מצוות
|
|
הגדרה
מעשים שעל האדם לעשותם, מדאורייתא או מדרבנן.
בערך זה נדון במצוות בכלל - בין מדאורייתא ובין מדרבנן. בערך איסורים דנו במושג ההפוך - איסורי דאורייתא ודרבנן. במקור למצוות ולאיסורים דנו בערך דאורייתא ובערך דרבנן.
לדוגמא, תקיעת שופר, נטילת לולב, פדיון שבויים, נתינת צדקה, נטילת ידיים.
בדינים שונים
טעם כעיקר (מאכל אסור שנותן טעם במאכל אחר אינו בטל ברוב) - גם במצוות יש דין טעם כעיקר, כגון עיסה שמיעוטה חיטים ורובה אורז, ויש בה טעם חיטים - חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח (תוס' זבחים עח. ד"ה אלא. והמנחת ברוך סט-ב (ד"ה אמנם) הביא שכך דעת הרא"ש, והקשה עליו (כשיטתו שנאמר רק באיסורי אכילה)[1]()).
מוחזק (המוציא מחבירו עליו הראיה) לא נאמר במצוות. כגון האחים שחלקו, ואנו מסתפקים האם יש ברירה והם יורשים או אין ברירה והם לקוחות, פוסקים שמחזירים זה לזה ביובל, כדין לקוחות, ולא אומרים שכל אחד מוחזק בחלקו מספק שמא הם יורשים, כיוון שהוא במקום מצווה - מצוות יובל (שער המלך גירושין ג-ד בתחילתו).
שבועה לבטל את המצווה לא חלה. וחקר ר' שמואל האם הוא משום שהאדם לא יכול לאסור בעצמו את המצווה, או שכל איסור החל ע"י פה לא יכול לאסור את המצווה. ונפק"מ כשהאדם לא אסר בעצמו את המצווה אך היא נאסרה ממילא ע"י פיו, כגון שנודר בנזירות, וממילא אסור לשתות יין קידוש, אך הוא בעצמו לא אסר את היין (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד לה, פב).
שבועה לבטל את המצווה בכולל כן חלה - וחקר ר' שמואל האם הוא מדין כולל שבכל התורה (כמו בדין אין איסור חל על איסור), או דין מיוחד בשבועה, שכיוון שאינה רק על המצווה, לא נחשבת שבועה לבטל את המצווה (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קעא).
פרטי הדין
המתנה תנאי על המצווה, כגון שקרא קריאת שמע ביחידות על מנת שלא יספיק לקרותה שוב במניין בזמנה, וכן הניח תפילין על מנת שיתנו לו מאתיים זוז, חידשו המגן אברהם (או"ח תפט-ז) והחתם סופר (אה"ע ח"ב צ) שתלוי במחלוקת האמוראים האם מצוות צריכות כוונה: לדעה שצריכות כוונה נחשב שכוונתו תלויה בתנאי ואם לא התקיים התנאי לא יצא ידי חובה (ואפילו במצווה שאין בה שליחות, כגון סוכה ותפילין. ולפי זה צריך לומר שהוא תנאי שלא מדיני שאר תנאים כקניינים וכדומה ואין חלים בו כל דיניהם, שהרי בשאר התנאים מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי), ולדעה שאינן צריכות כוונה יצא ידי חובה אפילו אם לא התקיים התנאי.
שליחות במצוות שבגופו (בגוף האדם) לא מועילה, כגון אכילת קרבן פסח, מצה ומרור, הנחת תפילין וישיבה בסוכה. אלא היא מועילה רק במצוות שאינן בגוף האדם, כגון קידושין וגירושין, עשיית סוכה ושחיטת פסח. והקשה התוס' רי"ד מה הטעם שאין שליחות במצוות שבגופו. ויש בזה חמש סברות (דן בזה ספר המקנה כג-טז):
- שליחות מועילה רק כשהתכלית היא למשלח: בקידושין - מקודשת לו ומקדשה בכספו, בגירושין - מגורשת ממנו ובגט נכתב שמו, ובעשיית סוכה - הוא ישב בה. אך אכילת מצה והנחת תפילין הן פעולות שהשליח עושה לבדו בלי שום קשר למשלח (תוס' רי"ד, ומובא באור שמח ריש שלוחין ושותפין).
- במצוות שבגופו כוונת התורה היא שכל אחד יעשה בעצמו את המצווה, שהמצווה תהיה לעול על צווארו, ולא שאדם אחד יאכל מצה בשביל כל השאר (אור שמח שם מוסיף על סברת התוס' רי"ד הנ"ל, חלקת יואב חו"מ ד ד"ה ע"כ).
