בבא בן בוטא

בבא בן בוטא - תנא בדור הראשון, מגדולי החכמים בדורו. תלמידו של שמאי הזקן (בבלי גיטין נז א, בבלי ביצה כ א), אך למעשה קיבל לפעמים את דעת בית הלל. היה יועצו של המלך הורדוס, לפי התלמוד.

מהמסופר עליו בתלמוד

העצה להורדוס

עם עלייתו לשלטון והריגת זרע בית חשמונאי, הרג הורדוס גם רבים מחכמי ישראל. על־פי חז"ל (בבלי בבא בתרא ג ב, ילקוט שמעוני תתקיג) השאיר הורדוס את בבא בן בוטא חי, כדי להיוועץ בו, אבל ניקר את עיניו, מחשש שימרוד בו.

מסופר (שם) שהורדוס ניגש אל בבא בן בוטא בלי להזדהות, ואמר לו: ראה מה עשה העבד הרע הזה (כוונתו להורדוס)! בבא בן בוטא התחמק, והורדוס ניסה שוב ושוב לשכנע אותו לקלל את "העבד הרע". זהירותו של בבא בן בוטא מנעה ממנו לקלל את הורדוס, למרות ההפצרות. הורדוס הזדהה, הביע חרטה על הריגת החכמים וביקש מבבא בן בוטא עצה לכפרה על מעשיו. בבא בן בוטא יעץ לו לבנות מחדש את בית המקדש ("עינו של עולם"), ואף סיפק לו עצה כיצד לעשות זאת בלי שהרומאים ימנעו זאת ממנו, וכך עשה הורדוס.

המחלוקת על הסמיכה

מחלוקת עתיקה הייתה בין חכמי ישראל בקשר לסמיכה על ראש קרבן של יחיד ביום טוב. בקרבנות יחיד ביום חול על מביא הקרבן להניח את ידיו על הקרבן, וחלקו חכמים אם סמיכה מותרת ביום טוב. הלל סבר שיש מצוות סמיכה ביום טוב, ואילו שמאי סבר שאין סומכים על הקרבן ביום טוב.

בבא בן בוטא, אף על פי שהיה מבית שמאי, סבר שההלכה כבית הלל. הוא ראה שהעם נוהג כבית שמאי ובימים טובים בית המקדש ריק מאדם ורק הכהנים נמצאים בו ועשה מעשה, וכך מסופר בתלמוד (ירושלמי חגיגה עח):

והיה שם בבא בן בוטא, מתלמידי בית שמאי, ויודע שהלכה כבית הלל.

פעם אחת נכנס לעזרה ומצאה שוממת. אמר: ישמו בתיהן של אלו שהשמו את בית אלהינו.

מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים טליים (טלאים) מצאן קדר, וביקרן ממומין, והעמידן בהר הבית, ואמר להן: שמעוני אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא עולות יביא ויסמוך, יביא שלמים ויסמוך.

באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל, ולא אמר אדם דבר.

למען שלום בית

מפורסם המעשה המובא בתלמוד (בבלי נדרים סו עב) (בתרגום לעברית, על פי אחד הפירושים):

אחד מבני בבל עלה לארץ ישראל ונשא אישה.

אמר לה: בשלי לי "שתי עדשים", כלומר - מעט (בלשון בבלית). בישלה לו שתי עדשים ממש (בלשון ארץ-ישראלית). כעס עליה הבעל.

למחרת, אמר לה: בשלי לי "סאה" (בלשון בבלית סאה פירושה "הרבה"- שלא תבשל לו רק שתים כאתמול אלא כדי סעודה). בישלה לו סאה ממש (כלומר, בלשון ארץ-ישראלית "סאה" פירושה מידה גדולה שהיא יותר מהנצרך לסעודה).

אמר לה: הביאי לי שני "בוציני" (אבטיחים בלשון בבלית). הלכה והביאה לו שני נרות (בוציני בלשון ארץ-ישראלית). אמר לה הבעל (בכעסו): לכי והשליכי אותם על "רישא דבבא" - (ראש השער בארמית בבלית). הלכה ושברה אותם על ראשו של בבא בן בוטא (מכיוון שלא ידעה כי בבבל "בבא" פירושו שער אלא חשבה כי הוא מתכוון לבבא בן בוטא). כששאל בבא בן בוטא לפשר המעשה, ענתה לו "כך ציווני בעלי". אמר בבא בן בוטא: את עשית רצון בעלך, ה' יוציא ממך שני בנים (גדולים וחשובים) כבבא בן בוטא.

אשם חסידים

המשנה כריתות ו ג מזכירה את בבא בן בוטא בקשר לקרבן אשם תלוי, שהוא קרבן שבא על ספק אם עבר עבירה שחייבים עליה חטאת.

"רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה. הוא היה נקרא אשם חסידים.

"אמרו עליו על בבא בן בוטא, שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאַחַר יום הכיפורים יום אחד (אחר שנמחלו העוונות ביום הכיפורים אין חשש לעבירה). אמר: המעון הזה (לשון שבועה), אילו היו מניחים לי הייתי מביא (אפילו למחרת יום הכיפורים), אלא אומרין לי, המתן עד שתיכנס לספק".

קישורים חיצוניים

• בבא בן בוטא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• אהרן היימאן, "בבא בן בוטא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 261-262, באתר HebrewBooks

הערות שוליים