים והכהנים
בפסוקים נאמר כי על הזקנים להצהיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". הגמרא סוטה מו ב מקשה על הפסוק "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכים דמים"?! ולכן מתרצת כי הזקנים למעשה מכריזים שהם לא גרמו להריגתו בדרך עקיפה. הם מצהירים שבני העיר לא התייחסו אל ההרוג בצורה חסרת אחריות וכי הם לא פטרו את החלל ללא מזונות וכן שלא ראו אותו יוצא לדרך יחידי והניחו אותו ללא לוויה. אמנם, בניגוד לבבלי שמפרש את אמירת הזקנים כלפי ההרוג, בירושלמי [7] מפרשים כי הכוונה דווקא על ההורג. לפירושם, זקני העיר מתוודים כי הם לא גרמו להריגת החלל בכך שראו את ההורג ולא ופטרוהו בלא דין.
לאחר אמירת הזקנים מתפללים הכהנים לקב"ה לפני העם: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'". הראשונים דייקו כי הכפרה הנדרשת היא על כל ישראל מכיוון שהחטא הזה הוא חטא לישראל כולו, בין אם משום שלא ליוו את הנרצח ולא שמרו על הדרכים[8] או שמפני חטאם סיבב הקב"ה שהנרצח יהיה בגבולם[9], והכפרה שמבקשים הכהנים היא דווקא לכלל העם ואילו לרוצח אין כפרה במעשה זה.
דיני המצווה
המצווה חלה דווקא בארץ ישראל כפי שנאמר בפסוק "באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה" ואיננה חלה בחוץ לארץ (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א). מאותה הסיבה, המצווה איננה נוהגת בירושלים משום ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" ולא ניתן לומר עליה "לרשתה"[10].
לפי הפסוקים על ההרוג להיות "חלל" והגמרא לומדת כי במידה והמת חנוק או טמון בגל איננו מוגדר כחלל. רש"י פירש כי הכוונה שעל ההרוג להיהרג דווקא בחרב או בכלי ברזל, אך מנגד המאירי פירש כי אם ניכר שנחנק על ידי אדם עורפין עליו. המלבי"ם ובמנחת קנאות פירשו שחלל הוא ביצא ממנו דם, ואילו בחנוק אין יוצא ממנו דם, אך אם יצא ממנו דם אף בחניקה, עורפין. כמו כן, במידה והאדם נמצא גוסס ולא מת אין לו דין עגלה ערופה לפי שאיננו מוגדר כחלל הלכות רוצח ושמירת הנפש ט יא, וכן הנמצא תלוי אין לו דין עגלה ערופה לפי שנאמר על החלל להיות "באדמה".
במידה וההרוג היה טרפה, כלומר שהיה קרוב למות אף לפני ההריגה, נחלקו הפוסקים האם הוא מוגדר כחלל לעניין עגלה ערופה. המאירי כתב כי עדיין מביאים עליו עגלה ערופה לפי שאיבד חיים, ומנגד יש שפירשו כי אין לו דין עגלה ערופה לפי שרוצחו לא היה מתחייב על הריגתו מיתה כדין כל הרוג[11].
המצווה בימינו
במשנה בסוטה סוטה ט ט מבואר כי עם הזמן רבו הרוצחים עד כי כבר ידעו מיהם הרוצחים המועדים לבצע את הרצח וכבר לא היה ספק שקול מי רצח, עד שבימיו של אלעזר בן דינאי שהיה רוצח מפורסם [12] בטלה מצוות עגלה ערופה. בתוספתא סוטה יד א מפורש שדין זה נלמד מהמילים "כי ימצא"- ולא בשעה שמצוי מיכן- שכאשר אין עוד ספק מיהו הרוצח כבר אין מקום למצווה זו, וכן פירש הרש"ר הירש את התוספתא: "מצוה זו נוהגת בזמן שיד שלטונות החוק היא תקיפה ומקרי רצח והריגה הם נדירים, ולפיכך חלל הנמצא באדמה הוא בגדר "מציאה" המעוררת תשומת לב. כנגד זה בזמן שניטל כח החוק, עד שמקרי רצח הם מעשים שבכל יום, כגון בתקופה הסמוכה לחורבן בית שני, גם מצוה זו איננה נוהגת... כמו כן מצוה זו איננה נוהגת במקום המופקע מהשפעת בתי הדין של ישראל והריגה מצויה בו אפוא לעתים קרובות".
לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה תלמודית:עגלה ערופה
- "עגלה ערופה- אחריות הזקנים", הרב בראון דסברג, מחניך ב'.
הערות שוליים
- ↑ לשיטת הרמב"ם או הרמב"ן כמובא בהמשך הערך
- ↑ בבבלי פירשו כי מדובר בלוויה לנרצח ואילו בירושלמי באחריות על דין הרוצח. ועיין בפירוש המלבי"ם על המקום שמחבר את שתי הדעות כאחת
- ↑ אם כי הרמב"ם פירש כדעת רבי יאשיה כי אין צורך לערוף את העגלה במקום יבש אלא דווקא ב"נחל ששוטף בחוזקה"הלכות רוצח ושמירת הנפש ט יב
- ↑ הרב בראון דסברג עגלה ערופה- אחריות הזקנים, מחניך ב'. ייתכן וזו גם הסיבה שעורפים פטר חמור שלא נפדה על מנת להראות כי אין מדובר בקורבן. דבר זה אף מובא בספרי שמשווים בגזירה שווה בין שני סוגי העריפות
- ↑ נחלקו התנאים (סוטה ט, א) האם מדובר בשלושה דיינים או בחמישה ולהלכה נפסק שיש צורך בחמישה. התנאים (סוטה ט,ד) נחלקו גם למקור המדידה- ר' אליעזר סבר שמודדים מטבורו ואילו רבי עקיבא הסביר שמודדים מחוטמו. הרמב"ם (פירוש המשניות) מסביר שנחלקו מהיכן עיקר חיותו של האדם- האם מאמצעיתו של הגוף שבו כלי המזון או מהאף לפי שהאדם נושם משם. בניגוד אליהם רבי אליעזר בן יעקב הסביר שמודדים מצווארו משום שמשם נעשה חלל (וייתכן שלדעתו במידה ולא נהרג מצווארו אין לו דין חלל), והלכה כרבי עקיבא
- ↑ פירוש הרש"ר הירש על הפסוק
- ↑ סוטה פרק ט הלכה ו
- ↑ ראב"ע על הפסוק
- ↑ רלב"ג על הפסוק
- ↑ אמנם, בגמרא ביומא (כ"ג א') מובא מעשה על שני כהנים שהתחרו ביניהם מי יקדים לתרום תרומת הדשן, וכאשר קדם האחד, הרגו חברו, עמד רבי צדוק ואמר אחינו כל בית ישראל על מי נביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות, וגעו כל העם בבכיה. הגמרא הסבירה כי על אף שאין מביאים עגלה ערופה בירושלים עדיין אמר כן על מנת להרבות בבכיה. אמנם, כשם שאין דין עגלה ערופה בירושלים גם אין דין עגלה ערופה כאן כאשר ברור מיהו הרוצח- ומשמע כי אכן היה ראוי שיביאו עגלה ערופה ורק מטעם הפסוק לא יכלו ולכן אין להם כפרה ועיין בפירוש חברותא בפרויקט פרשני
- ↑ במנחת קנאות כתב שדברי המאירי שייכים רק לדעת הבבלי שהזקנים אומרים שלא פטרנוהו בלא מזונות, אך לפי הירושלמי שלא פטרו את הרוצח מעונש, הרי אינו חייב על הריגת טריפה
- ↑ כפי שמופיע בכתובות כז,א על אשתו של אלעזר בן דינאי כדוגמא לאשת רוצח