פרשני:בבלי:ערכין לא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין לא א

חברותא[עריכה]

תני חדא: לוה המקדיש שדה אחוזה וגואל, וגואל המקדיש לחצאין.
ותניא אידך: אינו לוה המקדיש וגואל, ואינו גואל המקדיש לחצאין, וקשיין ברייתות אהדדי.
ומפרשינן: לא קשיא! הא דקתני אינו לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין, רבנן היא, דפליגי על ברייתא דלעיל דדרשינן גבי הקדש דלוה וגואל, וגואל לחצאין! והא דקתני לוה וגואל, וגואל לחצאין - רבי שמעון היא דסבירא ליה הכי בברייתא דלעיל!
מתניתין:
כתוב (בהר כ"ה כ"ט - ל) "ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה (בית בעיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון) והיתה גאולתו (של מוכר מלוקח) עד תם שנת ממכרו, ימים (שנה) תהיה גאולתו".
"ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לא (לו - קרי) חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל".
המוכר בית בבתי ערי חומה, הרי זה גואל מיד, ואינו כשדה אחוזה ששנינו לעיל שאין מותר לגאול פחות משתי שנים, וגואל כל שנים עשר חודש.
הרי זה הגאולה שגואל ומחזיר כל מה שנתן לו הלוקח ואינו מנכה מזה מה שהשתמש הלוקח בבית עד שגאלו המוכר, כמין  29  ריבית  30  שהרי משתמש הלוקח בבית בשכר המתנת מעותיו שיחזיר לו המוכר כשיגאלנו, ואינו ריבית גמורה, כי ריבית גמורה איננה אלא כשהיא בדרך הלואה, ולא בבתי ערי חומה שהוא על ידי מכר.

