ספר איוב

ספר איוב הוא הספר השלישי בספרי כתובים. בספר מסופר סיפורו של איוב, אדם צדיק שבאו עליו יסורים קשים, ובעקבות זאת התווכח עם רעיו האם אכן קיימת השגחה, ואם ה' גומל לרעים ולטובים כפי שמגיע להם. בספר לא מצוינים התקופה בה הוא התרחש ולא זהות הכותב, ובחז"ל ישנן דעות רבות בנושא.

מבנה הספר

בתחילת הספר מסופר "סיפור המסגרת" של הספר: מסופר על איוב, שהיה אדם "תם וישר, ירא א-להים וסר מרע" (איוב א, א), וכן עשיר גדול. ומסופר שהקב"ה אמר לשטן שיראה את עבדו איוב, שהוא צדיק. השטן ענה, שזה רק בגלל שטוב לאיוב והוא עשיר, אבל אם יהיה לו רע - הוא יפסיק להיות צדיק. השטן אכן גרם שכל רכושו של איוב יאבד, שילדיו ימותו, ובהמשך גם פגע באיוב עצמו והכה אותו בשחין - אך איוב לא הסכים לקלל את ה', והמשיך להאמין בו.

שלושת רעיו של איוב - אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי שמעו על מה שקרה לו ובאו לנחמו. בספר מתוארת פגישתם: "וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ; וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ, וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ, וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת, וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר - כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד". בסוף אותם ימים קילל איוב את היום בו נולד, והרעים ענו לו.

הדיון עם הרעים

הויכוח של איוב עם הרעים התנהל בשלושה סבבים: אליפז טוען טענה ואיוב משיב, בלדד עונה על טענתו של איוב, ואיוב משיב גם לו, צופר עונה על טענת איוב, ואיוב משיב גם לו. בסבב השלישי מדבר איוב במקום צופר, ובעצם מדבר שלוש פעמים רצופות:

• הסיבוב הראשון - בשאלת "צדיק ורע לו": הרעים טוענים שאין זה יתכן שיהיה רע לצדיק, כיון ש-ה' משגיח על העולם ונותן לכל אחד כפי מעשיו. כיון שכך, אם איוב סובל, כנראה שזה מגיע כתוצאה מחטא כלשהו שחטא. איוב, לעומתם, יודע שהוא לא חטא, ולכן הוא טוען שאין השגחה, והכל אקראי ותלוי במזלות.
• הסיבוב השני - לדיון מתווספת טענה חדשה: "רשע וטוב לו". איוב טוען שכיון שרואים שיש רשעים שטוב להם, מוכח שאין השגחה, ואין שכר ועונש. לעומתו, טוענים הרעים שאין מציאות כזו, וגם אם נדמה שלרשע טוב - בסופו של דבר הוא יבוא על עונשו, והצדק יושב על כנו. בסיבוב זה גם מופיעים ביטויים חריפים יותר משני הצדדים, כאשר הרעים טוענים שאיוב אומר דברים טיפשיים, ואיוב לועג לרעיו, ואומר שהם חוזרים שוב ושוב על אותם דברי הבל.
• הסיבוב השלישי - אליפז מאשים את איוב בפשעים רבים, ואומר שבגללם באו עליו כל סבלו. איוב מכחיש, ומאשים את הקב"ה, ולאחר תמיהתו של בלדד הוא אומר: אני יודע ש-ה' הוא גדול ורואה הכל, אך בכל זאת רואים שהמציאות לא הגיונית - ומאריך בגדולתו של ה' ומנגד בצדקותו שלו, כדי להוכיח שאין שכר ועונש. בסיבוב זה צופר לא מדבר.

טענות אליהוא

לאחר סיום משליו של איוב שתקו הרעים, כי הבינו שלא יוכלו לשכנע את איוב שחטא, כיון שהוא מאמין שהוא צדיק. אדם נוסף - אליהוא בן ברכאל הבוזי - צפה בויכוח עד תומו, ולא רצה להתערב כיון שכל ארבעת הרעים היו ממבוגרים ממנו. כאשר ראה שהם הפסיקו לדבר, ביקש רשות לדבר גם הוא, כי הוא כעס מאוד - הן על איוב שהציג את עצמו כצדיק יותר מהקב"ה, והן על הרעים, שהאשימו את איוב בעבירות שלא חטא בהן, כי לא מצאו מענות טובים.

