פרשני:בבלי:ערכין ב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין ב ב

חברותא[עריכה]

כי למעט עובד כוכבים ולמעט שאין אדם סומך על קרבן חברו - מחד קרא נפקא!
וממילא אייתרי להו תרי "קרבנו" לדרוש מהם: חד בא למעט יורש, שדורשים: קרבנו - ולא קרבן אביו. ואידך "קרבנו" בא לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה! והוינן בה: ורבי יהודה האי "המר ימיר" שדורשים ממנו רבנן לרבות יורש לתמורה - מאי עביד ליה?
ומשנינן: מיבעי ליה לרבות את האשה לתמורה.
דתניא: לפי שכל הענין הפרשה של תמורה אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה (מהיכן) סופינו לרבות גם את האשה?
תלמוד לומר "ואם המר ימיר"! לרבות את האשה.
ורבנן, דורשים לרבות את האשה מהייתור "ואם". (ועיין תוס' שביאר שהכוונה היא ליתור הוי"ו).
ורבי יהודה את הייתור "ואם" לא דריש אותו!
שנינו במסכת סוכה: הכל חייבין בסוכה!
הכל - לאיתויי מאי? לאיתויי קטן שאינו צריך  17  לאמו (שבשעה שמתעורר משנתו אינו קורא אמא). דתנן: קטן שאינו צריך לאמו חייב בישיבת סוכה.

 17.  אך קטן הצריך לאמו פטור מסוכה, והגרי"ז דן אם אינו צריך לאמו הוא שיעור גדלות מסוימת שבו מתחייב הקטן בחינוך למצות סוכה, או שהטעם הוא שכל זמן שצריך לאמו הרי הוא מצטער בסוכה בלעדיה, ומצטער הרי גם כשהוא גדול פטור מסוכה, ואין חינוך במצוה לקטן באופן שגם הגדול פטור ממנה.
והא דשנינו: הכל חייבין בלולב - לאיתויי מאי?
לאיתויי קטן היודע לנענע את הלולב (שמצוה להוליך את הלולב לד' רוחות השמים  18  למעלה ולמטה). דתנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב! הכל שיש להם בגד של ארבע כנפות (ועיין תוס') חייבין בציצית - לאיתויי מאי?

 18.  כך ביאר השיטה מקובצת, שיודע לנענע, הכוונה היא, שיודע לעשות את כל הנענועים לארבע רוחות השמים ובכל רוח שלשה נענועים. וכתב הגרי"ז, שאף על פי שהמצוה דאורייתא מתקיימת בנטילה לחוד בלי נענועים, ואם כן, יספיק שידע לאחוז את הלולב אף בלי נענועים, בכל זאת, מצוות חינוך היא רק כשראוי לקיים את המצוה בכל פרטיה והידורה, ולכן חייבים לחנכו רק כשיודע לעשות את הנענועים שבזה מתקימת המצוה עם כל הפרטים.
לאיתויי קטן היודע להתעטף! דתנן: קטן היודע  19  להתעטף (כעטיפת  20  הישמעאלים. תוס') חייב  21  בציצית.

 19.  הקשו התוספות, למאן דאמר ציצית חובת הבגד היא, ואף כשאינו לובשו חייב בציצית, אם כן, מדוע צריך שידע להתעטף? והרי החיוב אינו תלוי כלל בעיטוף. ותירצו, שמכל מקום אין חיוב על הבגד רק אם הבעלים יודע להתעטף בו.   20.  פירשו התוספות, שיודע להתעטף הכוונה היא כעטיפת ישמעאלים שמגיע הבגד עד השפם. והגרי"ז תמה, שהרי לבישה סתם בלי עטיפת ישמעאלים גם חייבת בציצית, אלא שעטיפת ישמעאלים היא עטיפה מהודרת. ולכאורה כל ענין הידור שייך רק בקיום מצוה. אך הלבישה איננה קיום המצוה אלא המחייב במצוה ובזה מה שייך הידור.   21.  בתפילין כתוב לוקח לו תפילין, וביארו התוספות, שבציצית לא כתוב לוקח לו ציצית כי מסתמא כבר יש לו בגד, ותמה הגרע"א שמכל מקום צריך לומר, שלוקח לו חוטי ציצית. ובשיטה מקובצת ביאר בשם התוספות, שחוטי הציצית הם דבר מועט ולא שייך לומר על זה לוקח.
הכל חייבין בתפילין - לאיתויי מאי?
לאיתויי קטן היודע לשמור תפיליו שלא יפיח בשעה שלובשן. דתניא: קטן  22  היודע לשמור תפלין, אביו לוקח  23  לו תפלין!

