פרשני:בבלי:ראש השנה כד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה כד א

חברותא

גירי קא משדיא. הקשת הזו, היא קשת שבה החמה יורה חיצים לעבר הכופרים בה. שדרך היורה בקשת להעמיד את מרכזה מולו, ואת פגימתה לצד פניו. ועל זה נאמר "המשל ופחד עמו".  20 

 20.  מהרש"א. וראה הערה קודמת בשם הריטב"א. וכתבו תוספות שהלבנה לפעמים רואה את פגימת הקשת, ואין לחוש שמא יאמרו שהיא משגרת חיצים, מפני שאין הקשת נראית אלא ביום, והלבנה אינה מאירה כל כך ביום. (אלא כנר בצהרים), ולפיכך לא יאמרו עובדיה שהיא משגרת חיצים.
שנינו במשנה: כמה היה הירח גבוה ולאין היה נוטה.
פיסקה זו אין מקומה כאן!  21 

 21.  מהרש"א.
תנא חדא. שנינו בברייתא אחת: אם העד אמר שהלבנה עמדה לצפונה של החמה - דבריו קיימין, ואם אמר שהלבנה עמדה לדרומה של החמה - לא אמר כלום (והטעם יתבאר להלן).
ומקשינן: והתניא איפכא, הרי שנינו בברייתא אחרת להיפך:
לדרומה - דבריו קיימין. לצפונה - לא אמר כלום!
ומתרצינן: לא קשיא.
כאן, בברייתא האחרונה, ששנינו בה "לדרומה, דבריו קיימין" מדובר בימות החמה. כאו, ואילו בברייתא הראשונה, ששנינו בה "לצפונה, דבריו קיימים", מדובר בימות הגשמים.
וזהו טעם הדבר:
(א) כך הוא סדר מהלך החמה:
בתקופות תשרי וניסן, הימים והלילות שוים, והחמה יוצאת מאמצע המזרח, ועוברת דרך הדרום, ושוקעת באמצע המערב.
בימות החמה, החמה יוצאת מצפון מזרח, עוברת דרך הדרום, ושוקעת בצפון המערב.
ביום הארוך ביותר החמה יוצאת מקצה הרוח הצפונית, הסמוכה למערב, ובערב היא עוברת את כל המערב, ושוקעת בקצה הצפון.
ככל שהימים מתקצרים, החמה מתקרבת בזריחה למרכז המזרח, ובשקיעה למרכז המערב.
בימות הגשמים, השמש יוצאת בקצה המזרח סמוך מאוד לדרום, ושוקעת בקצה המערב, סמוך מאוד לדרום.
(ב) הלבנה נמצאת בזמן חידושה בקצה מערבי דרומי של הרקיע, ואין היא נראית אלא סמוך לשקיעה.
הלכך, בימות הגשמים שאין החמה נכנסת למערב אלא בשעת השקיעה, והלבנה נראית סמוך לשקיעה, נמצא שהלבנה כבר במערב עוד לפני שהחמה הגיעה לשם, שהרי עד סמוך לשקיעה ממש, עדיין החמה בדרום, נמצא שהלבנה מצפון לחמה.
אבל בימות החמה, החמה עוברת את רוב המערב, ולפעמים אפילו את כולו, ושוקעת בקצה הצפון מערבי. ומאחר שהלבנה אינה נראית אלא סמוך לשקיעה, והיא בדרום המערב, נמצא שכאשר הלבנה נראית (סמוך לשקיעה), כבר עברה החמה את דרום המערב, ומכאן שבימות החמה הלבנה נראית מדרום לחמה.
שנינו במשנה: כמה היה גבוה ולאן היה נוטה.
תנו רבנן:
עד אחד אומר שהירח היה גבוה כשיעור ב' מרדעות (מידה מסוימת של המקל שמכים בו את הבקר), ואחד אומר ג' - עדותן קיימת. מפני שיתכן שכל אחד שיער את הגובה בצורה אחרת.
ואם אחד אומר היה גבוה ג' מרדעות, ואחד אומר ה' - עדותן בטלה! מפני שיש הפרש גדול מידי ביניהם. אבל מצטרפין הם לעדות אחרת. אם נמצא עד אחר שאומר כדברי אחד מהם, הרי הוא מצטרף איתו, ועדותן מתקבלת.
תנו רבנן:
עדים שאמרו: ראינוהו משתקף במים, או ראינוהו משתקף בעששית,  22  בזכוכית המקיפה את הנר, או ראינוהו בעבים, ביום המעונן ראינוהו דרך העבים - אין מעידין עליו. אינם יכולים להעיד עליו.

