פרשני:בבלי:ערכין יא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין יא ב

חברותא

שהיה מצווהו על עסקי קול, דהיינו לשורר. שמשה לוי היה.
רב אשי אמר מהכא: "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד". וחצוצרות מפורש בפסוק "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם". ומזה שכלל הפסוק מחצצרים ומשוררים יחד משמע שאף משוררים מן התורה (תוס').
רבי יונתן אמר מהכא: דכתיב "ויאמר ה' אל אהרון וגו' וגם את אחיך מטה לוי הקרב אתך וגו' ולא ימותו גם הם גם אתם". והוקשו בזה לויים לכהנים. מה "אתם"
דהיינו כהנים בעבודת מזבח, אף "הם" דהיינו לויים, בעבודת מזבח, ולא שייך בלויים עבודת מזבח אלא בשיר.
תניא נמי הכי, שמכאן לומדים שירה מן התורה: "ולא ימותו גם הם גם אתם" מה אתם בעבודת מזבח אף הם בעבודת מזבח.
ועוד מקישינן: אתם בשלהם  65   66  והם בשלכם במיתה. שכהנים ששוררו חייבים מיתה, כמו לויים שעבדו עבודת כהנים במזבח שהם במיתה, ככתוב "והזר הקרב יומת". אבל הם ששינו בשלהם כגון לוי משורר ששיער (שהגיף דלתות), ולוי שעליו לשוער, ושורר, אינן במיתה אלא באזהרה. (ולא התפרש היכן  67  הוזהרו, רש"י).

 65.  הרמב"ם (פ"ג מכלי הקודש הי"א) פסק שכהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה, והראב"ד השיג מהפסוק ולא ימותו גם הם גם אתם הרי שכהן שעבד עבודת לוי הוא במיתה וכן מפורש גם בספרי. ומהר"י קורקוס מביא שיש ברייתא אחרת שכהנים שעבדו עבודת לויים אינם במיתה אלא באזהרה והביאה הרמב"ם בספר המצוות, ובאור שמח הביא מספרי זוטא שכל החיוב מיתה לכהן שעבד עבודת לוי זה רק במשכן אבל במקדש יש רק לאו, וביאר האור שמח שכשאין עבודת משא אין מיתה רק לאו ולכן הרמב"ם שמדבר רק במקדש פסק שזה באזהרה ולא במיתה.   66.  כתב המנחת חינוך (שפט ז) שלוי שעבד עבודת חבירו אינו חייב רק אם מינה הראש בית אב את חבירו לעבודה. אך כהן שעבד עבודת לוי חייב גם אם לא התמנה הלוי לעבודה כי הם חלוקים זה מזה ואסור לכהן לעבוד עבודת לוי.   67.  והתוספות בשם רבינו מנחם כתבו שהאיסור הוא מהפסוק "לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד", והרמב"ם (פ"ג מכלי הקודש ה"י) כתב שהאזהרה היא מהפסוק "איש איש על עבודתו ואל משאו".
אמר אביי: נקיטינן להלכה לא כתנא בברייתא. אלא, משורר ששיער, שעבד בשל עבודת חבירו, במיתה  68  . שנאמר "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה, משה ואהרון ובניו שומרים משמרת הקדש וגו' והזר הקרב יומת". וזה נאמר גם על עבודת הלויים.

 68.  כתב החינוך (שפט) שהוא הדין כהן שעבד עבודת כהן חבירו שהוא במיתה, ובליקוטי הלכות (סוף תמיד) כתב שיש לחלק בסברא, שבשלמא בלוי שהיה המינוי על פי ראשי האבות והם היו נותנים לכל אחד את העבודה שמתאימה לו לכן אם עבד עבודת חבירו חייב מיתה. אך בכהנים שהכל רק על פי גורלות בזה אם עבד עבודת חבירו אמנם עשה עולה אך אין חיוב מיתה. והגרי"ז (עה"ת במדבר) כתב עוד לחלק, שלוי נהיה מוכשר לעבודה רק על ידי מינוי הראש בית אב וכשעבד עבודה שלא נתמנה לה הרי הוא חייב מיתה. אך כהן הוא מוכשר לעבודה גם בלי מינוי ואם כן, לא שייך חיוב שעבד עבודת חבירו כיון שגם הוא מוכשר לה.
ומפרש לה: מאי "זר"? אילימא זר ממש, דהיינו ישראל, הכתיב חדא זימנא בפרשה הזאת שהוא  69  במיתה. אלא לאו, בזר דאותה עבודה שעבד בה, מדבר הפסוק. והיינו, בלוי שעשה עבודה שאין לו מינוי בה, שכיון שאינו ממונה עליה חייב מיתה.