- יש עוד חלויות שלא מועילה בהן שליחות, כגון חליצה ושחיטה, והטעם הוא שהן חלויות מכח המעשה, דהיינו שהאדם לא שולט על אופן קיומן, ולכן גם לא יכול למנות שליח. וא"כ אפשר לומר שגם מצוות שבגופו הם מכח המעשה (קובץ הערות עו לעניין עבודת כהנים).
- גם במצוות שבגופו בעצם יש שליחות, אך למעשה אינה מועילה. משום שכאשר השליח מניח תפילין, באמת נחשב כאילו המשלח הניחם, אך הרי סוף סוף הניחם על ראשו של השליח, ולא קיים את המצווה להניחם על ראשו של עצמו (קצוה"ח קפב-א).
- לדעות שמצוות אין צריכות כוונה יש טעם נוסף, שבדבר שאין צריך כוונה לא מועילה שליחות (חלקת יואב חו"מ ד ד"ה אך כ"ז).
חצי שיעור במצווה, כגון מי שיש לו רק חצי כזית מצה - נחלקו בזה האחרונים האם יש בכלל מצווה שיאכל אותו, ויש בזה שלושה צדדים:
- אין בזה מצווה כלל, ולכן אין שום תועלת שיאכל את החצי כזית (האם יש בזה מצווה כלל - דנו בזה: שדי חמד ח"ז מערכת חמץ ומצה יד-ד עמוד 402, מנחת חינוך ו-א [א] ד"ה ואם אין לו שיעור כזית, והמנחת חינוך י-א [ב] (ד"ה ואם אין לו) הביא שלקצת אחרונים יש בזה מצווה).
- יש בזה מצווה אך היא מצווה קלושה, ולכן האוכל חצי כזית מצה עם קרבן פסח - המצה מבטלת את הפסח, כדין רשות שמבטלת מצווה ולא כדין מצווה שאין מבטלת מצווה (לשון המהרי"ט אלגזי בכורות נא. אות פא ד"ה והנה ראיתי: מקיים מקצת מצווה (לעניין חצי של חמישה סלעים בפדיון הבן)).
- יש בזה מצווה גמורה (אך כמובן לא כשיעור שלם), ולכן האוכל חצי כזית מצה עם קרבן פסח - המצה לא מבטלת את הפסח, כדין מצווה שאין מבטלת מצווה ולא כדין רשות שמבטלת מצווה (לדעה שיש בזה מצווה האם היא מצווה קלושה או מצווה גמורה - דן בזה המנחת חינוך ו-א [א] ד"ה וצריך).
שלא כדרך (העובר עבירה שלא כדרך הרגילה פטור) - במצוות עשה של אכילה, כגון אכילת מצה, הסתפק המשנה למלך והסיק שגם בזה אומרים שאכילה שלא כדרך לא שמה אכילה, ולכן אם אכל שלא כדרך לא יצא ידי חובתו (יסודי התורה ה-ח ד"ה יש לחקור. וכן מוכח מרש"י פסחים סוף לה. ד"ה אין, דנו בדבריו הרש"ש וגליון מהרש"א שם, וכן דן בזה בית הלוי ח"ג נא-ד).
חזקה דמעיקרא, הסתפק הרעק"א האם היא נאמרה גם על מצוות, שבספק אם קיים את המצווה (כגון אם הניח תפילין או בירך ברכת המזון) יש עליו חזקת חיוב (חזקת איסור) וחייב לקיימה שוב (בשו"ת מהדורא קמא ז ד"ה גם י"ל, ד"ה ולכאורה יש לדון, וד"ה אלא דמ"מ).
דברי רשות - נחלקו המפרשים האם יש דברי רשות: חובות הלבבות סובר שאין דברי רשות, אלא כל מעשה הוא או מצווה או עבירה, ולראב"ד יש גם דברי רשות (עין אי"ה ברכות אות ד).
כל המצוות מתחלקות לפעולה ותוצאה, ע"ע מצוות בפעולה ומצוות בתוצאה.
ראה גם
מצווה על פי השפת אמת זה מלשון צוותא הכל עוסק בחיבורים וכל מיצווה נועדה לחבר אותנו אל הערך העליון של אותו חפץ או איבר שאיתו או עליו נעשית המצווה הצוותא מביאה את האדם לחיבור עצמי אל נפשו ואישיותו, לחיבור בינו לבין העולם ולבורא העולם.
הערות שוליים
- ↑ כמו שהבאנו בערך טעם כעיקר#בדינים_שונים ד"ה באיסורי אכילה.