פרשני:בבלי:ערכין ג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין ג ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: לאתויי  36  עבדים, שאם יש לו עבד כנעני מהול למכור, ורוצה העבד שלא ימכרנו אלא בארץ ישראל, כופין את רבו להעלותו ולמוכרו שם. (ובכתובות פירש"י שמדובר בעבד עברי שיכול רבו לכפותו לעלות עמו לארץ ישראל).

 36.  בביאור דין זה נאמרו שלש שיטות בראשונים, רש"י כאן מפרש שמדובר בעבד כנעני, ועל זה תמוה שהרי עבד כנעני שייך לאדון כשור וחמור ויכול האדון לכפות אותו ללכת לכל מקום שהוא רוצה, ואילו כאן משמע שרק לארץ ישראל יכול לכפותו ומשום מצוות יישוב ארץ ישראל. ולכן פירש רש"י שהנידון הוא שהעבד כופה את האדון, דהיינו, שאם עומד האדון למכור את העבד, יכול העבד לתבוע שימכור אותו רק לארץ ישראל. ורש"י בכתובות מפרש שמדובר בעבד עברי, ועבד עברי באמת איננו קנין ממון גמור של האדון, ולעבור ממקום אחד למקום אחר אין לאדון זכות לכפותו, ועל זה נאמר כאן שלארץ ישראל משום מצוות יישוב ארץ ישראל יכול האדון לכפותו לעלות אתו לארץ ישראל. והתוספות הביאו שדעת ר"י שמדובר בעבד כנעני, ויש לו זכות לתבוע מהאדון שיעלה אתו לארץ ישראל, או שישחררנו כדי שיוכל לעלות.
ופריך: ולמאן דתני במשנה שם עבדים בהדיא, ואם כן אין צורך לרבותם שהרי הם נשנו מפורש במשנה, "הכל" לאתויי מאי?
ומשנינן: לאתויי שכופה את בני ביתו לעלות, אפילו מנוה מקום מגורים היפה שבחוץ לארץ לנוה הרעה שבארץ ישראל, ואין אשתו יכולה לעכב בידו.
והא דתנן: ואין הכל מוציאין מארץ ישראל לחוץ לארץ את בני ביתם - לאתויי מאי?
לאתויי עבד שברח מחו"ל לארץ שאין רבו יכול לכפותו  37  לשוב.

 37.  ולפירוש ר"י תמוה, שהרי כבר מבואר ברישא שהעבד יכול לתבוע מהאדון לעלות לארץ ישראל, וכל שכן שאי אפשר להוציאו מארץ ישראל אחרי שהלך לשם. ותירצו התוספות, שהיה מקום לומר, מכיון שברח יקנסו אותו לחזור לחוץ לארץ. ועוד תירצו, שהיה אפשר לפרש שהרישא מדובר כשהאדון רגיל ללכת לארץ ישראל ולכן יש לעבד זכות לתבוע לעלות לשם, ומשמיע הסיפא שאפילו כשהאדון לא רגיל לעלות לארץ ישראל גם כן זכותו של העבד להיות בארץ ישראל.
והא דתנן התם: הכל מעלין לירושלים, "הכל" - לאתויי מאי?
ומשנינן: לאתויי שאפילו מנוה היפה שבשאר ארץ ישראל לנוה הרעה שבירושלים יכול לכפות את אשתו לעלות.
ומקשינן: ואין הכל מוציאין מירושלים לגבולין - "הכל" - לאתויי מאי?
ומשנינן: לאתויי אפילו מנוה הרעה שבירושלים לנוה היפה שבגבולים. שאף בזה יכולה אשתו לעכב בעדו.
עד עכשיו פירשו מה מרבה "הכל", ומכאן ואילך מפרשים את המשניות שכתוב בהן "כהנים לוים וישראלים".
ומקשינן: זה שכתוב "הכל חייבין בסוכה כהנים לויים וישראלים", הרי פשיטא שכולם חייבים. שהרי אי הני לא מיחייבי - מאן מחייבי?!
ומשנינן: כהנים איצטריך ליה להשמיענו שחייבים. כי סלקא דעתך אמינא שפטורים, הואיל וכתיב: "בסוכות תשבו", ואמר מר: "תשבו" שישיבת סוכה תהיה כעין תדורו" בדירת הקבע. מה דירה של קבע דרכה להיות איש ואשתו עמו, אף סוכה לא יתחייב אלא באיש ואשתו עמו. והני כהנים, הואיל ובני עבודה נינהו, ואין יכולים לדור איש ואשתו ברגל, שאין נזקקים לנשותיהם כדי שלא יטמאו וידחו מעבודת הרגל המוטלת עליהם  38 , ואם כן נאמר שלא יתחייבו בסוכה, קמ"ל דנהי דפטירי בשעת עבודה מסוכה, אבל בלא שעת עבודה, חיובי מיחייבי.

