בושם האפרסמון

אפרסמון הוא שמו של שיח אשר מוזכר בתלמוד ואשר ממנו הפיקו בושם יקר ערך. דר' זהר עמר‏ מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן סבור כי ניתן לזהות אותו עם השיח המופיע במפת מידבא ותאורו: "יש לו שלושה עלעלים (כמו תלתן) - כמו שהוא מתואר בספרות הקלאסית (וכך גם בימינו)" ^[1]

השם המדעי המעודכן של ה"אפרסמון" הוא Commiphora gileadensis. בעבר הוא כונה בשם המדעי Commiphora Opobalsamum‏ או בלסם, בלסאן, בושם . אין זה העץ המכונה אפרסמון בימינו שאין מקורו באזור ארץ ישראל.

משמן אפרסמון ניתן היה להפיק ריח עז, בעוצמה משתנה של אפקטיביות, להנאה, לקטורת, לרפואה ולמשיחת מלכים בעת ההכתרה ‏‏^[2].

יוקרתו של האפרסמון נבעה מכך שאין לו כמעט שרף מוצק, אלא רק נוזלי, נדיף ביותר, ומכאן הסוד שבהפקתו. מוצא האפרסמון הוא בחצי האי ערב, אך רק בממלכת יהודה היה המקום היחיד שהוא גדל באופן מתורבת.

במאמרו עץ האפרסמון שבקטורת ^[3] סבור כי ה"נטף", ה"צרי" וה"קטף" הם שמות נרדפים למוצרי האפרסמון.זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל, אך דומני שהזיהוי של הצרי-אפרסמון החז"לי הוא מבוסס, הנסמך על מסורת זיהוי רציפה שהשתמרה בימי הביניים בזכות המסורת הסורית-ערבית אשר מתעדות אותה בהרחבה, כולל איורים. כדאי לציין שהחל מהמאה השביעית-שמינית, האפרסמון מוגדל במצרים בעין אלשמס הסמוכה לקהיר העתיקה. יש על כך עשרות רבות של תיאורים, עד לראשית המאה השבע-עשרה. השימוש השמן אפרסמון היה נסחר ומקובל גם בפרמקפאות אירופאיות עד המאה השמונה עשרה. גם המקורות הקלאסים מציינים שמוצא הבר של האפרסמון הוא בערב, אך ביהודה הוא המקום היחיד שגדל באופן מתורבת .

סממני הקטורת

הנטף נזכר בתורה‏‏ כאחד מסממני הקטורת. בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, כאשר משה מסיים את בניית המשכן ומכין אותו לעבודת ה', נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם" ספר שמות (ל', ל"ד -ל"ז)

ברשימת סממני הקטורת המובאת אצל חז"ל^[4], לא מוזכר במפורש הנטף, ובמקומו בא הצרי, אשר לדברי רבן שמעון בן גמליאל "אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף". הצרי מזוהה במדרש בראשית רבה כ"בלסם-קטף" : קחו מזמרת הארץ בכליכם -רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם קטף, מעט דבש".

גם רבי סעדיה גאון והרמב"ם ‏‏^[5] זיהו את ה"נטף" ואת ה"צרי" עם עוד בלסאן, כאשר המונח "עוד" משמעותו מקל או ענף - דהיינו, בלסם העץ.

הבושם

בספר מלכים כתוב על מלכת שבא:

.

המושג כבֹּשֶׂם הַהוּא מתייחס לדעת ד"ר עמר לאפרסמון, הוא הבושם המשובח . ‏עמר מציין לתרגום אונקלוס את המילה 'נטף' בשם "בוסמין", ולדעתו אין זה בושם סתם כשם כללי, אלא כינוי ספציפי לשמן האפרסמון, הבלסם-בשאם-בושם. זאת ניתן ללמוד גם מדברי יוסף בן מתתיהו, שלדעתו הובא הבלסם על ידי מלכת שבא מחצי האי ערב - שאכן ידוע עד היום כמקום שבו גדל הבלסם.

הבשם, לפי פרשנות זו של עמר, גדל באופן טבעי גם בעין גדי, כנזכר במגילת שיר השירים ^[6]. שלמה המלך מציין את ריח השמנים ואת ערוגות הבשם :" "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר "(ה' י"ג) ועליו נאמר :"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (א',ב')

הבלסם מוזכר כבושם של ארץ ישראל על ידי יוסף בן מתתיהו, הכותב שאנטוניוס העניק לאהובתו קליאופטרה. בתרגום של הקטע לעברית על ידי אברהם שליט הוא כותב "הארץ הזאת מגדלת את הצרי, היקר ביותר מן (הצמחים המצויים) שם והגדל רק במקומות ההם" ‏‏^[7].

הפנג

רש"י, בעקבות ספר יוסיפון (ספר היסטוריה יהודית שהופיע באיטליה במאה העשירית) מפרש את הפסוק "יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ופָנָג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך" (ספר יחזקאל כז יז) פנג הוא "בלשמא" ‏‏^[8]

אזור הגידול

על כלל הזיהויים מתעוררת שאלה כבדה, והיא שבעוד שסממנים אלה היו ידועים כגדלים בעיקר בארץ ישראל (הצרי בגלעד, הבושם בעין גדי), ואילו הבלסם גדל היום רק באזור חצי האי ערב. ככל הנראה שאלה זו היא שהניעה את יוסף בן מתתיהו לייחס למלכת שבא את הבאת הבלסם לארץ; אלא שהדבר אינו מתיישב עם אזכור הצרי (לכאורה הבלסם) הבא מן הגלעד כבר בספר בראשית (לז,כה): "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט, הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה".

