קרבן עולה

קרבן עולה הוא אחד הקרבנות שהיו מקרבים בבית המקדש. קורבן עולה הוא מקבוצת הקרבנות הקרויים "קדשי קדשים". פעמים קורבן עולה בא כקורבן יחיד ופעמים כקורבן ציבור, פעמים הוא בא כחובה ופעמים כנדבה. קורבן עולה בא מן הבהמה או מן העוף. עולת בהמה באה מפרים (בקר), כבשים או עזים (צאן) ממין זכר. כאשר הקורבן בא מן העוף, ניתן להביא תור בוגר או גוזל של יונה, זכרים או נקבות. ביחד עם העולה מקריבים מנחת נסכים – סולת בלולה בשמן המוקטרת על אש המזבח, ויין הנשפך על גג המזבח.^[1]

לפי הדעה המקובלת, הקורבן נקרא "עולה", משום שבניגוד לכל שאר הקורבנות – בשר העולה עולה כליל ונשרף באש על המזבח, ואין בו חלקים שנאכלים לכהנים או לבעלי הקורבן. במדרשים מובא פירוש אחר לשם "עולה" – מלשון ‎"והעולָה על רוחכם היה לא תהיה"^[2] – פסוק המדבר על מחשבתם של בני ישראל שלא לקיים את מצוות התורה, ומכאן שהעולה מכפרת על מחשבת הלב (ראו להלן).

הסוגים השונים של העולה[עריכה]

עולת נדבה[עריכה]

עולת יחיד רגילה היא עולת נדבה – עולה שאדם מביא בנדר או בנדבה, כמתואר בספר ויקרא פרק א'. נדר הוא כאשר האדם אומר: "הרי עלי קורבן עולה" ובכך הוא מחייב את עצמו להביא קורבן. אם אדם זה מקדיש אחר כך בהמה לקורבנו, הרי שגם אם הבהמה תמות או תאבד - לא פקע ממנו חיובו להביא בהמה לקורבן, כיוון שחובו להקריב עולה אינו תלוי דווקא בבהמה שהקדיש. נדבה היא כאשר האדם אומר: "הרי בהמה זו עולה". באמירתו הוא מקדיש את הבהמה המסוימת הזו לעולה, ואם היא מתה או אבדה - הוא פטור מלהביא בהמה אחרת לקורבן, כיון שהתחייבותו הייתה על בהמה זו בלבד.

עולת נדבה מוגדרת על ידי חכמים כ"דורון"^[3] – מתנה שהאדם מביא לה'; מאידך, נאמר בתורה בעניינה^[4]: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו", ומכאן שיש בעולה גם צד של כפרה על חטא, אך התורה אינה אומרת על איזה חטא העולה מכפרת. חז"ל התייחסו לשאלה זו, ואמרו שהעולה מכפרת על מצוות קלות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה שאין עליהם עונש מלקות או מיתה, ואין מביאים עליהם קורבן.^[5] העולה מכפרת אפילו על מי שעבר על איסורים אלו במזיד, וזאת בניגוד לחטאת ואשם, שאינם מכפרים אלא על העובר עבירה בשוגג.^[6] לפי דעה אחרת, העולה באה לכפר על הרהורי עבירה, כמו שנאמר באיוב (א,ה): "וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב: אוּלַי חָטְאוּ בָנַי, וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם".^[7]

עולת נדבה באה מן הבקר, מן הצאן, או מן העוף.

עולות חובה של יחיד[עריכה]

בכמה מקרים נקבעה חובה על יחידים להביא קורבן עולה:

• עולת ראיה – קרבן יחיד שאדם חייב להקריב בעת העלייה לרגל בשלוש הרגלים, ככתוב^[8]: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (כלומר: אין "להיראות לפני ה'" – לבוא לפניו למקדש – "ריקם" – ללא הבאת קורבן). לכתחילה יש להביא את הקורבן ביום הראשון של החג, אך אם האדם שגג או פשע ולא הביא את הקורבן ביום הראשון – הוא יכול להביא אותו בשאר ימי החג, כולל שמיני עצרת. גם בחג השבועות יש שישה ימים לתשלומין (ז'-י"ב בסיון), שבהם ניתן להביא את הקרבן. כך גם אם היום הראשון חל בשבת - מביאים את הקורבן באחד הימים הבאים. החובה להביא קורבן זה חלה על הגברים בלבד, ככתוב: "יראה כל זכורך". עולת ראיה באה מן הבהמה, ולדעת הרמב"ם^[9] ניתן להביאה אף מן העוף.