 69.  מבואר כאן מהגמרא שזר שעבד עבודת לוי חייב מיתה. אך ברמב"ם לא מובא דין זה. וכתב הגרי"ז, שיתכן שסובר הרמב"ם שכשם שכהן עבד עבודת לוי שהוא במיתה זה רק במשכן ולא במקדש, הוא הדין זר שעבד עבודת לוי שהוא במיתה זה רק במשכן ולא במקדש.
מיתיבי: תנינא, משורר ששיער  70  , ומשוער ששורר, אינן במיתה אלא באזהרה! ואיך חולק אביי על התנא בברייתא.

 70.  פירש רש"י לוי משורר שהגיף דלתות, ודייק מזה האבן האזל שהחיוב הוא רק במגיף דלתות שעושה מעשה ומוכח שנכנס בעבודת חבירו. אך אם רק שמר בפתח בלי מעשה אין בזה חיוב.
ומשנינן: פלוגתא דתנאי היא. דתניא: מעשה ברבי יהושע בן חנניא שהלך לסייע בהגפת  71  דלתות אצל רבי יוחנן בן גודגדא, ששניהם לויים היו. אמר לו רבי יוחנן בן גודגדא: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים.

 71.  כתב השיטה המקובצת בשם הר"ר אברהם שכאן מבואר בגמרא שהגפת הדלתות היא עבודת לויים, ובסוכה מבואר בגמרא שכהני המשמר המתעכב היו מקבלים שתי חלות בשכר הגפת הדלתות, הרי שהגפת הדלתות היא עבודת כהונה. ותירץ, שבהיכל שלא היו הלויים יכולים להכנס היו הכהנים מגיפים את הדלתות, ויש להוסיף בזה שנאמר כאן דין שדלתות ההיכל הופקעו מעבודת הלויים מכיון שאסורים להכנס לשם, שאם לא כך הרי היה אסור לכהנים להגיף מהדין שאסור לכהנים לעבוד עבודת לויים.
ומפרשינן פלוגתייהו: מאי לאו, בהא קמיפלגי, דמר (רבי יוחנן) סבר, משורר ששיער במיתה היא, ואמנם האיסור דאורייתא הוא רק כששיער לבדו אבל לסייע בלבד מותר מדאורייתא. וגזרו בה רבנן בסיוע, כיון שעיקר איסורו הוא במיתה.
ומר (רבי יהושע בן חנניא) סבר, שאף בשיער לבדו אינו במיתה, ורק אזהרה היא. ומשום כך במסייע שמותר מדאורייתא, ולא גזרו בה רבנן. ואביי יסבור כרבי יוחנן בן גודגדא.
ודחינן: לא, דכולי עלמא אזהרה  72  בלבד היא. מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן  73  שמא יבוא לעבוד לבד ואף שאין זה במיתה. ומר סבר לא גזרו ביה רבנן. ואם כן אין מקור לאביי שחייב מיתה.

 72.  והרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש) פסק שלוי שעבד עבודת חבירו במיתה, ותמוה שהרי כאן מבואר בגמרא שלכולי עלמא זה באזהרה ולא במיתה. וכתב המהר"י קורקוס שפסק הרמב"ם כאביי שהוא בתרא ואביי אמר שחייב מיתה.   73.  מבואר כאן שמסייע אסור רק מדרבנן. אך הרמב"ם (פ"ג מכלי המקדש הי"א) פסק שלוי שסייע לעבודת חבירו חייב מיתה? ותירץ המהר"י קורקוס שמקור דבריו הם מספרי וכמו שמפורש בספר המצות. ולגוף הדין כתב המהר"י קורקוס שמסייע נחשב רק שהיה יכול הראשון לעשות את העבודה בלי המסייע. אך אם לא היה יכול בלעדיו אין זה נקרא מסייע אלא עבודה גמורה. עוד כתב המהר"י קורקוס ששוער ששורר לעולם זה נחשב עבודה ולא רק מסייע. ובאבן האזל הביא בשם חתנו לבאר את דעת הרמב"ם שייסוד החיוב בלוי שעבד עבודת חבירו זה משום שהוא עוזב את עבודתו, ולכן חייב גם על מסייע שמכל מקום הוא עוזב את עבודתו.
בעי רבי אבין: עולת נדבת צבור (שבאה מקיץ המזבח, מן השופרות שנותנין בהם מעות של מותר חטאות ואשמות) - האם היא טעונה שירה בנסכיה, או אינה טעונה שירה.
"ותקעתם על עולותיכם" (והיינו שירה) אמר רחמנא, ומזה שכתוב לשון רבים משמע: אחת עולת חובה ואחת עולת נדבה.
או דלמא, דוקא עולת חובה טעונה שירה. וזה שכתוב "עולותיכם" בלשון רבים, "עולותיכם" דכולהו ישראל קאמר רחמנא, אבל הכל ממין אחד של עולה הם, דהיינו עולת חובה.
ופשטינן: תא שמע: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח, ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות, על ידי כלי דוד מלך ישרא ל".
והוינן: האי שירה מאי עבידתה? אילימא שירה דעולת חובה, למה ליה לחזקיה לאימלוכי? ומהלשון "ויאמר חזקיהו" משמע שהיה חזקיהו  74  נמלך.