אמנם, הבוטנאי מיכאל זהרי סבור שאין להוציא מכלל אפשרות כי הצמח גדל בר גם באזורים המוזכרים, וממנו טופחו מיני תרבות ‏‏^[9]

המקורות מהתקופה הרומית והתקופה הביזנטית מגדירים את אזור גידולו של האפרסמון ('בלסם') בבקעת דרום ים המלח, מצוער בדרום, דרך עין גדי ועד יריחו בצפון. מקורות אחרים מציינים שהוא גדל רק בחבל ארץ יהודה, כמו למשל פליניוס: 'אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum). הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה'. לדברי ד"ר עמר ^[10] נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא "עמק יהודה", הכולל בתקופת המשנה את האזור "מעין גדי ועד יריחו" " (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב).

על התחום שבו גדל האפרסמון ניתן ללמוד גם מדרשתו של רב יוסף (בסוף המאה ה-3): "ומדלות הארץ השאיר נבוזרדאן רב טבחים לכורמים וליוגבים" (ירמיה נב, טז) – "כורמים... אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (בבלי, שבת כו,א). רמתא שכנה סמוך לתל אלרמה, שבקצה נחל חשבון (חסבן), כשישה קילומטר ממזרח לירדן, וכעשרה קילומטר דרומית לתל נימרין. שתי עיירות אלה נכללו בתקופת המשנה באזור הגיאוגרפי של עמק עבר הירדן (תוספתא שביעית ז,יא). למעשה רמתא הייתה ממוקמת ממול ליריחו^[11].

התחום הגיאוגרפי המוגדר "מעין גדי ועד רמתא", מופיע גם בנוסח מעט שונה: "מעין גדי ועד יריחו", כתחום הכולל את 'עמק יהודה' (תוספתא שביעית ז,י; ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב). הזיקה בין יריחו לרמתא מופיעה בתרגום יונתן על הפסוק: "והיא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים"' (שופטים ד, ה) – "ולה דקלין ביריחו, פרדסין ברמתא", וייתכן שהכוונה היא לגני האפרסמון. בשם 'פרדס' כינה גם סטראבון את גן הבלסם ביריחו (Balsamon paradeios)^[11].

התנהגות מגדלי האפרסמון

רצפת הפסיפס - במוזיאון רוקפלר

בחפירות הארכאולוגיות בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת העשוי לשפוך אור על טיבם של מגדלי עץ האפרסמון. הכתובת מוצגת היום במוזיאון רוקפלר. בסיומה מופיעה כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת עין גדי. לפיה, כל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, יספר לשון הרע על חברו לגויים, יגנוב או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת אפרסמון , עליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר יצוא חשוב תחול עליו הקללה הבאה

	:"זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה.
– צבי אילן

יעקב ליברמן במאמר בתרביץ, כתב עת מדעי במדעי היהדות, מנסה לבחון את טיבה של חלק זה בכתובת והקשר האפשרי בין חלקיה ומדוע דווקא היה צריך לכתוב אותה בבית הכנסת. לכתובת זו אין דמיון לתוכנם של כתובות אחרות בבתי כנסת. עד כדי כך שכותביה היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית:

"יתן אפוה בגברה ההוא ובזרעוה" - כלומר, שיתן פניו באיש ההוא ובמשפחתו. בנוסף לכך, הקללה תחול על כל מי שמטיל מחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שאומר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה את סוד הפרי לגויים.

ה"סוד הכפר" הוא כנראה גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו. לפי הספרות העתיקה, היה דרוש לשם כך מומחיות ואומנות שנמסרה במשפחות אומנים , מדור לדור. בתלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה כתוב

	א"ר יוסא הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון (כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו].
– פרק ב', הלכה א' גמרא

אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות וכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעיתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים , שהרי כולם שייכים לקיסר.

אשר ללשון הרע, בתלמוד ירושלמי מסכת פאה נאמר כי מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת (פרק א' הלכה ה'). בהנחה שמגדלי האפרסמונים היו מתכנסים ובינהם היו גם נציגי הקיסר. שם דנו במכסות שעל כל אחד לספק. לא מן הנמנע שהיו מעלים - אפילו בסמוי - טענות אחד כנגד השני , כמו שאלמוני משתמט ממילוי חובתו באספקת המכסה המשותפת. מן הסתם רבו תושבי המקום ובהזדמנות של מפגש ציבורי יכלו לומר לשון הרע, בפני נציגי השלטון, אולי זה היה אפילומביא להם תועלת.

	סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם
– תרביץ

בנימין מזר כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתח והיוו מעמד כלכלי סגור.

חורבן מטעי האפרסמון

בעת הלחימה בעין גדי ניסו היהודים, לדברי ההיסטוריון הרומי, פליניוס הזקן , לעקור את מטעי האפרסמון לבל ייפלו בידי הרומאים, אך אלה שמרו והגנו על כל שיח.

הערות שוליים

לקריאה נוספת

• שאול ליברמן, הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי, (בתוך) מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973. פורסמה בתרביץ שנה מ' חוברת א'
• צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל – משרד הביטחון - ההוצאה לאור , 1991