 29.  הקשו התוספות בכתובות (מו א), שהרי הדין הוא שאין ריבית בקרקע. ואם כן, איך יש כאן ריבית בזה שדר בבית שהוא כקרקע. ותירצו התוספות, שכאן ההלואה היא מעות המכר שהם מטלטלין ולכן זה ריבית. אך הר"ן סובר שגם אם הפרעון הוא קרקע אין זה ריבית ושוב לא מספיק תירוץ התוספות. ולכן תירץ הר"ן, שכאן לא מקבל המלוה קרקע, אלא קיבל שימוש בקרקע, ושימוש בקרקע דינו כמטלטלין.   30.  ובפדיון שדה אחוזה לא שייך ריבית כי באמת מגרעים ללוקח את השנים שהשתמש המוכר. ולפי מה שכתב הרש"ש (הערה 19) שבגאולת קרובים בשדה אחוזה אין גרעון כסף ופודים בכל המחיר ששילם המוכר, הרי גם בזה יש ריבית והתורה התירתו.
מת המוכר תוך שנה למכירה, יגאל בנו של מוכר עד שנה.
מת הלוקח תוך שנה והורישו לבנו, יגאל המוכר מיד בנו של לוקח.
אם מכרו הלוקח הראשון לשני, יש כח ביד המוכר הראשון לגואלו, אבל אין מונין לו למוכר הראשון שבא לגואלו שנה, אלא משעה שמכר הוא, ולא משמכרו שני, וכשעברה שנה לממכרו שוב אינו יכול לגואלו שנאמר: עד מלאת "לו" שנה, שמשמע: שתימלא שנה למכר בעל האחוזה, ולא לממכרו של לוקח שאינו בעל האחוזה.
כשהוא (הכתוב) אומר: עד מלאת לו שנה "תמימה": להביא את חודש העיבור, שאם נתעברה השנה בין מכירה לגאולה, אינו נחלט ללוקח אלא אחרי שלשה עשר חודש מהמכירה, ולפני זמן זה גואלו המוכר.
רבי אומר: כך דורשים "תמימה": כיון ששנת החמה עודפת על שנת לבנה (שהיא י"ב חדשים) בי"א יום ורביע ומטעם זה מוסיפים חודש עיבור לפעמים, להשוות את שנת הלבנה עם שנת החמה, הרי שלכל שנה יש "עיבור" שהוא מצטרף לחודש שלם כשמעברים את השנה, ואמרה תורה: ליתן לו למוכר שנה של לבנה "ועיבורה" שהוא העודף של שנת החמה, כלומר: שנותנים לו שנת חמה, (ונמצאת השנה "תמימה" בין ללבנה בין לחמה - רבינו גרשום).
הגיע יום שנים עשר חודש - לרבנן, (או שנת חמה - לרבי) ולא נגאלה, היתה כלומר: נעשית חלוטה לו ללוקח.
אחד הלוקח בית, גואלו המוכר בתוך שנה, ולאחר שנה נחלט. ואחד הניתן לו במתנה גואל הנותן בתוך שנה, ולאחר שנה נחלט, שנאמר: "לצמיתות" ולא אמר "לצמית", לרבות את המתנה.
גמרא:
מתניתין שאומרת הרי זה גואל מיד, ומשמע אפילו בו ביום שמכרה, דלא כרבי: שסובר שאינו גואל אלא לאחר שני ימים. דתניא: רבי אומר: "ימים" תהיה גאולתו, אין ימים פחותין משנים שמיעוט רבים שנים, ללמד: שלא תשהה ביד הלוקח פחות משני ימים.
ומקשינן: ורבנן שסוברים שאפילו בו ביום גואלה, האי "ימים" מאי עבדי ליה, שהרי מיותר הוא, כיון שכבר כתוב ואם לא יגאל עד מלאת לו "שנה" תמימה?
ומשנינן: מיבעי ליה לרבנן ה"ימים", ללמד: שתהיה שנה מיום שמכרה ליום שגאלה. ולא נאמר: שנה למנין עולם שהיא מתשרי לתשרי היא זמן גאולתו, ואם מכרה באמצע שנת עולם, כיון שהגיע תשרי של שנה הבאה כבר עלתה לו שנה.
ומקשינן: ורבי, שצריך מיום ליום ולא שנת עולם מנא ליה, ולשיטתו אי אפשר לדרוש "ימים" לזה, שהרי לומד מזה לימוד אחר.
ומשנינן: נפקא ליה לרבי ששנה היא שנה מיום ליום, מעד תום שנת "ממכרו", ומשמע: שנת "ממכרו" ולא שנת "עולם".
ומקשינן: ורבנן שלמדו שאינה שנת עולם מ"ימים", למה לי "עד תם שנת ממכרו"? והדרינן בן ומשנינן: אין הכי נמי, ההוא "עד תם שנת ממכרו" אף לרבנן מיבעי ליה ללמד: שנת ממכרו שלו ולא שנת של מנין עולם - וכרבי, ו"ימים" מיבעי להו, ללמד: למעת לעת, שתהיה השנה משעה שמכר בשנה זו ועד שעה שמכר בשנה שלאחריה, ולא נאמר שאם מכרה באמצע יום, כיון שהגיע תחלת אותו יום בשנה הבאה, כבר אינה נגאלת, דאי לא היינו לומדים אלא מ"עד תם שנת ממכרו", הוה אמינא: מיום ליום - אין (צריך), מעת לעת - לא צריך, לכן כתב רחמנא: "ימים", שאף מעת לעת צריך.
ומקשינן: ורבי שדורש "ימים" לדבר אחר, מעת לעת שצריך, מנא ליה?
ומשנינן: נפקא ליה מ"תמימה", שמשמע שלימה אף מעת לעת.
ומקשינן: ורבנן, מדוע לא לומדים מעת לעת מ"תמימה"?
ומשנינן: ההוא "תמימה" מיבעי ליה כמו שדורשים במשנה לעיבורה של שנה, להוסיף חודש כשהשנה מעוברת.
ומקשינן: לרבי נמי "תמימה" לא מיותר, והא מיבעי ליה למה שהוא דורש במשנה לעיבורה של כל שנה, להוסיפה אף בשנה פשוטה שתהיה שנת חמה, ואם כן, מנין לו לרבי מעת לעת?
והדרינן בן ומשנינן: שלרבי "תמימה" לא בא ללמד שצריך מעת לעת, אלא לעיבורה של שנה, אלא: מיום ליום ומעת לעת, שניהם מעד תום שנת ממכרו נפקא, שצריך "כל" שנת ממכרו ואף מעת לעת.
שנינו במשנה: הרי זו כמין ריבית ואינו ריבית.
ומקשינן: והתניא: הרי זו ריבית "גמורה" אלא שהתורה התירתו! ובמשנתנו אמרו, שאין זה אלא "כמין ריבית"?
ומשנינן: אמר רבי יוחנן: לא קשיא המשנה על הברייתא! הא המשנה רבי יהודה שסובר: "צד אחד בריבית מותר", וריבית הבאה על ידי מכר כמו מכירת בתי ערי חומה, קרויה "צד אחד בריבית" משום שאינו בא לידי ריבית משני צדדים, שהרי אם לא יגאלנה המוכר ותיחלט ללוקח, אין כאן ריבית. אבל הלואה ודאי באה לידי ריבית, שהרי אינה נחלטת לעולם. והא ברייתא רבנן היא, שסוברים: שאפילו "צד אחד בריבית  31  אסור"  32 .