 38.  בספר הפלאה שבערכין תמה, שהרי אין המניעה באשתו מחמת הסוכה, אלא מחמת חיוב העבודה בבית המקדש, והרי זה כמו מי שאשתו נדה שאף על פי שהוא אסור בה הוא חייב בסוכה כיון שאין המניעה באשתו מחמת הסוכה. והביא מספר שער אפרים שהקשה כך מאבל שאסור באשתו ומכל מקום חייב בסוכה והיינו משום שהמניעה באשתו איננה מחמת הסוכה. ובעולת שלמה תירץ, שבשעת העבודה הרי הכהנים מצויים בבית המקדש, ושם איננו יכול להזקק לאשתו כיון שבעל קרי משתלח חוץ משני מחנות, ואם כן, הסוכה שלהם שנמצאת בהכרח במקדש (כי שם הם נמצאים) איננה ראויה לאיש ואשתו. (וגם דבריו תמוהים, שהרי אפשר לעשות סוכה מחוץ למקדש, ואם מחמת שקשה לו ללכת לשם כי צריך לעבוד במקדש, אם כן, שוב אין המניעה מחמת הסוכה אלא מחמת העבודה). והגרא"מ הורביץ תיקן את הגירסא, ופירש שהטעם הוא מפני שהכהנים ישנים במקדש, ושם אינם יכולים לישון עם נשותיהם וזה החסרון שאינו כעין תדורו.
ומדמים לזה, מידי דהוי אהולכי דרכים, שגם הם נפטרים מהדרשה "תשבו כעין תדורו". שכשם שבישיבת ביתו בכל השנה אינו נמנע מלצאת לדרך, כך בישיבת סוכה. דאמר מר: הולכי דרכים פטורין מן הסוכה ביום שאז הוא זמן הליכתן, וחייבים בלילה כשהם לנים במקום יישוב. ולא אומרים שכיון שמקצת הזמן הם פטורים פקע לגמרי מהם מצות סוכה, והוא הדין לכהנים שכל זמן שאפשר להם לשבת בסוכה הרי הם חייבים.
ומקשינן: זה שכתוב "הכל חייבים בציצית כהנים לויים וישראלים". הרי פשיטא שכולם בכלל המצוה? ומשנינן: כהנים איצטריך להו להשמיענו שחייבים. כי סלקא דעתך אמינא שפטורים, הואיל וכתיב "לא תלבש שעטנז" וסמוך לו "גדילים תעשה לך" ויש להקיש מזה שדוקא מאן דלא אישתרי כלאים לגביה הוא דמיחייב במצות ציצית, והני כהנים, הואיל ואשתרי כלאיים לגבייהו בבגדי כהונה (שהאבנט  39  של כלאים היה) לא ליחייבו בציצית, קמ"ל שלמרות ההיקש חייבים, כי גם הם בכלל איסור כלאים. דנהי דאשתרי כלאים בעידן עבודה במקדש, בלא עידן עבודה לא אשתרי. (ולפי פשוטו מותר רק בזמן עבודה  40  ממש, אבל דעת ר"ת במנחות מ"א. שכל בגדים המיוחדים לעבודה, במקום הראוי לעבודה, נחשב כזמן עבודה והותר כלאים).

 39.  והראב"ד (פ"י מכלאים הל"ב) מפרש שגם בחושן ובאפוד היה כלאים.   40.  כך דעת הרמב"ם אבל הראב"ד ור"ת חולקים וסוברים שכלאים בבגדי כהונה זה הותרה ומותר גם שלא בשעת עבודה, ומה שכתוב כאן בגמרא שלא בעידן עבודה לא אשתרי, פירש ר"ת שהכוונה היא על בגדים שאינם מיוחדים לעבודה.
ומקשינן: זה שכתוב "הכל חייבין בתפילין כהנים לויים וישראלים", פשיטא!? ומשנינן: כהנים איצטריך ליה להשמיענו שחייבים. כי סלקא דעתך אמינא שפטורים, הואיל וכתיב "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", ואולי נלמד שתלויים זה בזה, ודוקא כל מי שאיתיה במצוה של תפילין דיד איתיה גם במצוה של תפילין דראש. והני כהנים, הואיל וליתנייהו במצוה דיד, דכתיב "ומכנסי בד ילבש על בשרו" (והוא הדין לכתנת), ודורשים שלא יהיה דבר חוצץ בינו (בין הבגד) לבין בשרו. וכיון שהתפילין צריכים להיות מונחים על בשרו ממש, כמבואר במסכת מנחות שמקום התפילין של יד הוא תחת בגדיו, ככתוב "והיה לך לאות" ולא לאחרים לאות, ונמצא שהתפילין חוצצין בין בגד הכהונה לבשרו של הכהן, ולכן אין הכהנים מניחים תפילין של יד, אימא אף במצוה של תפילין דראש נמי לא ליחייבו, קמ"ל דלא  41  מעכבי  42  של יד ושל ראש אהדדי. כדתנן "תפלה של יד אינה  43  מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד".