 74.  וברגמ"ה משמע שהכהנים הם שנמלכו בחזקיהו.
אלא, לאו, בשירה דעולת נדבה מדובר שם, ובזה נמלך חזקיה אם צריך שירה. ולבסוף הכריע שטעונה שירה. ונפשט ספיקו של ר' אבין.
ודחינן: אמר רב יוסף לא בזה מדובר. אלא עולת ראש חודש הוי שם. וקא מיבעיא להו לחזקיה, מי הוקבע ר"ח בזמנו? לאותו יום שהיה ל' בחודש, וראש חדש הוא דליקרב בו עולת ראש חודש, או לא נתקדש החדש אלא למחר ואין ראוי ליקרב. ולא על השירה נמלך אלא על עיקר הקרבן. וממילא אין מכאן ראיה לספק.
אמר ליה אביי: ומי מצית אמרת הכי? והכתיב "ביום ששה עשר לחדש הראשון וגו' ויאמר חזקיה להעלות העולה להמזבח". ולא בראש חודש היה המעשה אלא בט"ז לחודש.
אלא אמר רמי בריה דרב ייבא לדחות: כבש הבא עם העומר הוי. שביום ט"ז בניסן היה המעשה שהוא יום תנופת העומר. וקמיבעיא להו, מי הוקבע ראש חדש ניסן בזמנו ועכשיו זמן העומר הוא דליקריב הכבש? או לא נתקדש בזמנו אלא למחרת ועדיין לא זמן העומר הוא.
מתקיף לה רב אויא: איך שייך לומר שבזה הסתפקו? וליחזי פסח היכי עביד, מצה היכי אכיל? ואם מאתמול עשו הרי ודאי שהוקבע ראש חדש בזמנו.
אלא אמר רב אשי: לעולם לא הסתפק חזקיה בשום ספק. וזה שנמלך היה משום שאילת רשות ולא משום ספק. מידי דהוי אשליחא דציבור דמימליך ונוטל רשות להתפלל.
ומסקינן: השתא דאתית להכי שלא משום ספק שאל, אפילו תימא שעולת חובה היה שם גם כן מובן. מידי דהוי אשליחא דציבורא דמימליך.
והדר פשטינן לאיבעיא של רב אבין: תא שמע: רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי, שבניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. ומגלגלין חובה ליום חייב, כדלהלן.
אמרו, כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה. והיינו יום חייב שבו בכו העדה בחטא המרגלים. ומוצאי שבת היה. ומוצאי שביעית היתה אותה שנה. ומשמרתו של יהויריב היתה משמרת אותו שבוע. והיו כהנים  75  ולויים עומדים על דוכנם ואומרים שירה. ומה שירה אמרו? את המזמור "וישב עליהם את אונם, וברעתם יצמיתם" שוררו. ולא הספיקו לומר תיבות "יצמיתם ה' אלוקינו", עד שבאו אויבים וכבשום. וכן בשניה בחורבן בית שני, היה באותו הזמן.

