פרשת משפטים

הפרשה השישית בספר שמות היא פרשת משפטים. הפרשה עוסקת בעיקר בדיני ממונות ודינים נוספים, שמהוים מקור למסכתות רבות בסדר נזיקין. בסוף הפרשה מופיע מעמד כריתת ברית בין האלוקים לעם ישראל ו"ראיית" האלוקים.

חלוקת הפרשה לנושאים ע"פ פרקים

פרק כא:

       פס' א-ז: דיני עבד עברי.
       פס' ח-יב: דיני אמה עבריה.
       פס' יג-כז: דיני מכה אדם (+מקלל הורים ומוכר נפש).
       פס' כח-לב: דיני שור נוגח אדם.
       פס' לג-לז: דיני מזיק שור (בור, שור נוגח שור, טביחה ומכירה).

פרק כב:

       פס' א-ג: דיני בא במחתרת.
       פס' ד: דיני מבעה (שן ורגל).
       פס' ה: דיני אש.
       פס' ו-יד: דיני שומרים.
       פס' טו-טז: דיני מפתה.
       פס' יז-כ:3  חייבי מיתה (מכשפה, שוכב עם בהמה וזובח לע"ז).
       פס' כא-כו: דיני דלים (הונאת גר, יתום ואלמנה, הלוואה, ריבית ומשכון).
       פס' כז-ל: דינים.

פרק כג:

       פס' א-ג: משפט (עדות שקר, הליכה אחר רוב, "שוחד").
       פס' ד-ה: חסד לזולת (השבת אבידה, פריקה וטעינה).
       פס' ו-ט: משפט (שוחד, שקר, גר).
       פס' י-יט: חגים (שבת, רגלים).
       פס' כ-לג: הבטחות לכניסה לארץ.

פרק כד:

       פס' א-יא: כריתת הברית.
       פס' יב-יח: עליית משה להר סיני.

המשפט העברי

הפסוק הפותח את פרשת השבוע דן במהות המשפט העברי. רש"י כתב על ד"ה לפניהם - "ולא לפני גויים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גויים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר ^[1] כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם.

בהקשר לחוק במדינת ישראל עולה האפשרות האם ייתכן למצוא פתרון לכך שחוקי המדינה יתבססו את המשפט העברי. היות והמחוקק הישראלי שם דגש על "הערכים הדמוקרטיים והליברליים" נראה כי אפשרות זא ת לא קיימת. ראו : אילן סבן השופט מנחם אלון:משפט והשקפת עולם.

הסוגיה של הופעה במשפט המדינה, כאשר השופטים הם יראי שמים, נדחתה אף היא ^[2]. נפנה לסיכום בנידון.

הרב מרדכי אליהו בשיש"ע שלנו כתב : עוד סיבה יש מדוע להעדיף דווקא דין תורה והיא כי "אלוקים ניצב בעדת אל בקרב אלוקים ישפוט". אלוקים מעורב בדיון הזה ומנחה את הדיינים לעמוד על דבר אמת. אם חלילה הדיינים לא עשו את מלאכתם נאמנה והטו את הדין בגלל עצלות או טעות שהייתה בהם, הקב"ה מעורב כאן. אתה עשית את דבר ד' והוא ישלם לך ^[3] . "ונְֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָשֶׁיּשְַׁלּםֶ לָךְ שְׂכַר פְּעֻלּתָךְ".

והוא ממליץ : על כן ראוי והגון לדון בכל דיני הממונות שבין איש לחברו על פי דין תורה, יחפשו דיינים שהם נקיים מכל נגיעה ובקיאים בהלכות אלו. הם ישמעו את הטענות ויפסקו את הדין ואחרי פסק הדין יקבל האדם את דינו בשמחה ויחשוב בדעתו שאם חלילה נעשתה טעות בדינו - יש מי שישלם לו את חסרונו. יהי רצון שיתקיים בנו "הָשִׁיבהָ שׁוֹפְטֵינוּ כּבְרִָאשׁוֹנָה ויְוֹעֲצֵינוּ כּבְתְַּחִלּהָ. והְָסֵר מִמֶּנּוּ יגָוֹן ואֲַנָחָה" ^[4] "אַחֲרֵי כֵן יקִָּרֵא לָךְ עִיר הַצּדֶק קִרְיהָ נֶאֱמָנָה" אכי"ר.

עבד עברי - מי הוא ?

פרשת השבוע מתחילה:"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". הלכה למעשה אנו נתקלים בנושא בספר ירמיהו. הקב"ה מנחה את ירמיהו הנביא לצוות את העם על שילוח עבדים. העם אכן עושים זאת - " ותָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ". אמנם, אין בני ישראל מחזיקים זמן רב בכך אלא מיד מחזירים את העבדים. "וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ". בעקבות כך גוזר הקב"ה על ירושלים את הגרוע מכל: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ...וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם... וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב". בעקבות החזרת מוסד העבדות, נחתמת גזירת חורבנה של ירושלים.

