שיטת בריסק
|
|
שיטת בריסק היא שיטה אנליטית ללימוד הגמרא. השימוש בשיטה מצוי לעיתים בקרב האחרונים, אך רבני העיר בריסק לבית סולובייצ'יק שכללו אותה ועסקו בה באינטנסיביות רבה. ניצני השיטה ניכרים כבר בספר בית הלוי, שכתב הראשון לשושלת בריסק - רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. עיקר התפתחותה ושכלולה נעשו על ידי בנו - רבי חיים מבריסק, ונכדו - הרב יצחק זאב סולובייצ'יק. בתחילה הייתה התנגדות לשיטה זו, אך בימינו היא נפוצה בקרב ציבור לומדי התורה. ברבות מהישיבות הוטמעה השיטה בסגנון זה או אחר, וחלק מהלימוד מתבסס עליה.
מאפייני השיטה[עריכה]
שיטת בריסק שונה משיטת הלימוד הידענית שהייתה קיימת עד אז. השיטה הישנה התבססה על בקיאות רחבה בתלמוד ועל ניסיון להגיע להבנת הסוגיה הנלמדת בעזרת השוואה מול מקרים דומים בסוגיות אחרות. לעומת זאת שיטת בריסק מבוססת על ניסיון להבין את כללי הסוגיה, יסודותיה והגדרתה, מתוך הסוגיה עצמה. באופן זה, פרטי הסוגיה יוצרים מסקנה אינדוקטיבית, שמכאן ואילך ניתן להחיל אותה באופן דדוקטיבי על סוגיות אחרות בתלמוד. ביסוד השיטה עומדת לוגיקה טהורה, המתבססת על הבנה עמקנית של מאפייני הנתונים ההלכתיים שבסוגיה, ללא קשר לנתונים תומכים או סותרים מסוגיות אחרות.
דפוס בולט של דרך הלימוד הבריסקאית, הוא החקירה. זו מחלקת בין שני דינים דומים על יסוד אבחנה מופשטת. להלן יובאו דוגמאות אחדות להמחשת השיטה.
מאפיין נוסף של שיטת בריסק הוא עיסוק רב בלימוד ספרו של הרמב"ם - "משנה תורה", ובלימוד מסכתות סדר קדשים, על אף שאינן עוסקות בהלכות הנהוגות בימינו. הלימוד העמקני ברמב"ם נעשה בעיקר במטרה לנתח את יסודות פסיקתו, ולהבין את התפיסות שעמדו בבסיס השקפתו ההלכתית. ניתוחים אלו מראים את הרציונאל שבשיטת הרמב"ם, ומסייעים בביסוס מסקנותיו כנגד דעתם של החולקים עליו, בעיקר הראב"ד המשיג עליו רבות.
עיקרון מודגש נוסף בשיטת בריסק הוא: "מען דארף פארשטיין וואס, ניט פאר וואס" (יידיש). בתרגום לעברית: "עלינו להבין מה, ולא למה". כלומר כאשר באים לנתח סוגיה תלמודית, אין לנסות להבינה באמצעות השאלה "למה" אמרה התורה את אשר אמרה, כי אין לנו אפשרות לדעת זאת. עלינו רק לנסות ולהבין "מה" הוא הדין שאמרה התורה, מה גידרו המדויק ומה משמעותו כלפי דינים אחרים.
דוגמאות לשיטה[עריכה]
"צוויי דינים"[עריכה]
כאמור, שיטת בריסק מנסה לרדת לשורשי הדינים המובאים בתלמוד. היא שואפת לאבחן את התפיסות העומדות בבסיס הדינים המובאים, מתוך פיצול דינים אלו באופן מופשט למרכיביהם השונים. אחד המושגים המפורסמים הקשור לשיטה זו הוא "צווי דינים" (יידיש - שני דינים). משמעות המושג הוא, שדינים רבים בהלכה מורכבים משני אלמנטים נפרדים, שצירופם יחד יוצר את הדין כפי שהוא. דוגמה לדבר זה, היא מצוות הדלקת נרות בערב שבת. מעיון והשוואה יסודיים עולה, כי מצווה זו היא גם משום עונג שבת של האדם עצמו, כדי שלא ישהה בחשיכה בשבת, שהלא אסור להדליק אש בשבת, וגם משום כבוד השבת, של השבת עצמה, כלומר ביטוי יחס מיוחד כלפי קדושתה של השבת. הפיצול לאלמנטים שונים מאפשר להסביר סתירות, שקיימות אצל אותו אמורא, בדינים שנראים במבט ראשון זהים.