 41.  הקשה בשיטה מקובצת, שכאן מבואר שכהנים בשעת העבודה חייבים בתפילין, ואילו בגמרא בזבחים מבואר שכהנים בשעת העבודה פטורים מן התפילין משום עוסק במצוה פטור מן המצוה. ותירץ בשם הר"ם ששם מדובר כשכבר התחילו לעבוד במקדש ואם יפסיקו להניח תפילין יתבטלו מהעבודה. אך כאן מדובר כשמניחים לפני העבודה ואינם מתבטלים בזה מן העבודה. והשאגת אריה (ל"ז) עמד בזה, שכל זה מועיל רק לשיטת הראשונים הסוברים שהפטור של עוסק במצוה זה רק כשאינו יכול לקיים את שתי המצוות. אך לדעת הר"ן שעוסק במצוה פטור מן המצוה זה גם כשיכול לקיים שניהם, הרי חוזרת הקושיא מדוע כהנים בעבודתם חייבים בתפילין, ואפילו כשיכולים לקיים שניהם צריכים להיות פטורים מדין עוסק במצוה. ותירץ השאגת אריה שכאן מדובר שעוסק הכהן בהקרבת חטאת העוף הבאה על הספק שהיא רק ספק קרבן, ומכיון שזה רק ספק מצוה אי אפשר להקל עליו מספק להפטר מן המצוה. ובספר אמרי בינה (או"ח י) תירץ את קושיית השאגת אריה, שבאופן זה גם הר"ן מודה שחייב במצוה, שהרי מבואר בר"ן שאם יכול לקיים את המצוה השניה בלי טורח נוסף הרי הוא חייב לקיימה משום "מהיות טוב, אל יקרא רע", ואם כן, כשהתפילין כבר מונחות עליו ואין לו בהן שום טורח גם הר"ן מודה שחייב. ויש להוסיף, שאמנם מלשון הר"ן משמע שזוהי רק הנהגה טובה מהיות טוב וכו' ולא חיוב גמור. אך בביאור הלכה (לח ט) הוכיח שכוונת הר"ן שזה חיוב גמור, ומובן שכתוב בברייתא שכהנים חייבים בתפילין אף על פי שזה משום מהיות טוב וכו' כי זה באמת חיוב גמור.   42.  השאגת אריה (לז) מסתפק במי שאין לו כלל זרוע ואינו יכול לקיים מצות תפילין של יד אם הוא חייב בתפילין של ראש, ואמנם במשנה בפרק התכלת מבואר שתפלה של יד אינה מעכבת את של ראש. אך יתכן שכל זה במי שיש לו יד וראוי לקיים מצות של יד הרי הוא חייב בשל ראש לחוד גם כן. אך מי שאין לו יד ואינו ראוי לקיים את של יד יהיה פטור גם משל ראש, וכפי הכלל שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אך מי שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו. והוכיח השאגת אריה מכאן, שמבואר שכהנים בעבודתם אף על פי שאסורים בתפילין של יד ואינם ראויים לקיימה מכל מקום חייבים בשל ראש, והוא הדין למי שאין לו זרוע שחייב בשל ראש. ובספר אמרי בינה (או"ח י) דן לחלק, שכאן הוא בעצם חייב בשל יד רק ארי הוא דרביע עלה שאיננו יכול להניחם משום חציצה לבגדי כהונה, ואולי זה נחשב ראוי לבילה, מה שאין כן במי שאין לו זרוע שהוא איננו ראוי לבילה.   43.  כתב השפת אמת שבאמת יש לחלק, ששם הרי ראוי להנחת תפילין של יד ולכן חייב בשל ראש אף על פי שאינו מניח של יד. אך הכהנים בעבודתם הרי אינם ראויים להניח של יד משום חציצה ואם כן, יש לומר שיפטרו משל ראש. וביאר שסברת הגמרא היא שגם הכהנים ראויים להנחת תפילין של יד שלא בשעת עבודה, ולפי זה כתב שמי שאין לו זרוע יהיה פטור גם מתפילין של ראש כיון שלעולם איננו ראוי לתפילין של יד, ודלא כהשאגת אריה המובא קודם.
ותו מקשינן: ומאי שנא דיד שפטורים דכתיב "ילבש על בשרו", ראש נמי יפטרו שהרי כתיב "ושמת המצנפת על ראשו", וכשמניח התפילין בראש הם חציצה בין המצנפת לראשו!?
ומשנינן: תנא, שערו של הכהן הגדול היה נראה בין ציץ שעל המצח למצנפת שבראשו, ששם, באותו הרווח, היה  44  מניח תפילין ולפיכך אין כאן חציצה, ויכול לקיים שניהם.

