פרשני:בבלי:ראש השנה כב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה כב א

חברותא[עריכה]

שנינו במשנה: מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועכבן רבי עקיבא בלוד וכו'.
תניא: אמר רבי יהודה: חס ושלום שרבי עקיבא עיכבן, שהרי יש לחוש שמא לא יבואו לעתיד לבוא (כמו שאמר רבן גמליאל).
אלא שזפר, ראשה של גדר, עיכבן, ושלח רבן גמליאל, והורידוהו מגדולתו.
מתניתין:
אב ובנו שראו את החדש, את חידוש הלבנה - ילכו לירושלים להעיד.
לא מפני שמצטרפין זה עם זה לעדות אחת (שהרי הקרובים אינם כשרים להעיד זה עם זה). אלא כדי שאם יפסל אחד מהן, שאם יכשל אחד מהם בדיבורו כשבית דין יבדקוהו, יצטרף השני עם אחר.  506 

 506.  אף על פי שאם נמצא בין העדים קרוב או פסול עדות כולם בטלה ואפילו אם יש שם יותר משני עדים, כמבואר במסכת מכות ו ב, כאן מדובר באופן שהפסול לא התכוין בשעת הראיה לבוא לבית דין ולהעיד. ובאופן זה, להלכה אין הוא פוסל את שאר העדים. מאירי. ועיין עוד שם. ובמסכת מכות שם (ועיין מנחת חינוך ד יז).
רבי שמעון אומר: אב ובנו וכל הקרובין הפסולים בשאר העדויות, כשרין לעדות החדש.
אמר רבי יוסי: מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משוחרר.
וקבלו הכהנים אותו ואת בנו (כרבי שמעון שהקרובים כשרים).
ופסלו את עבדו המשוחרר, מפני שסברו שצריך שהעדים יהיו מיוחסים.  507 

 507.  תוספות.
וכשבאו לפני בית דין, קבלו אותו ואת עבדו המשוחרר, שדינו כדין ישראל, ופסלו את בנו, כדעת חכמים, הפוסלים את הקרובים לעדות החודש.
גמרא:
אמר רב לוי: מאי טעמא דרבי שמעון?
דכתיב (שמות יב): "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם".
למדנו מהמילה "לכם", כי עדות זו, עדות החדש - תהא כשרה בכם, משה ואהרן, אף על פי שאתם קרובים זה לזה.
ורבנן, החולקים על רבי שמעון, מפרשים את הכתוב:
עדות זו (עדות החדש) תהא מסורה לכם, שאתם חשובי הדור.
שלחשובי הדור אני מוסר שיקבלו עדות ויקדשו את החדש. ולא בא הכתוב להכשיר את הקרובים.
שנינו במשנה: אמר רבי יוסי מעשה בטוביה הרופא.
ממעשה זה מוכח שבית דין שבירושלים סוברים כדעת תנא קמא, ולא כרבי שמעון.
אמר רב חנן בר רבא: הלכתא כרבי שמעון.
אמר ליה רב הונא לרב חנן בר רבא: הרי רבי יוסי סובר כתנא קמא, ואף המעשה שהביא מוכיח כדברי תנא קמא.
ואילו את אמרת: הלכתא כרבי שמעון?!
אמר לו רב חנן בר רבא: והא זמנין סגיאין אמרית קמיה דרב, והלא פעמים רבות אמרתי לפני רב שהלכתא כרבי שמעון, ולא אמר לי רב ולא מידי (כלום).
אמר ליה רב הונא: היכי תנית? איך אתה שונה את דברי משנתנו?
אמר ליה רב חנן בר רבא: אפכא!
"רבי יוסי אומר: אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החדש, אמר רבי שמעון מעשה בטוביה הרופא".
אמר ליה רב חנן בר רבא: אכן, לפי מה שאתה שונה הלכה כרבי שמעון, שהוכיח כדעתו של תנא קמא, משום הכי, לכן לא אמר לך רב ולא מידי (כלום).
אמר טבי בריה דמרי טבי, אמר מר עוקבא, אמר שמואל: הלכתא כרבי שמעון.
מתניתין:
אלו הן הפסולין לעדות.  508 

