טומאת זיבה

בהלכות טומאה וטהרה, טומאת זיבה היא שם כולל למספר מיני טומאות: טומאת זב - בזכר וטומאת זבה בנקבה שהן טומאות מהתורה, וטומאת עובדי כוכבים שעליהם גזרו טומאה כזבים.

למרות שדיני הטומאה של הזב וזבה שווים לכל דבר ועניין, אופן חלות הטומאה על הזב והזבה שונה, ובעוד שזב נטמא רק על ידי הפרשה שנחשבת "זיבה" הנגרמת על ידי מחלה שפוגעת בכלי הזרע ושונה במהותה מנוזל הזרע וכן בסימניה, הרי שזבה היא אישה שיצאה ממנה דם מצוואר הרחם בימי הזיבה, ולמרות שמדובר באותו דם עצמו היוצא מאותו מקום שגורם לה להיות נידה, קובעת התורה כי לאחר שבעת ימי הנידה, ישנם אחד עשר ימי זיבה ובימים אלו אם ראתה האישה דם, היא נחשבת לזבה קטנה (לאחר שיצא ממנה דם ביום אחד בימי הזיבה או בשתי ימים) או זבה גדולה - לאחר שלושה ראיות בשלושה ימים.

זבים מדרבנן[עריכה]

מן התורה גוי אינו מקבל טומאה ואינו מטמא כלל בחייו. הדבר נלמד מכך שבפסוקי המקרא על הטומאה נאמר שמצווה זו מופנית ל"בני ישראל"‏^[1]. עם זאת, חכמים גזרו שגויים יחשבו כזבים לכל דבר ועניין‏^[2]. גזירה זו נועד למנוע מגורים משותפים של ישראל וגויים, בגלל נוהגים מיניים שרווחו, על פי אמונת החכמים, בקרב גויים יותר מאשר בקרב היהודים (משכב זכר)‏^[3]. בפרט מסוים הקלו חכמים, שזרע היוצא מגופו של גוי אינו מטמא‏^[4]. הדבר נועד להבליט את העובדה שזוהי גזירת חכמים, וכך יזהרו שלא לשרוף תרומה וקדשים על טומאה זו. הגזירה שחלה על גוים זכרים הוא מגיל תשע.

כמו כן גזרו חז"ל טומאה על הנקבות מגיל שלוש. חז"ל אסרו על ביאת גויה, לא רק בפרהסיא (דבר שעונשו כרת) אלא גם בצנעא (נאסר על ידי בית הדין של החשמונאים). בזמן בית שמאי ובית הלל, כחלק משמונה עשרה הגזירות ההלכתיות שנאסרו בהסכמת רוב חכמי ישראל, נאסר גם ייחוד עם גויה, כדי להרחיק עוד יותר את הגוים מלבוא לידי קיום יחסים אסורים ונישואין עם גוים, ובאותו מעמד גם קבעו שדין גויה מגיל שלוש שבה היא ראויה לביאה כזבה‏^[5].

עם זאת, מכיוון שטומאת זו היא רק מדרבנן, יש לנהוג בגויים כזבים רק לחומרא ולא לקולא, ואסור לשרוף תרומה וקדשים שנאסרו על ידי טומאת גוי או גויה, וכדי שידעו העם שטומאה זו היא רק מדרבנן חילקו חז"ל הן בזב והן בזבה בכמה פרטים כדי שידעו שמדובר בטומאה מדרבנן:

בזכר - טימאו את נוזל הזיבה שלו וטיהרו את זרעו כהיכר שמדובר רק בטומאה מדרבנן. בנקבה - גזרו שבשונה מזבה ש"מעיינותיה" מטמאים כשהם לחים וכשהם יבשים כנלמד מהפסוק "וכי ירוק הזב בטהור" - מה רוק מתעגל ויוצא אף כל מעיין שמתעגל ויוצא, רוקה ומי רגליה של הזבה מטמאים רק כשהם לחים ולא כשהם יבישים‏^[6]. כמו כן, לפי בית שמאי, למרות שדם זבה מטמא את הנוגע בו, דם של גויה אינו מטמא את הנוגע בו כלל, לא כשהוא לח ולא כשהוא יבש, מפני שחז"ל רצו להשאיר היכר שטומאת זיבה בגויה אינו מהתורה (כדי שלא יחשבו שהחילוק בין לח ליבש הוא חילוק מהתורה ויבואו לטעות גם בטומאת זיבה אמיתית)‏^[7].