"חפצא וגברא"[עריכה]
דוגמה נפוצה להגדרה מופשטת לפי שיטה זו, היא ההגדרה הנפוצה "חפצא וגברא"[1]. יישומה המקורי של הגדרה זו הוא בהבדל שבין נדר לשבועה. בעוד שבשבועה האדם מכניס את עצמו בעול של איסור מסוים, וחלות האיסור היא כביכול באדם עצמו ("גברא"), הרי שבנדר חלות האיסור היא בחפץ, כאילו חלה עליו קדושה, שמחמתה נמנע מן האדם להשתמש בחפץ הנדור.
שיטת בריסק נטלה הגדרה ספציפית זו, והשתמשה בה כדי לבאר סוגיות שאינן קשורות כלל לנדרים ולשבועות. כך למשל בשאלה האם המאכלים האסורים שבתורה הם איסור "גברא", כלומר שאין במאכלים אלו סיבת איסור עצמית, אלא האדם הוא שנאסר באכילתם, או שמא איסורם איסור "חפצא", כיון ששורש סיבת איסורם מונח בהיותם שונים בדבר מה ממיני המאכלים האחרים.
באופן דומה מנתחת שיטה זו את המצווה לבער את החמץ בערב פסח. ניתן להעלות כאן שני צדדים: האחד - אסור שליהודי יהיה חמץ בפסח, ועל כן יש לבערו. אם כן מצווה זו היא חובת "גברא". האפשרות השנייה היא שהמצווה היא עצם פעולת כילוי החמץ וביעורו מן העולם. למרות שתהייה זו נראית לכאורה עקרה וטרחנית, יש לה השלכה הלכתית מעשית ("נפקא מינה"): אם הגדרת המצווה היא שלאדם לא יהיה חמץ, אין זה משנה באיזה אופן הוא יבער אותו, שכן המטרה היא נגטיבית - סילוק החמץ, וזו מושגת בכל אופן שהוא; אך אם המצווה היא ב"חפצא" - לעשות את פעולת ביעור החמץ, א"כ היא פוזיטיבית במהותה וייתכן שישנן דרכים מסוימות, שדווקא בהן יש לבער אותו. אכן, שתי דעות אלו מופיעות במשנה, והן מבוארות יפה על פי שיטה זו.
"סיבה או סימן?"[עריכה]
חקירה אופיינית נוספת בשיטת בריסק, היא הניסיון לרדת לשורשם של דינים מסוימים ולברר האם הם סיבה או סימן, כלומר האם הם הגורמים את הדין המדובר, או שהדין קיים בפני עצמו והנושא הנדון מהווה סימן בלבד אך לא הגורם לדין.
דוגמה בולטת לחקירה זו קיימת בדינם של שור תם ושור מועד. כידוע שור שנוגח פעם, פעמיים או שלש, נחשב "שור תם", ואילו מהפעם הרביעית הוא נחשב "שור מועד". להלכה קיימים כמה וכמה הבדלים בין שור תם למועד. כאן באה שיטת בריסק ושואלת: מהו גידרה של הנגיחה שלש פעמים; האם העובדה שהשור מתרגל לנגוח פעם אחרי פעם, הופכת אותו לשור מועד, שהרי השור מרגיל את עצמו בהתנהגות עצבנית ונגחנית? אם כך הוא, הדין של שלש פעמים הוא בבחינת "סיבה" לדין המועדות. מאידך ייתכן, שבעצם כבר מהפעם הראשונה היה לשור האופי הבעייתי הזה, והנגיחה החוזרת ונשנית אינה הופכת ומשנה את טבעו, אלא שאנו לא ידענו על טבעו הרגזני עד שנוכחנו שהוא נוגח וחוזר ונוגח וחוזר ונוגח. הנגיחות המרובות אינן משפיעות על טבעו של השור אלא מלמדות אותנו על טיבו ועל כך שהוא מועד להזיק. לפי זה הנגיחה שלש פעמים היא בבחינת סימן אך לא סיבה. לחקירה זו ודומותיה ישנן גם משמעויות הלכתיות למעשה.
אבחנות נפוצות נוספות הן: בין "דין" ל"מציאות" (עובדה); בין "עצם" (מרכיב עיקרי של הדין) לבין "מקרה" (מרכיב-לואי שלו); ובין "בכח" (פוטנציאל) ל"בפועל".