 44.  הטעם שתפילין של יד אי אפשר להניח על הבגד הוא משום שנאמר והיה "לך" לאות ולא לאחרים לאות, והביא הר"ן (מגילה טו ב מדפי הרי"ף) שהוציא מכאן הרשב"א שתפילין של ראש שנאמר בהם "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" ויש ענין שיראו לכולם, שאפשר להניחם על הכובע או על כיסוי הראש. ומה שמבואר כאן בגמרא שהכהנים שהניחו תפילין של ראש זה משום ששערו היה נראה בין ציץ למצנפת ושם היה מניח תפילין אבל על המצנפת עצמה לא, ביאר הר"ן משום שאסור לשום כלי אחר של מצוה (דהיינו, תפילין) על המצנפת. וביאר בעולת שלמה, שכוונתו שאפילו כלי של מצוה אסור להניח על המצנפת, וכל שכן שאסור להניח עליה כלי של חול. ובתפילין של יד שמבואר הטעם שהכהנים אסורים משום "לך" לאות ולא משום טעם זה שאסור לשים את התפילין של יד על בגדי הכהונה, פירש בעולת שלמה, שבזבחים סובר שמואל שאפשר להרים את בגדי הכהונה ואם כן, אפשר להרים את השרוול ולהניח את התפילין לא על הבגד, ולכן צריך את הטעם של "לך" לאות ולא לאחרים לאות ומשום כך צריכים התפילין של יד להיות תחת הבגד דוקא.
ומקשינן: זה שכתוב: הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים לויים וישראלים - פשיטא!?
ומשנינן: כהנים איצטריך ליה. כי סלקא דעתך אמינא שפטורים הואיל וכתיב "יום תרועה יהיה לכם" שמשמע יום אחד בלבד, ונלמד מזה שרק מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא חייב בתקיעת שופר בראש השנה. והני כהנים, הואיל ואיתניהו במצות תקיעה בשעת ניסוך היין בקרבנות צבור כוליה שתא, דכתיב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם", אימא לא ליחייבו בשופר של ראש השנה, קמ"ל שחייבים.
ודחי לה: מי דמי אותן תקיעות של ניסוך היין לכאן? והרי התם בקרבנות, התקיעה היא בחצוצרות, ואילו הכא בראש השנה, התקיעה היא  45  בשופר.

 45.  ולכאורה עוד חילוק גדול יש ביניהם, שתקיעת שופר של ראש השנה יסודה הוא השמיעה של התקיעה. ואילו בקרבנות ציבור אין לכהנים דין לשמוע את התקיעה אלא רק לתק וע. אמנם המנחת חינוך (שפד ט) מסתפק שאולי גם בחצוצרות במקדש יש דין שמיעה לכל הנמצאים, ולכאורה יש ראיה מכאן שיש דין שמיעה.
ומשנינן שינויא אחרינא: משום כך איצטריך לרבות כהנים ולויים שחייבים, כי סלקא דעתך אמינא שפטורים הואיל ותנן: שוה סדר יום הכיפורים של יובל לראש השנה לתקיעה, ולברכות של מלכויות זכרונות ושופרות! ומאחר שמדמים אותם זה לזה, יש לומר שמי דאיתיה במצות יובל איתיה במצות תקיעת ראש השנה, ואילו מי דליתיה במצות יובל ליתא במצות ראש השנה. והני כהני, הואיל וליתנייהו במצות החזרת שדות ביובל כישראל לגמרי,

דרשני המקוצר[עריכה]