אליהוא דיבר ארבעה מענות רצופים, ואיוב לא הגיב לו כלל - אך הפרשנים חלוקים אלו טענות בדיוק השמיע - עפ"י הרמב"ם, למשל, הוא חזר על טענותיהם של כל הרעים, ופרשנים אחרים סוברים שהוא הוסיף טענות שהם לא אמרו - עיקר דבריו הם, שאדם בודאי לא יכול להיות צודק יותר מ-ה', אך יתכן מצב שבו צדיק יענש, למרות צדקותו - אך אם ישוב בתשובה, יסייע לו ה'.

תשובת ה'

לאחר דברי אליהוא, דיבר הקב"ה עם איוב, והראה לו שאין לאדם שום הבנה במציאות הכוללת, כי הוא בסך הכל אחד מן הנבראים, ו-ה', המנהל את העולם, ברא אותו, והוא שרואה את התמונה הכוללת. איוב השיב שלא יקשה עוד על מעשי הקב"ה, ו-ה' השיב בעוד מענה ארוך, בו הוא מסביר על הבהמות והלויתן, הגדולים והחזקים, שלאדם אין סיכוי נגדם - ומול ה' הם כאין וכאפס. לאחר מענה זה, השיב איוב שהוא עכשיו מבין שבאמת ה' הוא שמנהיג את העולם בהיגיון.

חתימת הספר

לאחר שענה ה' לאיוב, דיבר ה' אל אליפז התימני, ואמר לו שהוא חטא, וצריך לבקש מאיוב שיתפלל עליו ועל רעיו, כדי ש-ה' יסלח להם ולא יעניש אותם. הרעים בקשו מאיוב שיתפלל עליהם, והוא נעתר להם והתפלל עליהם - ולאחר מכן בירך אותו ה', ואיוב התעשר בחזרה, והיה עשיר פי שניים מאשר בתחילת הסיפור, ואף נולדו לו בנים ובנות נוספים, כמספר הבנים שהיו לו בהתחלה.

הסבב הראשון

הסבב הראשון (פרקים ג'-י"ד) – עוסק בשאלת "צדיק ורע לו". איוב טוען כנגד הקב"ה שבראו כנגד רצונו ומחייב אותו להישאר בחיים כאשר טוב מותו מחייו בעקבות ייסוריו. בהמשך הסבב (פרק ז') איוב טוען כי רעיו בגדו בו בכך שבמקום לתמוך בו הם תוקפים אותו ועונה לכל רע בנפרד.

כנגד טענותיו של איוב, אליפז מעודד את איוב ומספר על חזיון שהיה לו ממנו הוא לומד כי הגשמיות הטבועה באדם מובילה כל אדם לחטא והוא רומז כי ככל הנראה גם איוב חטא ועל כך ייסוריו. אליפז אומר כי האדם הוא שמביא על עצמו את ייסוריו בחטאיו וכי על איוב לדרוש בתשובה לקב"ה ולהאמין בטובו של הבורא שמביא שפע קבוע לעולם, דבר המוכיח כי אין האל מחפש להרע לאדם אלא להיטיב לו. מנגד, איוב עונה לאליפז כי העובדה כי כל אדם חוטא והקב"ה מעניש עליו רק מוכיחה כי ההשגחה של ה' על העולם הינה להרע לאדם ולהענישו על חטאיו הבלתי נמנעים. בניגוד לאליפז שמסתמך על החיזיון שראה, בלדד השוחי מבסס את טענותיו על המסורת ועל הדורות הקודמים. בלדד טוען כי חיי האדם הינם קצרים מדי בשביל שיוכל להעריך את מעשיו של הקב"ה, ולכן עלינו לפנות למסורות הקדומות שנבנו לאורך שנים רבות הטוענות כי האל דן דין צדק. כמו כן, בניגוד לאליפז הרומז לחטאיו של איוב, בלדד מתייחס לאפשרות זו באופן ישיר יותר וכן מזכיר שייתכן וגם בניו חטאו ועל איוב לחזור בתשובה.