ההתנגדות והתמיכה[עריכה]
שיטה זו עוררה התנגדות בתחילתה בשל הצורה הכמו-מדעית שאפיינה אותה. מתנגדיו של ר' חיים (כגון הרידב"ז בהקדמת ספרו בית רידב"ז) האשימו אותו, שלימוד הגמרא על פי שיטתו, מזכיר את מחקר הכימיה. גם בישיבות הספרדיות שדוגלות בשיטת הבקיאות הסדרנית, רווחת הסתייגות מהשיטה הבריסקאית המביאה להעמקה ניכרת, אך לבקיאות דלה. מאידך, תמכו רבים מראשי הישיבות בשיטה, היות שלדבריהם בדור זה הבקיאות היא חסרת ערך ללא העמקה. ניתן אף למצוא קשר בין עליית השיטה הבריסקאית לבין הפיכת לימוד התורה להמוני, שכן שיטת בריסק הפכה את היכולת לחדש חידושי תורה יצירתיים, לשווה לכל נפש, ללא הכרח בבקיאות מקיפה הנרכשת בעמל של שנים, כנדרש על פי שיטת הלימוד המסורתית.
רבנים שהושפעו משיטת בריסק[עריכה]
- רבי שמעון יהודה הכהן שקופּ, עם שינויים מסוימים.
- רבי נפתלי טרופ
- רבי ברוך בער לייבוביץ
- רבי אלחנן וסרמן
- רבי אריה לייב מאלין
- רבי משה שמואל שפירא
- רבי נחום פרצוביץ
- רבי שמואל רוזובסקי
- רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, אם כי יש הטוענים ששיטתו שונה במהותה משיטת בריסק בגרסתה הקלאסית[2].
- רבי אהרן ליכטנשטיין
ספרים מרכזיים בשיטת בריסק[עריכה]
- חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם - מאת רבי חיים סולובייצ'יק.
- חידושי הגר"ח על הש"ס במהדורת "סטנסיל" - חידושים שלוקטו משמו של רבי חיים סולובייצ'יק.
- חידושי הגרי"ז על הש"ס - מאת רבי יצחק זאב סולובייצ'יק.
- חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם - מהנ"ל.
- חידושי מרן רי"ז הלוי על התורה - מהנ"ל.
- ברכת שמואל - ספרו של רבי ברוך בער מקמניץ.
- חידושי הגרנ"ט - חיבורו של רבי נפתלי צבי טרופ.
- שערי ישר - חיבורו של רבי שמעון יהודה הכהן שקופ (יש לציין ששיטתו של ר' שמעון שקופ הייתה שונה במקצת משיטת בריסק).
- חדושי רבי אריה לייב - מאת רבי אריה לייב מאלין.
- קובץ שיעורים - מאת רבי אלחנן בונם וסרמן.
- קונטרס הביאורים - ספרו של רבי משה שמואל שפירא.
- שיעורים לזכר אבא מארי - שיעורי הגרי"ד סולוביצ'יק.
- שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין - סדרת שיעורים בשמונה כרכים, נרשם על ידי תלמידיו.
- מאיר נתיבים - הרב מאיר מרגלית.
ראו גם[עריכה]
לקריאה נוספת[עריכה]
- הרב שלמה יוסף זווין, אישים ושיטות, תל אביב תשי"ב
- הרב יוסף דב סולובייצ'יק, איש ההלכה
קישורים חיצוניים[עריכה]
- השיטה_הבריסקאית והקריאה הצמודה - תגובה למאמרו של הרב אליקים קרומביין, בגרסה מקוונת מכתב העת "נטועים", כרך י"א-י"ב, עמ' 95–151
- בין בריסק לליובאוויטש, מאמר באתר "שטורעם" על ההבדל בין שיטת בריסק לשיטת לימודו של הרבי מלובביץ' האחרון
- ר' משה ליכטנשטיין, "מה פעל בריסק", מאמר באתר "יוּ-תורה" תבנית:אנגלית
- שיעורים של הרב מאיר ליכטנשטיין על שיטת בריסק (שיעורים 5–8, 15-11, 18-17), באתר של בית המדרש "תמיד" בבית שמש
הערות שוליים[עריכה]
הערות שוליים
- ↑ מסכת נדרים דף ב ע"ב
- ↑ תבנית:צ-ספר