 22.  הרמ"א (לז ג) פוסק כבעל העיטור שקטן זה הכוונה שהוא בן י"ג שנים ויום אחד. וכתב המגן אברהם שעכשיו המנהג להניח חדשיים או שלשה לפני כן. ובעיקר דברי הרמ"א תמה הפרי מגדים שאם מדובר בבן י"ג שנה ויום אחד הרי הוא כבר גדול, וחיוב חינוך המוטל על האב הוא רק בבן קטן אך כשהוא גדול נפטר מחובת חינוך, ולכן אומר ברוך שפטרני מענשו של זה שכבר נפטר מחוב חינוך, ואם כן, מדוע אביו חייב לקנות לו תפילין, והרי אינו חייב כבר בחינוכו? ותירץ הפרי מגדים שהכוונה לבן י"ג שנה שלא הביא שתי שערות ואם כן, הוא עדיין קטן ואביו חייב בחינוכו. והגר"ח קנייבסקי בביאורו למסכת תפילין (עמ' ל"ה) כתב ליישב, שדברים שהבן אינו יכול לעשות בעצמו חייב האב בחינוך גם כשהוא גדול, וראיה לזה שהרי האב חייב להשיאו אשה וזמן הנישואין הוא בן י"ח שנה, ובעל כרחך שמה שאין הבן יכול לקיים לבד חייב האב לסייעו גם כשהוא גדול, והוא הדין לקנות לו תפילין שהוא אינו יכול לקנות לבד. וזה שמברך האב ברוך שפטרני מענשו של זה, מכיון שעכשיו שהוא גדול ויש לו דעת אם הוא חוטא זה על דעת עצמו והאב אינו נענש. אך עדיין האב חייב לחנכו במה שהוא אינו יכול לבד.   23.  הביאור הלכה (לז ג) מסתפק שאולי החיוב לקנות לו תפילין היה דוקא בזמן הגמרא כשהיו הולכים בתפילין כל היום, אבל בזמנינו שהולכים אתם רק בתפילה יתכן שלא צריך לקנות תפילין כי אפשר לשאול ממי שכבר התפלל.
הכל חייבין בראיה (להראות בעזרה בשלשת הרגלים, והתוס' הוסיפו שחייבים גם בקרבן ראיה) - לאיתויי מאי?
לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שמחוייב מצד חציו הבן חורין. אבל עבד גמור פטור משום שכתוב "יראה כל זכורך את פני האדון ה'" - מי שאין לו אדון אלא הוא הרי הוא חייב בראיה, ולא מי שיש לו אדון אחר  24 .

 24.  כך פירש רש"י, והגרע"א תמה, שהרי בגמרא בחגיגה מבואר שלפי טעם זה שמי שאין לו אדון אלא הוא, גם חצי עבד וחצי בן חורין פטור מהראיה כיון שנחשב שיש לו אדון אחר. וכל הצד לחייב חצי עבד וחצי בן חורין הוא אם לא דורשים דרשה זו. ועבד גמור פטור מהראיה כיון שעבד חייב במצוות כאשה, והיא פטורה מראיה משום שזה מצות עשה שהזמן גרמא. ואם כן, כאן שמרבה הגמרא שחצי עבד חייב בראיה, הרי בהכרח שעבד גמור שפטור איננו מהדרשה של האדון ה', ונשאר בצריך עיון.
ולרבינא דאמר מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה - לאיתויי מי שהיה חיגר ביום ראשון של הרגל, והיה אז פטור מן הראייה, ונתפשט, ונתרפא, ביום שני, הרי הוא חייב בראייה.
ופרכינן: הניחא שחייב בראיה, למאן דאמר, כולן, כל ימי המועד, חשובין הן בפני עצמן לחייב בראייה ובחגיגה, והרי הם תשלומין זה לזה, שהיום השני הוא תשלום לראשון, למי שלא הביא קרבן ראייה בראשון, והשלישי תשלומין לשני, למי שלא הביא בשני, וכן הלאה, נמצא שכל יום הוא חיוב לעצמו, ולכן אם היה חיגר בראשון ונתפשט בשני חייב בראיה, כי היום השני של הרגל מחייבו בראייה.
אלא למאן דאמר, כולן, כל ימי הרגל, הרי הם תשלומין ליום הראשון, לחובת הראיה שחייב ביום הראשון, ואם לא נראה והקריב בראשון הרי הוא חייב בראייה ובהקרבה בשאר הימים, אך מי שלא היה ראוי בראשון שוב אינו מתחייב בשאר הימים, ולפיו חיגר בראשון שנתפשט בשני פטור מן הראיה, וחוזרת השאלה למקומה, זה שכתוב הכל חייבין בראיה - לאיתויי מאי!?
ומשנינן: לאיתויי מי שהוא סומא באחת מעיניו. ודלא כי האי תנא - דתניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו - פטור מן הראייה! שנאמר "ייראה כל זכורך", שהכתיב הוא יראה שמשמע חיריק תחת היו"ד, והקריאה היא ייראה בצירי תחת היו"ד, ודורשים אותם כך: כדרך שבא הקב"ה לראות את האדם, והקב"ה הוא שלם, וכאילו הקב"ה רואהו בשתי עיניו, כך צריך האדם הבא ליראות את הקב"ה, שיהיה הקב"ה נראה לו בשתי עיניו, ולא כשחסרה לו אחת מהן.
ואיבעית אימא, לעולם זה שכתוב הכל חייבין בראיה הוא לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
ודקא קשיא לך דרבינא שאמר שהוא פטור מן הראייה - לא קשיא!
כאן, שאמר רבינא שהוא פטור מן הראייה, זה כמשנה ראשונה, לפני שהודו בית הלל לבית שמאי שכופים את רבו לשחררו, ואם כן החציו עבד הוא בחזקת עבד.
ואלו כאן שמדוייק מהמשנה שהוא חייב בראיה זה כמשנה אחרונה שהודו בית הלל שכופים את רבו לשחררו, והואיל ובידינו לכופו לשחררו שוב אין הוא נחשב עבד  25  ולפיכך הוא חייב בראייה.