דיני הטומאה והטהרה[עריכה]

עומת זאת, דיני הטומאה והטהרה של הזב שווים כמעט בכול: התורה קבעה על הזב והזבה והדומים להם (נידה, יולדת) סדרת חומרות מיוחדות. חומרות אלו אינן קיימות אפילו בטומאת מת^[8]:

א. משכב ומושב או מדרס: כאשר הזב יושב או נשען על כלי המיועד לכך, כדוגמת מיטה או כיסא, הכלי נעשה "אב הטומאה", ומטמא אדם וכלים הנוגעים בו, וכן אדם היושב עליו, גם אם לא נגע בו (כגון שפרס סדין חדש על מיטתו של הזב).‏^[9] טומאה זו נקראת "משכב ומושב",^[10] או "מדרס".^[11] דין מיוחד זה אינו קיים בחפצים שלא מיועדים להישען עליהם. גם אם הזב ישב או שכב עליהם - הם "ראשון לטומאה" בלבד.^[12]

ב.מרכב: זהו דין דומה לדין "משכב ומושב", וקיים בחפץ המשמש לישיבה בשעת רכיבה בלבד, כדוגמת אוכף, או אופניים.^[13] טומאתו קלה בפרטים מסוימים מ"משכב ומושב": מי שנוגע או נושא משכב או מושב - נטמא ומטמא גם כל בגד או כלי שהוא נוגע בו באותה שעה שהוא נוגע או נושא את המשכב והמושב (זהו דין "טומאה בחיבורין"). לעומת זאת במרכב רק הנושא אותו מטמא את הכלים שהוא נוגע בהם באותה שעה, ואילו הנוגע במרכב נטמא בעצמו אבל אינו מטמא כלים ובגדים.^[14]

ב. מעיינות הזב: נוזלי גוף מסוימים היוצאים מן הזב נחשבים אף הם כ"אב הטומאה", ומטמאים אדם או כלים שיגעו בהם. מדובר על הזוב, נוזל הזרע וכן רוק או שתן שלו^[15]. המקור לכך הוא במה שנאמר בתורה "וכי ירוק הזב בטהור - וכיבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב".‏^[16] טומאה זו נקראת "מעיינות הזב".^[17]

ג. טומאת היסט: אדם או כלי שהזב הזיז אותו, גם אם לא נגע בו, נטמא ונעשה "ראשון לטומאה". לדוגמה: כאשר זב מזיז כלי חרס ובתוכו מזון - המזון נטמא. טומאה זו נקראת "היסט"^[18]. קיים דין נוסף דומה הנקרא "עליונו של זב".^[19]

לאחר מיתה[עריכה]

המשנה קובעת‏^[20] ש"הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו 'מטמאין במשא' עד שימוק הבשר", ובגמרא פורש שאין הכוונה לטומאת משא שקיימת בכל מת ולא דווקא בנידה או זב וזבה שמתו, אלא הכוונה לאבן מסמא שהיא כבדה ומתוארת בשם "משא", כאמור בספר דניאל "וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא" - כלומר - הובאה אבן והושמה על פי הבור, ולמרות שנידה או זבה שמתה אינה נחשבת עוד כטמאה בטומאות אלו, גזרו חז"ל עליהן טומאה גם במותם מכיוון שחששו שמא הם יתעלפו ויחשבו שמתו ולא ישגיחו מלהניחם בצורה שיטמאו את מה שמתחתיהם בטומאת אבן מסמא, ולכן גזרו עליה טומאה "עד שימוק הבשר", ולפי שיטת רבי אליעזר - "עד שתבקע כריסו"‏^[21].

הערות שוליים