 508.  בגמרא מוכח שכל הפסולין שהוזכרו במשנתנו אינם פסולים אלא מדרבנן (מלבד העבדים כפי שיבואר להלן). ולכן משנתנו לא מונה אלא את הפסולים הללו, ולא מונה עוברי שאר עבירות. תוספות וראשונים.
א. המשחק בקוביא.
הרגיל להשתתף במשחק בקוביא שמהמרים בה על כספים, והוא פסול לעדות מפני שלוקח כספים מחבירו שלא כדין, שכן "אסמכתא לא קניא".
והיינו, כספים שניתנו על ידי אדם שסמך על כך שהוא ירויח, אין זו גמירות דעת, והכסף לא נקנה לחבירו.
והרי הוא כגזלן, הפסול לעדות,  509  שנאמר (שמות כג): "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". ודרשו חז"ל: "אל תשת עד חמס" (גזלן).  510 

 509.  זו דעת רמי בר חמא, במסכת סנהדרין כה א. אבל דעת רב ששת שהמשחק בקוביא אינו בכלל אסמכתא, ופסול משום שאינו עוסק בישוב העולם. ופירש רש"י שלפיכך אינו בקי בטיב דינים ומשא ומתן ואינו ירא חטא. אבל עיין רמב"ם גזילה ו י. וטור ושו"ע שע ב. הרש"ש דייק מדברי הסמ"ע שאסמכתא אינה קונה אף מדאורייתא. (וכן נראה מדברי תוספות ד"ה אלו). אבל עיין ב"ח חו"מ ר"ז. וש"ך ונתיבות שם.   510.  רשע דחמס פסול לדברי הכל. והיינו רשע העובר עבירה מחמת חימוד ממון. ובכלל זה האוכל נבילות לתיאבון, שעושה זאת מחמת חימוד ממון, שבשר הנבילה זול יותר מבשר כשר. (סנהדרין כז א ורש"י שם). רשע העובר עבירה שלא מחמת חימוד ממון (כגון האוכל נבילות להכעיס), נחלקו אביי ורבא בדינו: לאביי - פסול. (שחכמים דרשו "אל תשת רשע עד") לרבא - כשר. והלכה כאביי. וכתב הרמב"ם עדות י ב שדוקא העובר על לאו שיש בו מלקות או מיתה הוא בכלל רשע הפסול לעדות. ומכל מקום גזלן פסול לעדות אף על פי שאינו לוקה, משום שהוא בכלל עד חמס. שם הלכה ד, וכסף משנה שם. ועיין מנחת חינוך לז טו.
ומדאורייתא אין גזלן פסול לעדות, אלא כשנוטל ממון מחבירו שלא בהסכמתו, כעין שנאמר: "ויגזול (חטף) את החנית מיד המצרי" (שמואל ב כג).  511  אבל משחק בקוביה, שאינו חוטף ממון חבירו, הרי הוא כשר לעדות מן התורה, אלא שחכמים פסלוהו.  512 

 511.  כך פירש רש"י. ונראה שכוונתו שאין גזלן מדאורייתא אלא הנוטל ממון מחבירו נגד רצונו. וכמו שביארנו בפנים. וכן משמע קצת מרש"י ד"ה ומלוי בריבית. אבל הרש"ש הבין שכוונת רש"י שאין גזלן דאורייתא אלא החוטף בזרוע, ולפיכך הקשה על רש"י שהרי אף הכופר בפקדון פסול מדאורייתא, אף על פי שאינו חוטף בזרוע.   512.  בגמרא מוכח שלא נמנו במשנתנו אלא גזלנים מדרבנן. ולפיכך פירש רש"י שהמשחק בקוביא אינו גזלן מדאורייתא משום שאינו כעין "ויגזול את החנית מיד המצרי". אבל התוספות כתבו, שהמשחק בקוביא אינו פסול מדאורייתא, כיון שאינו נחשב גזלן בעיני עצמו, היות והמפסיד נותן את הממון מדעתו. ומשמע מדבריהם שהמשחק בקוביא עובר איסור דאורייתא, אלא שאינו יודע.
ב. ומלוי בריבית, פסולים מדרבנן ולא מן התורה, מפני שהלוה נתן למלוה את ריבית מדעתו.  513 

 513.  כך פירש רש"י, וזה כשיטתו בהערה הקודמת. ותוספות (שנחלקו על רש"י) כתבו, שמדובר בריבית דרבנן, או שמדובר אפילו בריבית דאורייתא אלא שאין המלוה בריבית יודע שהוא עובר איסור, מפני שנדמה לו שרק הממשכן את חבירו בעל כרחו עובר איסור, אבל הנוטל מחבירו מדעתו אינו עובר. והראשונים הקשו על פירוש זה. והריטב"א פירש, שכוונת משנתנו לפסול את הלוה בריבית, והוא אינו פסול אלא מדרבנן, מפני שנראה לרוב בני אדם שלא אסרה תורה איסור ריבית אלא על המלוה.
ג. ומפריחי יונים. המשתתף במשחק הימורים על יונים, שאומר אם יונתך תקדים את יונתי - הכסף נתון לך. והרי זה כעין משחק בקוביא.  514  ד. וסוחרי שביעית, העושים סחורה בפירות שביעית ועוברים על מה שנאמר (ויקרא כה) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ודרשו חז"ל, "לאכלה" ולא לסחורה. וכל אלו פסולים מדרבנן,  515  מפני שחכמים חשדום שכשם שהם רגילים לעבור על הדת למען בצע כסף, כך יעידו שקר למען ממון ושוחד.  516 