שואל הרב רונן נויבירט מישיבת ההסדר בפתח תקווה במאמרו על עבדות, מוסר וצדק חברתי כיצד אם כן, מעודדת התורה את העבדות ולא זו בלבד אלא שפותחת את פרשת משפטים בנתינת לגיטמציה לעבדות ? והוא משיב:" עיון מעמיק בפרשת העבד העברי, יגלה שמדובר בעבדות מסוג אחר, ובודאי לא זו המופיעה אצל ירמיהו. ראשית, היחס החברתי המתחייב לאותו העבד הינו יחס של שווה בין שווים. "יכול תקראנו עבד לשם בזיון? תלמוד לומר 'וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך' - נהוג בו אחווה!" ^[5] ." ועוד... יתרה מכך, חל איסור להטיל עליו כל משימה מבזה - "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד. אינו נוהג בו אלא כשכיר" ^[6] . ההתקשרות עם "העבד" צריכה להיות בבחינת יחסי מעביד-עובד ולא יחס של משעבד כלפי עבד.

הוא מציג את ההסבר הבא: רש"י על אתר מבאר ע"פ חז"ל שמדובר באדם שנמכר ע"י בית דין בעקבת גניבה שביצע. אכן, בהמשך הפרשה מופיעים דיניו של הגנב אשר מחוייב להחזיר את הקרן וכן לשלם תשלומי קנס. ברם, "אם אין לו - ונמכר בגנבתו".

הרש"ר הירש בפירושו לתורה, מביא הסבר מרתק. בכל חברה מתוקנת כיום, עונשו של הגנב הינו ריצוי עונש מאסר בבית הכלא. מטרת החוק היא ליצור סדר חברתי ואשר על כן כל מי שמערער את הסדר, מושלך לצידי החברה אל בית הכלא. סיכויי הפושע לצאת ממעגל הפשע קטנים ובפרט כשהוא מבלה את זמנו בכלא בחברתם של פושעים אחרים. התורה בחזונה ליצירת חברה אידיאלית וצודקת מצאה פתרון אחר לבעיית הפשע. פתרון זה דואג לא רק לחוק ולסדר, כי אם גם ובעיקר לתיקון השורש המוסרי והחברתי של הקלקול. הגנב מן הסתם, הגיע למעשיו משום שנדחק לשולי החברה. מסיבה כזו או אחרת לא מצא את מקומו המתוקן בחברה ועל כן הדרדר אל עולם הפשע.

ייתכן והאשם בזה אינו רק הגנב עצמו, אלא גם בעל הבית אשר בהתנשאותו דחק לשוליים את מי שלא שייך למעמד החברתי שלו. אשר על כן, כחלק מהעונש המתקן, פותח בעל הבית את שעריו לגנב ומכניסו אל תוך ביתו. כאמור, אסור לבעל הבית להתנשא על הגנב. הוא צריך לתת לו יחס של חום ושוויון.

היחס לגרים

המצווה לכבד את הגר, ובוודאי לא ללחוץ אותו או לגנוב ממנו, היא אחת המצוות המוזכרות ביותר בתורה. בפרשת השבוע נאמר : "וְגֵר לֹא תִלְחָץ" ^[7] . גם בספר ויקרא כתוב: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ " ^[8] . היחס הראוי לגר נזכר גם בספר דברים: הקב"ה הוא "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה", ולכן אנו מצווים "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר" ^[9] .

פרופ' נתן אביעזר מהמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן כתב בדף שבועי מאמר בנושא וגר לא תלחץ ואומר : אותו רעיון בניסוח כזה או אחר כתוב יותר מעשר פעמים נוספות בתורה! הפרשנים חלוקים בפירושיהם האם הכוונה בכל מקום לגר תושב (נכרי שגר בקרב ישראל ומקיים רק חלק מהמצוות) או לגר צדק (נכרי שהתגייר). גם מהמכילתא דרבי ישמעאל ^[10] קשה ללמוד הכרעה חד משמעית. ןהוא משאיר שאלה זו פתוחה.

והוא פונה לשאלה העיקרית: מדוע אהבת הגר נשנית שוב ושוב בתורה? הסיבה שהתורה מדגישה כל- כך הרבה פעמים את הצורך ליחס הולם ואפילו מיוחד לגר היא הנטייה של האדם להתנהג בדר"כ להפך. טבעי לא לאהוב את הגר, השׁונה, הנכרי, המדבר במבטא זר ואוכל מאכלים מוזרים, הלובש בגדים משונים, ולא גדל עמנו וחווה את חוויות הילדות שלנו. באופן כללי הוא נחשב זר בחברה ולכן יש רתיעה חזקה מלקבל אותו באהבה.ווקא בגלל נטייה זו התורה מדגישה שוב ושוב שעלינו להתגבר על היצר הרע ולנהוג כראוי בגר וגם בכל מי ששייך למעמד החלשים בחברה, כמו האלמנה והיתום הנזכרים בפרשתנו בסמוך לגר ^[11] .