איוב עונה לבלדד כי האל משתמש בכוחו הרב לעשות כרצונו וכי על אף שלא חטא, הוא לא יצליח להוכיח את צדקתו במשפט מכיוון שיפחד לגשת למשפט מולו ואין שופט צדק שישפוט ביניהם. איוב טוען כי מסיבות אלו האל לעולם איננו עושה משפט צדק. בניגוד לאליפז שמדגיש את הטוב שהקב"ה משפיע לעולם, איוב מתאר כיצד כוחו הרב של האל מאפשר לו להרע לעולם בעזרת רעידות אדמה ואסונות טבע.

בדומה לרעים הקודמים, גם צופר טוען כי איוב חטא, אך בעוד אליפז רק רמז לאפשרות זו ובלדד הביא אותה כאפשרות, צופר אומר במפורש כי במידה והאל יתגלה לאיוב הוא יספר לו על חטאיו. צופר מדגיש בדבריו כי חכמת האל היא אינסופית, ומשתמש בלשונו של איוב הקובל כנגד כוחו הרב של האל. צופר עונה כי אכן האל עושה כרצונו ואין מי שיענה לו על כך מכיוון שאין בן תמותה שיכול לרדת לעומק דעתו. בדומה לשאר הרעים, גם צופר מציע לאיוב לשוב בתשובה.

במענה אחרון לסבב לצופר ולשאר הרעים, איוב מסכים כי חכמתו של האל היא אינסופית, אך טוען כנגדו שהוא משתמש בה ובכוחו על מנת להרע לאדם ומאפשר את מעשי הרשעים. איוב דורש מהאל שיתגלה אליו ויישפט איתו אך אומר שעל האל להימנע מלהבעית אותו במשפט.

הסבב השני

לאחר שאיוב טען בסבב הראשון כי האל הוא שנותן שלווה לרשעים‏^[1], עולה בסבב השני הדיון על סוגיית "רשע וטוב לו". בסיבוב זה גם מופיעים ביטויים חריפים יותר משני הצדדים, כאשר הרעים טוענים שאיוב אומר דברים טיפשיים, ואיוב לועג לרעיו, ואומר שהם חוזרים שוב ושוב על אותם דברי הבל. כמו כן, בעוד בסבב הראשון כל אחד מהרעים ניסה לשדל את איוב לשוב בתשובה, בסבב הנוכחי נראה שכולם סבורים כי הוא חוטא ואין לו תקנה ועל כן לא משדלים אותו לכך.

אליפז טוען כי על אף שהרשעים נראים שלווים, בפועל הם מפחדים באופן תמידי מהעונש שעתיד לבוא עליהם, ואילו הצדיקים שרויים בשלווה ובביטחון בה' גם בעיתות מצוקה. בסוף דבריו, אליפז מתאר את העונשים הקשים שצפויים לבוא לרשע על הניסיון להילחם בקב"ה, תוך אמירה שעונשים אלו התקיימו באיוב‏^[2]. איוב בתגובה טוען כי אין אליפז והרעים מסוגלים להבין את כאבו, ומבקש מאלוהים שיהיה שופט צדק לגביו וכן שישפוט בינו לבין רעיו המקטרגים עליו. בסיום דבריו איוב מתייאש ואומר לרעיו שממילא תנחומיהם הבל מכיוון שהוא קרוב למיתתו בכל מקרה.

בלדד פונה לאיוב רק בתחילת דבריו וגוער בו על כך שמפקפק בדין הצדק האלוהי, ולאחר מכן מתאר את ייסורי הרשע בעולם ואת העונשים שיחולו עליו ועל משפחתו. בכך הוא אומר כי איוב הינו החוטא וייסוריו באו עליו מסיבה טובה, ובעוד בסבב הראשון בלדד רומז שייתכן ובניו של איוב חטאו ועל כך ייסוריו- כעת הוא רומז להיפך כי בני איוב מתו באשמת חטאיו.

תאריך התרחשות הספר

בגמרא ^[3] מובאות כמה אפשרויות לתקופה בה התרחש סיפורו של איוב: "אמר ר' לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה... רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה... יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה^[4]... רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה".

בהמשך הגמרא מובאת ברייתא, ובה מספר דעות נוספות: "רבי אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה... רבי יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחשורוש היה... רבי נתן אומר: איוב בימי מלכות שבא היה... וחכמים אומרים: איוב בימי כשדים היה [רש"י: בתקופת נבוכדנצאר]... ויש אומרים: איוב בימי יעקב היה".