 514.  כך פירש רש"י. וזו דעה אחת במסכת סנהדרין כה א. אבל רב חמא בר אושעיא מפרש שם שזה המלמד יונים להביא יונים אחרות אל השובך שלו. וכתבו תוספות שאין בזה גזל אלא מפני דרכי שלום.   515.  כתבו תוספות, שמדובר כאן בסוחרי שביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן, או שמדובר אפילו בזמן הבית, בסחורה שאינה אסורה אלא מדרבנן. (ובריטב"א כתב שאיסור סחורה הוא לאו הבא מכלל עשה ולכן אינם נפסלים על ידי זה. ועיין קצוה"ח נב א. ועיין תירוץ נוסף בריטב"א).   516.  נחלקו הראשונים באדם שעבר איסורים דרבנן: מהרמב"ם (עדות י ג) נראה שפסול מדרבנן לעדות. וכן פסק בשלחן ערוך לד ג. אבל הרמ"א הביא שיש חולקים וסוברים שהעובר איסור דרבנן אינו נפסל לעדות אלא אם כן עבר מחמת חימוד ממון. (וזו דעת ר' ירוחם ותוספות ועיטור. ע"ש). והביא הגר"א שם סייעתא לדבריהם ממה שהמשנה (כאן ובסנהדרין כד ב) אינה מונה בכלל הפסולים דרבנן אלא פסולי חמס בלבד (שעוברים עבירות שיש בהם חימוד ממון) ולא עוברי שאר איסורי דרבנן.
ה. ועבדים כנענים פסולים מן התורה, מפני שדין העבד כדין האשה. ואשה פסולה לעדות (כמבואר בבבא קמא פח א).  517 

 517.  עבדים נמנו במשנתנו אף על פי שהם פסולים מן התורה, משום שרבי שמעון (לעיל) מכשיר את הקרובים לעדות החדש. והייתי יכול לומר שכיוצא בזה אף עבדים כשרים, מפני שאין בהם חשש שקר, אלא שהם פסולים משום גזירת הכתוב. (תוספות רשב"א ריטב"א). והמשנה לא פירשה שנשים פסולות לעדות החדש מפני שיש ללמוד זאת מהמשך המשנה: "זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין לה". רשב"א ריטב"א.
זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה - אף הן, הפסולים המוזכרים במשנתנו, אינן כשירין לה.
גמרא:
שנינו במשנה: זה הכלל: כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשרין לה.
ומדייקינן: הא עדות שאשה כשירה לה, כגון להעיד על אשה עגונה שמת בעלה, או להעיד על סוטה שהיא נטמאה, כדי שלא תשתה ממי המרים - אף הן כשרין לה!
אמר רב אשי: זאת אומרת, יש להוכיח ממשנתנו, כי גזלן דדבריהם (כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים, מלוי בריבית וסוחרי שביעית, שהוזכרו במשנה) - כשירין לעדות אשה.
ודוקא גזלן מדרבנן, אבל גזלן דאורייתא שחצוף עד כדי כך לגזול בפרהסיא, לא הכשירוהו חכמים לעדות אשה, אף על פי שהכשירו את האשה והעבד שהם פסולים מדאורייתא.
מתניתין:
מי שראה את החדש, חידוש הלבנה, בשבת, ואינו יכול להלך לבית דין ברגליו - מוליכים אותו על החמור.  518 

 518.  ועוברים בזה על איסור דאורייתא של "מחמר" (כלומר מנהיג את הבהמה עם משא עליה, וגורם לה לטלטל משא ברשות הרבים, ולצאת מחוץ לתחום), שזה איסור לאו ואין בו מיתה וכרת. ריטב"א (על פי שבת קנד ב).
ואף על פי שאסור להוציא משא על הבהמה בשבת, ואדם חולה שאינו יכול ללכת על רגליו חשוב כמשוי.  519 