הנטייה ליחס לא הוגן כלפי הגר נזכרת בדרך מעניינת מאוד במגילת רות. רות, הגיורת המואבייה, הולכת לשדה בועז ללקט תבואה עם עניים אחרים. כאשר בועז שואל עליה ולומד על החסד העצום שהיא עשתה עם נעמי, הוא נותן הוראות לקוצרים להשיל "לה מן הצבתים" כדי להרבות את הלקט שלה. על יחסו המיוחד של בועז שואלת רות: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִינָכְרִיָּה" ^[12] . רות מתפלאת שהיא זוכה ליחס מיוחד כל-כך למרות היותה נכרייה, וגם ממילותיה אלה למדים על הנטייה הנפוצה שלא לנהוג כראוי בגרים ובנכרים.

הצרעה בכיבוש הארץ

בפרשה מוזכרת בצרעה המזרחית בתור המסייעת בכיבוש הארץ וכך נאמר בפרשה:"וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.ספר שמות, כ"ג,כ"ח. יש הסבורים שמדובר בצרעה ממש ויש הסבורים כי מדובר במשל.

הפירוש המקובל יכול להתיחס לצרעה כאל הדַּבּוּר המזרחי, הגדול שבצרעות ארץ ישראל. שכן, עקיצתה קשה מאוד ואף עלולה להביא למוות. אם אכן הצרעות מופיעות בצורה מרוכזת, כפי שזה עלול לקרות בסוף הקיץ באזורים לא- מיושבים, הרי כל מי שנקלע לסביבתם מצוי בסכנה.

לפרשני מקרא יש גישה משלהם לגבי הצרעה: רש"י - מין שרץ העוף", רב סעדיה גאון - "מחלה, חולי בגוף", רבי אברהם אבן עזרא - "מכה בגוף מגזרת צרעת שתחלש כוח הגוף", ולדעת רמב"ן הצרעה "הוא מין ידוע כגון הדבורה".

המפרשית מציגים גם את השיטה בה הצרעה תסייע לשבטי ישראל בבואם לרשת את ארץ כנען.רש"י והרמב"ן מסבירים :

• רש"י כותב: הייתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים.

• רמב"ן כותב כי "הצרעה הזאת עברה עם יהושע את הירדן". דהיינו, לצרעה היה תפקיד של שליח, שנאמר "ושלחתי את הצרעה לפניך" – שהצרעה תשמש יחד עם האימה מעין שליח לבשר לעמים שבני ישראל יבואו אחריהם.

ההיסטוריון חיים גניזי מביא פירוש מקורי, של גארסטאנג ^[13], חוקר בריטי שהיה מנהל חברת העתיקות בארץ ישראל בימי המנדט. לדבריו: " הצרעה לא הייתה יצור ממשי אלא סמל של מצרים. על הכובע של פרעה במצרים העליונה הייתה מצוירת דבורה. כשם שמקובל לכנות את רוסיה "הדוב הרוסי", את אנגליה "האריה הבריטי" ואת ארצות הברית "הנשר האמריקני", כך הצרעה, היא הדבורה, מסמלת את מצרים. מצרים שלטה ביד קשה בארץ כנען בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ על ידי יהושע. על פי מקורות שונים, ובתוכם תעודות אל עמארנה שנתגלו בסוף המאה ה-19, נתהדקה מאוד השליטה המצרית בארץ כנען, ולנחלות המצריות סופחו ערי שלטון חדשות. באיגרות ממלכי לכיש, ירושלים, אשקלון, מגידו, גזר וחצור אל פרעה, מתלוננים מלכי כנען על היד הקשה של השלטון המצרי ומבקשים עזרה נגד הח'בירו^[14].

וההיסטוריון מסכם:

נמצאנו למדים שה' שלח את מצרים המסומלת על ידי הצרעה להכביד את ידה על החיים בארץ כנען, ועל ידי זה נחלש השלטון של מלכי כנען. חולשה מדינית זו הקלה על בני ישראל את כיבוש הארץ. כך ראינו את יד ה' המכוונת את ההיסטוריה. הצרעה אכן סייעה לגירוש עמי כנען, כהבטחת הקב"ה."

שבת פרשת שקלים

השבת , בשנת תשס"ט, שבת פרשת שקלים וקוראים בה את פרשת משפטים , השבת שלפני ראש חודש אדר . בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה: בראשון קוראים את פרשת משפטים ובשני את פרשת שקלים . לפי פרשת שקלים כל אחד מישראל חייב להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש. השבת היא שבת מברכים . ראש חודש אדר צפוי להיות "ביום השלישי ומחרתו ביום הרביעי הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה"

בשנים רבות שבת פרשת משפטים היא גם שבת פרשת שקלים וגם שבת מברכים החודש.