 75.  לכאורה תמוה, איך היו הכהנים אומרים שירה והרי שירה היא עבודת הלויים, ובתחילת העמוד לגבי האיסור לכהן לעבוד עבודת לוי פירש רש"י לענין שאסור לכהן לשיר ואיך כתוב כאן שהיו הכהנים שרים. ובחקרי לב (או"ח לה) הביא שעל מה שנאמר בפסוק "לא יהיה לכהנים הלווים כל שבט לוי וכו" אומר הספרי שבכ"ד מקומות נקראו הכהנים לויים כי ראו ברוח הקודש שכשיעלה עזרא לא יעלו אתו הלויים ותהיה השירה על ידי כהנים שגם הם קרויים לויים. וביאר החקרי לב שהכוונה שכהן שאין לו בית אב ואיננו עובד עבודת כהונה הוא ראוי לשיר במקדש כיון שגם הכהנים הם לויים, ובאופן כזה מדובר כאן שהיו הכהנים אומרים שירה.
והוינן: האי שירה מאי עבידתיה? אילימא דעל עולת חובה היתה, מי הואי? והא, כבר בי"ז בתמוז בטל התמיד, שלא היה להם כבשים מפני המצור.
אלא לאו, שירה דעולת נדבה היתה, ותפשוט את הספק, שעולת נדבה טעונה שירה.
ודחינן: ותסברא, איך אפשר להעמיד בעולת נדבה? מאי שנא דעולת חובה דלא הואי, ומאי שנא דעולת נדבה שנאמר דהואי? והרי כמו שלא היו כבשים לזו כך לא היו לזו.
ומהדרינן: הא לא קשיא, שאפשר לומר בן בקר באקראי בעלמא הוא דאיתרמיא להו שאינו ראוי לתמיד שצריך בו כבש, וראוי לעולת נדבה. ושוב אפשר לפשוט את הבעיה.
ושוב דחינן: אמר רבא ואיתימא רב אשי: ותסברא, בודאי לא מדובר בשיר הקרבן. שהרי שירה דיומיה "לה' הארץ ומלואה"
היא, שהלא החורבן היה ביום ראשון כדתנינא "מוצאי שבת היה". ואילו המזמור "וישב עליהם את אונם" בשיר דארבעה בשבת הוא.
אלא, בהכרח, אילייא (קינה) בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו ולא מחובת השיר ולא שייך כלל לאיבעיא דרב אבין.
ופריך: והא "לוים עומדין על דוכנן" קתני ומשמע שהיה בתורת שיר.
ומשנינן: כדריש לקיש, דאמר אומרים שירה שלא  76  על הקרבן.

 76.  בראש השנה מבואר במשנה שפעם אחת השתהו עדי קדוש החודש לבא והתקלקלו הלויים בשיר, ותמה המקדש דוד מדוע התקלקלו בשיר והרי יכולים לשיר גם שיר של ראש השנה וגם של חול ויתנו שהשיר המיותר יהיה שיר נדבה כמו שמבואר כאן בגמרא שאפשר לשיר גם שלא על הקרבן. ותירץ המקדש דוד שהקלקול הוא משום הכלי שיר שעל שיר נדבה אי אפשר לנגן בראש השנה. אך דחה תירוץ זה שהרי גם על שיר החובה לא היו מנגנים בכלי בראש השנה כמבואר בגמרא בסוכה שלמאן דאמר עיקר שירה בפה אין השירה בכלי דוחה שבת ויום טוב.
ומקשינן: אי הכי, שאף שלא במקום חובה מותר לאומרה על הדוכן, מה הסתפק רב אבין בעולת נדבה? בה נמי לימא שירה, ואף אם אינו חובה, רשות היא. ומה יפסיד בכך.
ומשנינן: אם בעולת נדבה אינה חובה, אם יאמרוה נפיק מינה חורבא. שיבואו לומר שכשם שבעולת נדבה השירה רשות היא, כך בעולת חובה השירה רק רשות היא. הלכך אין לאומרה כלל בנדבה על קרבן.
ומסקינן: מאי הוי עלה דבעי רב אבין?
ופשטינן: תא שמע, דתני רב מרי בריה דרב כהנא: כתיב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם", ומקיש שלמים לעולה, מה עולה קודש קדשים אף שלמים האמורים בפסוק לענין חיוב תקיעה, דוקא שלמים שהם קודש קדשים והיינו שלמי ציבור ככבשי עצרת, ולא שאר שלמים שקדשים קלים הם ואינם טעונים תקיעה. ומקיש עולה לשלמים, מה שלמים שקבוע להם זמן (וכפי שהעמדנו בכבשי עצרת) אף עולה שקבוע להם זמן, והיינו עולת חובה כתמידים ומוספין שזמנם קבוע, ולמעט עולת נדבה שאין לה זמן קבוע. ותקיעה ושירה דין אחד להם. ונפשטה האיבעיא של רב אבין.

דרשני המקוצר