• עולת יולדת – יולדת שמלאו ימי טומאתה וטהרתה (כלומר: לאחר שעברו ארבעים יום מלידת בן, או שמונים יום מלידת בת) חייבת להביא קורבן עולה וקורבן חטאת. קורבן העולה הוא כבש בן שנה (כלומר: כבש שנמצא בתוך השנה הראשונה ללידתו), אך אם היא ענייה, ואין היא יכולה להביא כבש, עליה להביא עולת עוף – תור או בן יונה. ^[10]

• איל כהן גדול ביום הכיפורים – כהן גדול מביא ביום הכיפורים, במסגרת עבודת יום הכיפורים איל לעולה משלו (מלבד הקורבנות שהוא מביא עבור הציבור כולו), ואותו הוא מקריב במהלך היום. ^[11]

• קרבן עולה ויורד – על שלוש עברות (שבועת ביטוי^[12], שבועת העדות^[13], וטומאת מקדש וקדשיו^[14]) קבעה התורה קורבן חטאת מיוחד, הקרוי קורבן עולה ויורד. בקורבן זה מביא החוטא את קורבנו בהתאם ליכולתו הכלכלית: עשיר מביא חטאת בהמה, עני מביא קורבן מן העוף, ועני מרוד – קורבן מנחה. כאשר עני מביא קורבן זה, הוא מביא שני תורים או שני בני יונה, כאשר אחד מהם קרב לחטאת, והשני הוא עולה. ^[15]

• עולת הגר – גר שמתגייר חייב להביא קורבן עולה, כחלק מהליך גירותו. הגר יכול להביא עולת בהמה, או עולת עוף. במקרה שהגר בוחר להביא עולת עוף, עליו להביא שתי תורים או שני גוזלי יונה – ושניהם עולות. גר שהתגייר בזמן שאין בית המקדש קיים, ולאחר מכן נבנה המקדש – חייב אף הוא להביא קורבן עולה.^[16]

• עולת מצורע – מצורע שנטהר מצרעתו מונה שבעה ימים, וביום השמיני הוא מביא כבש לעולה, ואם הוא עני – הוא מביא תור או בן יונה. בנוסף לעולה הוא מביא גם חטאת ואשם.^[17]

• עולת נזיר – נזיר שנטמא למת מונה שבעה ימים בהם הוא נטהר מטומאתו, וביום השמיני הוא מביא תור או בן יונה לעולה, וכן חטאת ואשם. נזיר שסיים את ימי נזירותו בטהרה מביא כבש לעולה, וכן חטאת ושלמים. ^[18]

• עולת זב וזבה – זב או זבה שזיבתם פסקה, מונים שבעה ימים ומביאים שתי תורים או שני בני יונה, אחד מהם לעולה והשני לחטאת. ^[19]

עולות ציבור[עריכה]

כמעט כל קורבנות הציבור הם קורבנות עולה. אלו הן העולות הקרבות עבור הציבור:

• קורבן התמיד – בכל יום מקריבים במקדש שני כבשים בני שנה לעולה, האחד בבוקר והשני אחר הצהריים. ^[20] התורה אומרת ^[21] כי יש להקריב מקורבן זה "כבשים בני שנה תמימים, שנים ליום עולה תמיד", ומכאן שם הקורבן – קורבן התמיד. הקרבת התמיד הייתה נעשית על ידי חבורת כוהנים, כאשר כל פעולה נעשית על ידי כוהן אחר. המשנה מקדישה מסכת שלמה – מסכת תמיד – לתיאור העבודה היום יומית במקדש, עבודה שבמוקדה נמצא סדר הקרבת התמיד.

• מוספים – קרבנות הבאים לאחר התמיד (כתוספת, ומכאן שמם) בשבתות ובמועדים, כמפורט בספר במדבר פרקים כח-כט. בשבת מביאים שני כבשים לעולה (מלבד כבשי התמיד), ושניהם קרבים בבוקר. בראש חודש, בשבעת ימי הפסח ובחג השבועות מביאים שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, ואילו בראש השנה (בו יש כפל מוספים – של ראש חודש ושל ראש השנה), ביום הכיפורים ובשמיני עצרת – פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים. בחג הסוכות מביאים כמות רבה יותר של עולות מוספים בהשוואה לשאר החגים: בכל אחד משבעת ימי החג מביאים שני אילים וארבעה עשר כבשים, ואילו כמות הפרים הולכת ופוחתת מיום ליום: ביום הראשון של החג מביאים שלושה עשר פרים, בשני שנים עשר, וכן הלאה – עד שביום האחרון מביאים שבעה פרים בלבד. בכל ימי המועדים (אך לא בשבת) מביאים גם שעיר עזים אחד לחטאת.