 22.  המפרש על הרמב"ם.
אמרו: ראינו חציו במים, ראינו חציו בעבים, ראינו חציו בעששית - אין מעידין עליו.
ותמהינן: השתא, כאשר ראו את כולו במים, בעששית, או בעבים - אמרת שלא יכולים להעיד עליו.
ראו חציו - מבעיא!? וכי צריך לומר שאם ראו רק חצי ירח (בעששית, במים, ובעבים) אין מעידים עליו?!
אלא: הכי קאמר: אמרו ראינו חציו במים וחציו השני ברקיע. חציו בעבים וחציו ברקיע. חציו בעששית וחציו ברקיע - אין מעידין.
תנו רבנן:
עדים שאמרו: ראינוהו, ושוב אחר כך לא ראינוהו - אין מעידין עליו.
ותמהינן: וכי כל הכי חזו לה ואזלי!? וכי לעולם הם צריכים להמשיך ולראותו?!
אמר אביי: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר:
ראינוהו מאלינו, בלא כוונה להעיד עליו, ושבנו והתכוונו לראותו מדעתנו כדי להעיד עליו, ואז שוב לא ראינוהו - אין מעידין עליו.  23  מאי טעמא?

 23.  על פי הרמב"ם (קידוש החדש ב ו).
אימור כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזי. שמא עיגול קטן של ענן הם ראו, ונדמה להם כלבנה, וכלה הענן, והלך לו.  24 

 24.  רמב"ם.
מתניתין:
א. אחרי שבית דין קיבלו את עדות החודש, היה ראש בית דין אומר: "מקודש".
וכל העם עונין אחריו: "מקודש, מקודש".
ב. בין שנראה הירח בזמנו בליל השלושים.  25 

 25.  הירח משלים את מחזורו במשך עשרים ותשעה יום ומחצה בערך, ונראה שמטעם זה אם הירח נראה ביום השלשים, הרי זה קרוי "זמנו". ראה לעיל הערה 11.
בין שלא נראה בזמנו -
מקדשין אותו.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו, אין מקדשין אותו ביום השלשים ואחד, מפני שכבר קידשוהו שמים.
כי ביום השלשים ואחד אין הדבר תלוי בבית דין. לפיכך אינם צריכים לומר ביום השלשים ואחד "מקודש".
גמרא:
שנינו במשנה: ראש בית דין אומר מקודש, וכו'. והוינן בה: מנהני מילי, מנין למדו את הדברים הללו?
אמר רבי חייא בר גמדא, אמר רבי יוסי בר שאול, אמר רבי:
אמר קרא (ויקרא כג): "וידבר משה את מועדי ה'".
מכאן, שראש בית דין אומר מקודש.
ופירוש הפסוק: משה אמר את מועדי ה', על ידי שאמר על החדש "מקודש", ועל ידי זה נקבעו המועדות.
שנינו במשנה: וכל העם עונין אחריו "מקודש מקודש".
והוינן בה: מנלן?
אמר רב פפא: אמר קרא (שם): "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם".
נאמר "אתם" בלא האות ו'.
ולכן, קרי ביה "אתם"! ללמד, כי אתם תקראו אותם מועדי ה'.  26 