 31.  התוספות מביאים, שדעת ר"ת שצד אחד בריבית למאן דאמר אסור זה רק איסור דרבנן אבל מדאורייתא מותר, ולפי זה תמוה מה שכתוב בברייתא הרי זו ריבית גמורה אלא שהתורה התירתו, ופירשו התוספות, שהכונה היא שהתורה התירתו וגילתה בזה שצד אחד בריבית אין זה ריבית מדאורייתא ומותר בכל מקום. אך עדיין צריך להבין והרי יש בזה איסור דרבנן, ואם כן, איך מותר היום לפדות בית בבתי ערי חומה, והרי עובר באיסור דרבנן של צד אחד בריבית, ומזה שהתירה התורה וגילתה שאין איסור דאורייתא אין לנו שום מקור להתיר את האיסור דרבנן. וביארו החוות יאיר והנודע ביהודה על פי דברי הט"ז הידועים, שדבר שמפורש בתורה להיתר לא גזרו עליו חז"ל לאיסור, ולכן כיון שמפורש בתורה היתר פדיון בתי ערי חומה, שוב גם רבנן לא גזרו.   32.  והיפה עינים הביא שהירושלמי מפרש להיפך, שרבי יהודה סובר שבתי ערי חומה בעצם זה ריבית גמורה. ומזה שהתירה התורה בתי ערי חומה מוכח שבכל התורה כולה צד אחד בריבית מותר, ולכן התירה התורה פדיון בתי ערי חומה. אך תנא קמא סובר שבתי ערי חומה כיון שזה דרך מכר זה לא ריבית גמורה, ואין מזה ראיה להתיר צד אחד בריבית כשזה ריבית גמורה בדרך הלואה. ולפי זה לדעת הירושלמי המחלוקת אם צד אחד בריבית מותר זה רק בריבית דרך הלואה, אבל בריבית דרך מכר לפי כולם לומדים מבתי ערי חומה שמותר. אך התוספות כאן הוכיחו מהבבלי, שבדרך הלואה ודאי אסור צד אחד בריבית, וכל הנידון להתיר צד אחד בריבית זה רק בדרך מכר. ולא כדעת הירושלמי.
דתניא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, ועשה לו הלוה למלוה שדהו מכר שמשכן את שדהו על אותו מנה, וכתב לו: אם לא אתן לך מנה שאני חייב לך עד שלש שנים הרי היא שלך מעכשיו! הדין חלוק: שבזמן שהמוכר הוא הלווה אוכל פירות השדה בשלש שנים אלו - מותר, שהרי אין כאן ריבית. אבל אם לוקח שהוא המלוה אוכל פירות השדה בשלש שנים אלו, אסור שמא יגאלנה הלוה בתוך שלש, ונמצא שאכל המלוה פירות השדה בריבית. רבי יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות, מ ותר.
אמר רבי יהודה: והרי מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר למלוה שלו, על פי רבי אלעזר בן עזריה, ולוקח אוכל פירות היה! הרי שאינו ריבית. אמרו לו חכמים: משם ראיה?! מוכר אוכל פירות היה, ולא לוקח!
ומפרשינן פלוגתייהו: מאי בינייהו כלומר: במה חולקים רבי יהודה ורבנן? צד אחד בריבית באופן כזה, שמא יבא לידי ריבית ושמא לא יבא, צד הפדייה בא לידי ריבית, וצד המכר אינו בא לידי ריבית. - רש"י ב"מ סג. (ואף על גב שבשעת הפרעון זה ודאי ריבית, כיון שבשעת הפסיקה יש צד אחד של היתר, מותר! תוס' ב"מ סג.), איכא בינייהו! תנא קמא סבר: צד אחד בריבית, אסור. ורבי יהודה סבר: צד אחד בריבית, מותר!

דרשני המקוצר[עריכה]