• עולה הבאה עם העומר – ביום השני של חג הפסח (ט"ז ניסן), מביאים מנחת שעורים הקרויה "מנחת העומר" וביחד עימה מביאים כבש לעולה (מלבד שבעת הכבשים הקרבים ביום זה כמוספים). ^[22]

• עולה הבאה עם שתי הלחם – בחג השבועות מביאים מנחת חיטים הקרויה "שתי הלחם", וביחד עימה מביאים פר אחד, שני אילים ושבעה כבשים לעולה, ובנוסף קורבנות חטאת ושלמים (מלבד הפרים האיל והכבשים הקרבים ביום זה כמוספים). ^[23]

• איל ציבור ביום הכיפורים – הכהן הגדול מקריב ביום הכיפורים, במסגרת עבודת יום הכיפורים איל לעולה עבור הציבור. ^[24]תנאים נחלקו בעניין איל זה – לדעת רבי מדובר באותו איל הקרב במסגרת המוספים של יום הכיפורים (ראו לעיל), ואילו לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון מדובר באיל אחר. ^[25] להלכה נפסק שמדובר באותו איל. ^[26]

• פר עבודה זרה – אם מרבית הציבור חטאו בעבודה זרה, על פי הוראה שגויה של הסנהדרין – הם מביאים פר לעולה, בנוסף לשעיר חטאת. ^[27]

• עולת קיץ המזבח – עולה זו היא עולת נדבה של הציבור, והיא קרבה כאשר המזבח "פנוי" מקרבנות.

תהליך ההקרבה[עריכה]

עולת בהמה[עריכה]

הקרבת עולת בהמה כוללת כמה שלבים^[28], שרובם אינם מיוחדים לה.^[29]

1. סמיכה – סמיכה נוהגת בעולת בהמה של יחיד; עולת ציבור ועולת העוף – אינן טעונות סמיכה. הסמיכה היא הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי. המקריב עולה מתוודה על החטא שבגינו הביא את העולה (ראו לעיל, על אלו חטאים העולה מכפרת).

2. שחיטה - שחיטת העולה נעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".

3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".

4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.

5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").

6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.

7. הפשט וניתוח – הפשטת עור הבהמה מבשרה וחיתוך בשרה לאיברים. כמו כן, רוחצים במים את הקרבים ואת הכרעיים, כדי לנקותם מהלכלוך שבהם לפני ההקטרה. פעולות אלה נעשות ב"בית המטבחיים" שהיה בעזרה, מצפון למזבח, וגם מי שאינו כהן ("זר") רשאי לעשותן.

8. הקטרה – כהן מעלה את איברי העולה לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.

9. נסכים - יחד עם קורבן העולה מביאים יין, ומנסכים (שופכים) אותו על גבי המזבח. כמו כן מביאים מנחת נסכים - מנחה העשויה מסולת חטים ושמן המעורבים זה בזה, ומקטירים אותה על גבי המזבח. הכמויות המדויקות של הסולת, היין והשמן תלויות במין הבהמה הקרבה כעולה.^[30]

עור העולה ניתן לכהנים, והוא אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.

עולת העוף[עריכה]

מקור המצווה[עריכה]

	יד וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ. טו וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. טז וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן. יז וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
– תבנית:תנ"ך.

אופן הקרבתה[עריכה]

עולת העוף נעשית אף היא בכמה שלבים:

1. מליקה – הכהן עולה על כבש המזבח, פונה לסובב (שטח בגובה שש אמות – כששה מטרים – וברוחב אמה – כחצי מטר – המקיף את המזבח, ועליו היו הולכים הכוהנים כדי להגיע למקומות שונים מסביב למזבח), פונה לימינו לקרן הדרומית מזרחית של המזבח.^[31] הכהן אוחז את העוף בין אצבעותיו וחותך את צוואר העוף מצד העורף (הצד המופנה לאחור) בציפורן אגודלו. הכהן צריך "להבדיל" כלומר לחתוך את שני ה"סימנים" (שני הצינורות העוברים בצוואר העוף) – הקנה והוושט (זאת בניגוד לחטאת העוף, בה נאמר בתורה ש"לא יבדיל", ודי בחיתוך אחד משני ה"סימנים").^[32]

2. מיצוי – הכהן מצמיד את ראשו של העוף לקיר המזבח, כך שדמו ייסחט על קיר המזבח, ולאחר מכן הוא עושה את אותה הפעולה בגוף העוף. אם מיצה רק את הדם שבגוף העוף – המיצוי כשר, אך אם מיצה רק את הדם שבראש העוף – המיצוי פסול, כיון שעיקר הדם נמצא בגוף.

3. הקטרת הראש – הכהן מולח את ראש העוף ומקטירו על גבי המזבח.

4. הוצאת הקרביים – לאחר מכן, מוציא הכהן את קרבי העוף (הזפק ושאר בני המעיים) וזורקם לבית הדשן – מקום שהיה ממזרח לכבש המזבח, בו היו מניחים את הדשן שהיו מורידים בכל יום מהמזבח בשעת קיום מצוות תרומת הדשן.

5. שיסוע – הכהן אוחז בכנפי העוף ומְשַׁסֵּעַ (קורע) אותו, אך אינו מבדיל (אינו מפריד את שני חלקי העוף זה מזה לגמרי).

6. הקרבת הגוף – הכהן מולח את גוף העוף ומקטירו על המזבח.

אם הכהן לא עשה את הפעולות שלאחר המיצוי כדינן, או אף אם לא עשאן כלל – אין הדבר מעכב בדיעבד, והקרבן כשר.

הערות שוליים

לקריאה נוספת[עריכה]

• ספר החינוך מצוה קטו.