 26.  "אתם" היינו העם, וכך הבינו טורי אבן וערוך לנר. ועיין שם שהתקשו בדבר.
רב נחמן בר יצחק אמר: נאמר (שם): "אלה הם מועדי". ללמדך, "הם", העם, יאמרו "מועדי", בכך שיענו "מקודש מקודש" אחרי ה"מקודש" של בית דין.
והוינן בה: "מקודש מקודש" - תרי זימני למה לי!? מדוע העם ענו מקודש מקודש פעמיים?
ומשנינן: דכתיב מקראי קודש, ומשמע שתי קריאות, והיינו שיקראו פעמיים "מקודש".
שנינו במשנה: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה חידוש הירח בזמנו (בליל השלשים) - שוב אין מקדשין אותו.
תניא: פלימו אומר: אם חידוש הירח נראה בזמנו, בליל השלושים, אין מקדשין אותו. מפני שעכשיו הוא זמנו, והרי הוא קדוש מאליו, בלא חיזוק של אמירת "מקודש" על ידי בית דין.
אבל אם נראה שלא בזמנו, בליל השלשים ואחד, אז בית דין מקדשין אותו.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: בין כך ובין כך - אין מקדשין אותו.
שנאמר (ויקרא כה): "וקדשתם את שנת החמשים שנה" - שנה (שנת היובל) אתה מקדש, ואי אתה מקדש חדשים.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק, שבזמנו מקדשים, ושלא בזמנו אין מקדשים.
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא, אף אנו נלמד כך מדברי משנתנו (להלן כה ב):
דתנן: ראוהו בית דין וכל ישראל, בליל שלושים, או שנחקרו העדים ביום השלשים ונמצאו עדי אמת, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה, הרי זה מעובר, אין ראש חדש חל ביום השלשים, אלא ביום השלשים ואחד.
"מעובר" - אין. כלומר, דוקא "מעובר" שנינו במשנה, ומשמעותו משעה שחשיכה ליל שלשים ואחד הרי הוא מתקדש מאליו.
אבל "מקודש למחר", שבית דין צריך לקדשו למחרת היום (לפי שבית דין מקדשים רק ביום ולא בלילה) - לא שנינו בה.
ומכאן שאין בית דין מקדשים אותו כלל!
ודחינן: יתכן שהמשנה סוברת שגם כאשר נראה שלא בזמנו מקדשים אותו.
ומכל מקום, מעובר - איצטריכא ליה. התנא הוצרך להשמיענו שהחדש מעובר.
כי אילו הוא היה שונה "מקודש למחר", אזי סלקא דעתך אמינא, היית אומר, הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל - איפרסמא מילתא, ולא ליעברוה. כבר התפרסם הדבר, ולא יעברו את החדש, אלא למחר יאמרו בית דין: הרי החדש מקודש מאתמול.
לכן קא משמע לן התנא שהחדש מעובר.
מתניתין:
דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל, והיו מצויירות בטבלא, על השלחן, ובכותל - בעלייתו, ששם קיבל את העדים.
שבהן, באותן צורות, היה מראה את ההדיוטות, אנשים פשוטים, שאינם מבינים את השאלות המוזכרות במשנה הקודמת.
ואומר לעד: הכזה ראית או כזה?
גמרא:
ותמהינן: ומי שרי, וכי מותר לעשות כדמות צורת הלבנה?!
והכתיב (שמות כ): "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי".
ודרשו חכמים במסכת עבודה זרה (מג א) "לא תעשון" כדמות שמשיי, העומדים "אתי".
והניחה הגמרא כי "שמשים העומדים אתי", משמעותם: שמש, ירח וכוכבים.
ומתרצינן: אמר אביי: לא אסרה תורה לעשות אלא שמשין שאפשר לאדם לעשות כמותן ממש. כגון אלו השנויים בברייתא דלהלן:
כדתניא: לא יעשה אדם בית שהוא כתבנית היכל, כמידת היכל בית המקדש, בארכו, רחבו, וגבהו, ופתחיו כשיעור מידת פתחי ההיכל. אבל אם שינה במקצת מותר. (רש"י ע"ז מג א).
ולא אכסדרה, כתבנית אולם שהיה לפני ההיכל.
ולא חצר, כנגד (כמידת) העזרה.
ולא שלחן כנגד השלחן שבמקדש.
ולא מנורה כנגד המנורה שבמקדש, שהיו בה שבעה נרות.

דרשני המקוצר