עוזיהו בן אמציה

עוזיהו בן אמציה היה מלך יהודה העשירי. בנם של אמציה בן יהואש ויכליהו מירושלים. עשה הישר בעיני ה'.

החל למלוך בהיותו בן 16, עוד בחיי אביו, לאחר שאביו ברח ללכיש מפני מלך ישראל. מלך במשך 52 שנה. מלכי ישראל בתקופתו הם ירבעם בן יהואש, זכריהו בן יהורם, שלום בן יבש, מנחם בן גדי, פקחיה בן מנחם ופקח בן רמליהו. הנביאים בזמנו היו הושע בן בארי, ישעיהו בן אמוץ ועמוס הנביא. הכהן הגדול היה עזריה בן יוחנן.

בזכות הליכתו בדרכי ה', ה' הצליח את ממלכתו ושגשגהּ מאד. בעקבות כך גבה לבו של עוזיהו, והוא חפץ להקטיר קטורת בבית המקדש אע"פ שאינו כהן. עזריה הכהן הגדול ניסה למנוע בעדו לעשות כן, אך הוא לא הצליח, ועוזיהו נכנס למקדש והקטיר את הקטורת. בעקבות כך ארע רעש גדול (זכריה יד ה וברש"י ומפרשים נוספים שם), וכן לקה בצרעת במצחו, והיה מצורע עד יום מותו. מאז, נאלץ לעזוב את המלכות ולשבת בבית החפשית (בית הקברות), ובנו יותם החל למלוך במקומו.

ציון עוזיהו

בשנת 1931, החוקר אלעזר ליפא סוקניק מצא כתובת בשפה הארמית חקוקה על טבלת אבן מרובעת, בהידור מלכותי. הכתובת מתארת שפינו את עוזיהו מלך יהודה מקברו, והעבירו אותו למקום אחר. האבן מוצגת כיום במוזיאון ישראל.

הפינוי של קבר עוזיה מובן היטב לאור הפסוקים. בספר מלכים מתואר שעוזיהו לקה בצרעת: "וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החופשית ויותם בן המלך על הבית שופט את העם" (מלכים ב' ט"ו,ה), ולכן נאמר בספר דברי הימים שקבורת עוזיהו היתה עם הסתייגות מסויימת: "וישכב עוזיהו עם אבותיו, ויקברו אותו עם אבותיו בשדה הקבורה אשר למלכים, כי אמרו: מצורע הוא" (דברי הימים ב כו, כג). ולכן מובן שאמנם לא פינו קברי שאר מלכי בית דוד (עיין תוספתא בבא בתרא א, יא), אבל את קברו של עוזיהו כן ניתן לפינוי מהטעם הנ"ל^[1].

נוסח הציון (בארמית): לכה התית טמי עוזיה מלך יהודה ולאלמפתח

תרגום לעברית: לכאן הובאו עצמות עוזיה מלך יהודה ואין לפתוח

ראו גם

• ארכיאולוגיה מקראית.

הערות שוליים