דעות הרעים

בקריאה שטחית של הספר היה ניתן לחשוב כי רעי איוב חושבים דעה אחת- שאיוב חטא והוא נענש בשל חטאו. אמנם, הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג כב מבאר כי לכל אחד מן הרעים יש דעה נפרדת המשקפת גם דעה פילוסופית שונה. לפי פירושו, השקפתו של אליפז היא שכל מה שאירע לאיוב היה משום מעשיו ולפי שהיה לו חטאים קודמים וכדבריו "הלא רעתך רבה ואין קץ לעוונותיך". אליפז מטיח באיוב כי על אף שעשה מעשי חסידות רבים עדיין היו בו חטאים ובגינם הוא נענש. מנגד, בלדד השוחי מפרש כי ייתכן ואיוב נענש אף ללא שחטא, ומטרת הייסורים היא להעביר אותו תהליך שבסופו הוא ישתנה ויקבל גמול גדול יותר. לפי דבריו, ישנו מצב של "ייסורים של אהבה" שהקב"ה מביא לאדם לא בשל חטאו, אלא בשביל לשנותו ולהרבות את שכרו וכדבריו "אם זך וישר אתה, כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך, והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד". צופר הנעמתי לעומתם סובר כי הכל מתרחש לפי רצונו של הקב"ה וממילא לא ניתן כלל לחפש סיבות למעשיו. לפי גישה זו, הקב"ה עליון ונשגב מעל בני האדם וממילא דעתנו קצרה מלהבין את פעולותיו וכדבריו "מי ייתן אלוה דבר ויפתח שפתיו עמך, ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה, החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא".

לשון הספר וטעמיו

ספר איוב מתאפיין בשפה שירית קשה במיוחד, ובמחלוקות פרשנים רבות בהבנת הפסוקים. האבן עזרא מסביר בפירושו No result כי לשונו הקשה של ספר איוב נובעת מכך שהוא ספר מתורגם ו"על כן הוא קשה בפירוש- כדרך כל ספר מתורגם". פירוש אחר, הוא שהספר נכתב בידי משה רבינו, שהיה כבד לשון - כלומר, כתב בלשון גבוהה, ולא תמיד מובנת.

ספר איוב הוא אחד משלושת ספרי אמ"ת (ראשי תבות של תהלים-משלי-איוב), שטעמיהם שונים משאר התנ"ך. הסיבה היא שהם כתובים בשפה שירית, והפסוקים בהם קצרים בהרבה מאשר ברוב התנ"ך - ברוב הפעמים הפסוק מתחלק לשני חלקים של כשלוש-ארבע מילים - ולכן דורשים הרבה פחות טעמים.

פרשנים על הספר

כאמור, בגלל לשונו הקשה של הספר, יש בו מחלוקות פרשנים רבות - גם לגבי משמעותם של מילים או פסוקים בודדים, וגם לגבי מענות שלמים: מה משמעותם, מה בעצם אומר הדובר. חלק מהפרשנים (רמב"ן, מצודות, רלב"ג) כתבו סיכום בתחילת או בסוף כל מענה, ובו ביארו מה נאמר במענה. גם הרמב"ם כתב מאמר בנושא ספר איוב.

אחת המחלוקות הבולטות היא, האם יש שיטה מסוימת לכל אחד מהרעים, או שהם חוזרים על עצמם - חלק מהפרשנים אומרים אחרי מענות שונים, שהדובר לא הוסיף כלום, אלא חזר על דברי הקודמים, ולעומתם הרמב"ם מפרש שלכל אחד מהרעים יש שיטה בנויה: אליפז אומר שיש שכר ועונש, ואם אדם נענש - סימן שהוא לא צדיק; בלדד אומר שיתכן שצדיק יענש, אך זה בגלל שהקב"ה רוצה להעמיד אותו בניסיון, או לכפר על עוון מסוים; וצופר אומר שלא יתכן בכלל להבין את מעשי ה', ואין בהם חוקיות המובנת לעין האנושית. עפ"י הרמב"ם, השיטה הנכונה, בה אנו אוחזים, היא שיטתו של אליפז.

הערות שוליים