 519.  כלומר, אף על פי שחי נושא את עצמו, והנושא אדם חי פטור, בכל זאת חולה הרי הוא ככפות, והנושאו בשבת ברשות הרבים חייב. (על פי תפארת ישראל, ועיין מפרש על הרמב"ם קדוש החדש ג ג ותוספות יום טוב כאן).
ואפילו במטה נושאים אותו, על אף שהמיטה היא משאוי!
ואם צודה להם, אם יש אורבים בדרך (ואלו הם הבייתוסים והכותים שהיו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את החכמים) - לוקחין בידן מקלות, אף על פי שהם מטלטלים בידים ברשות הרבים.
ואם היתה דרך רחוקה - לוקחין בידם מזונות.  520 

 520.  תחילה חידשה המשנה, שמותר לחלל שבת ולעבור על איסור מחמר, שאין בו אלא לאו בלבד. ואחר כך הוסיפה המשנה שמותר אף לטלטל בידים מקלות ומזונות. ריטב"א.
לפי שעל מהלך "לילה ויום", באופן שיספיקו להגיע לירושלים עוד ביום השבת, ויוכלו בית דין לקדש את החודש בזמנו, מחללין את השבת, ויוצאין לעדות החדש.
שנאמר (ויקרא כג): "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם". הזהיר הכתוב שקריאת המועדים מקראי קודש תהיה במועדם ולא אחר כך. והדבר תלוי בקידוש החדש על ידי בית דין.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לעסוק בעדות החדש:
אם בית הדין המקדשים את החדש אינן מכירין אותו, את העד העולה לירושלים בשבת, היו בית הדין שבעירו משלחין עמו אחר להעידו, להעיד עליו שהוא כשר לעדות.  1 

 1.  מהירושלמי נראה שמשנתנו מדברת בימות החול. והשמיענו התנא שצריך שבית דין יכירו את העדים. ולדעת הירושלמי השמיענו התנא עוד, שאפילו אם עד אחד המעיד על נאמנות העד, די בכך, אבל מסקנת הבבלי שצריך שני עדים. והפני יהושע ביאר בדעת תוספות, בהסבר התלמוד שלנו, שמשנתנו מדברת בשבת, והשמיענו התנא שמחללין שבת אף כדי להעיד על נאמנות העד. וכעין זה פירש בערוך לנר (להלן עמוד ב ד"ה בגמרא וחד) למסקנת הגמרא. עיין שם. אך מדברי הראשונים להלן (בעמוד ב' על שאלת הגמרא "אי הכי מאי למימרא") נראה שהמשנה מדברת בימות החול (ולפיכך הוצרכו להוכיח ממקומות אחרים שמחללים שבת כדי להעיד על נאמנות העד). עיין רשב"א ר"ן וריטב"א וכן נראה מתוי"ט (וראה להלן הערה 3 בסוגריים). ומכל מקום, הלכה למעשה לדעת כל הראשונים, מחללין שבת כדי להעיד על נאמנות העד. וטעם הדבר מבואר להלן (הערה 2).
בראשונה היו בית דין מקבלין עדות החדש מכל אדם, אף אם לא הכירוהו.
משקלקלו הבייתוסים (הגמרא תפרש) התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ולפיכך שנינו לעיל שהוצרכו בית דין שבעירו לשלוח עמו אחר להעיד עליו.  2 

 2.  משמע שמדאורייתא אין צריך שבית דין יכירו את העדים, אלא חכמים תקנו כן. והקשה הטורי אבן: אם כן, היאך אפשר לחלל את השבת בשביל תקנה דרבנן (כמבואר בהערה הקודמת) ? הרי מדאורייתא אף אם לא מכירים את העדים, הם נאמנים (ואין בית דין יכולים לתקן לעבור על איסור חילול שבת דאורייתא בקום ועשה) ! ותירץ: מאחר שחכמים תקנו שלא יקבלו עדים שאין בית דין מכירם, ממילא יש צורך לחלל שבת כדי לקיים את דין קידוש החדש דאורייתא. שהרי אם בית דין לא יכירו את העדים הם לא יקדשו את החדש. וכן מבואר בלשון הריטב"א (להלן ע"ב ד"ה רב אשי בתוך הדברים). והרשב"א והר"ן (שם באמצע ד"ה אי הכי).
גמרא:
שנינו במשנה: אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו.
והוינן בה: מאי מהו טיבו של ה"אחר" שמשלחים עמו? - עד אחד.
ומשמע שעד אחד נאמן להכשירו!

דרשני המקוצר[עריכה]