 25.  הקשו התוספות מהגמרא בגיטין שמסתפקת בעבד שכבר אינו שייך לאדון אבל עדיין לא קיבל שטר שחרור אם האדון נחשב אדון או לא, ואילו כאן פשוט לגמרא שאינו נקרא אדון, ויעויין בדבריהם מה שתירצו. ובטורי אבן תירץ, שכאן הרי חציו בן חורין, אלא שהחצי עבד שבו פוטרו מן הראיה. אך כאשר חייב האדון לשחררו שוב הוא חייב מחמת החצי בן חורין שעל זה איננו מעוכב גט שחרור כלל.
דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין - עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל.
אמרו להם בית שמאי לבית הלל: תיקנתם את רבו שיכול להשתמש בו - ואת עצמו לא תיקנתם! שהרי לישא שפחה אינו יכול מצד חציו שהוא בן חורין ואילו בת חורין אינו יכול לישא מצד חציו העבד.
ואם תאמר יבטל ולא ישא אשה - והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תוהו בראה - לשבת יצרה"! אלא, מפני תיקון העולם כופין  26  את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב העבד שטר התחייבות על חצי דמיו שישלם לו כשיהיה לו ממה לשלם. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי!

 26.  הקשה הרשב"א בשבת, והרי המשחרר עבדו עובר בעשה של לעולם בהם תעבודו, ואם כן, מדוע כופים את רבו לשחררו לצורך קיום מצות פריה ורביה, והלא אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך? ותירץ הרשב"א, כיון שהוא חצי בן חורין לא שייך בו העשה של לעולם בהם תעבודו וממילא אין איסור לשחררו. וביאר הקצות החושן (קעא א) על פי הגמרא בגיטין שאף למשנה ראשונה שעובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד, מכל מקום גם ביום של רבו אסור בשפחה כיון שלגבי דיני האיסור אין חלוקה לימים וצד החירות שבו אוסר אותו תמיד בשפחה, וכמו כן צד העבדות אוסר אותו תמיד בבת חורין. ואם כן, כיון שעל ישראל נאמר איסור לא תרדה בו בפרך, הרי גם חצי עבד זה אסור לעבוד בו בפרך אפילו ביום של רבו, כיון שלענין איסור אין חלוקת ימים והוא גם חצי בן חורין שאסור לעבוד בו בפרך. וזוהי כוונת הרשב"א שלא שייך בו לעולם בהם תעבודו כיון שבלי לשחררו כבר אסור לעבוד בו עבודת עבד בפרך.
הכל חייבין בתקיעת שופר - לאיתויי מאי!?
לאיתויי קטן שהגיע לחינוך!
דתנן: אין מעכבין את הקטן מלתקוע ביום טוב  27  , משום שהוא בן חיוב בחינוך למצוות תקיעת שופר.

 27.  ומבואר בגמרא בראש השנה (לג) שמדובר גם בראש השנה שחל בשבת, ומחלקת הגמרא שם בין קטן שהגיע לחינוך לקטן שלא הגיע לחינוך. דעת רש"י שבהגיע לחינוך מתעסקים אתו שיתקע כדי שילמד, ובלא הגיע לחינוך רק לא מעכבים אותו מלתקוע, אבל לא משתדלים שיתקע מכיון שלא הגיע לחינוך. והתוספות שם חולקים ומפרשים להיפך, שבלא הגיע לחינוך מתעסקים אתו שיתקע. אך בהגיע לחינוך רק לא מעכבים, אבל לא מתעסקים שיתקע כיון שזה שבת והוא כבר הגיע לחינוך.
הכל חייבין במקרא מגילה, וכן הכל כשרין לקרוא את המגילה - לאיתויי  מאי!?

דרשני המקוצר[עריכה]