מגילת קהלת

מגילת קהלת היא המגילה הרביעית מבין חמש המגילות המופיעות בתנ"ך. נוהגים לקרותה בציבור בשבת שבתוך סוכות.

תוכן הספר

הספר מסופר בגוף ראשון (מפיו של קהלת). קהלת מספר שהוא חקר את העולם, על מנת למצוא את הסיבה והמשמעות של החיים, היקום וכל השאר. הוא מסתכל מבחוץ על בני האדם, ובז להם - כי גם החכם וגם הכסיל יגיעו לאותו מקום.

קהלת מתאר את המחזוריות שבעולם: "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם: הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת: כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (ספר קהלת פרק א, ה-ט). הוא מוסיף ומאריך בתיאורים, שהעולם חוזר על עצמו, אין דברים חדשים, אין שינויים, מקרה אחד קורה לכולם.

על פי סיפורו, קהלת החליט לחקור את סיבת העולם: הוא מנסה להתענג בתענוגות, אך מבין שזהו הבל, ולא מוסיף. הוא חשב שהחכמה היא יתרון, אך הוא מגיע למסקנה שאין הבדל מהותי בין חכם וטיפש, וכאמור שניהם יגיעו לאותו מקום. הוא חושב שהכל אקראי, ואין משמעות למה שקורה - אך דוחה גם את זה. בסופו של דבר, הוא מגיע למסקנה שצריך לחיות בפשטות ובחכמה, ונותן עצות כיצד לעשות את זה: לחלק את האוכל כדי שיספיק לכמה ימים, לשמוח, להיות ישר, ועוד.

סיום הספר

בסוף הספר, מוזכר קהלת בגוף שלישי, וכתובים עליו מספר משפטים, שלפי חלק מהדעות הם תוספת מאוחרת. בסיום הספר מגיעה המסקנה:

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (ספר קהלת יב, יג-יד)

כשקוראים את המגילה בציבור, נוהגים לחזור ולקרוא את הפסוק שלפני האחרון, כדי שהמגילה לא תסתיים במילה "רע".

זהות כותב המגילה

המגילה פותחת במילים "דברי קהלת בן דוד, מלך בירושלים". האיש קהלת לא מוזכר בתנ"ך מלבד במגילה, אך נוהגים לייחס את כתיבתה לשלמה המלך, מכמה סיבות:

א. את המילים "בן דוד", אפשר לפרש כ"אחד ממלכי בית דוד" (בניגוד למלכי ישראל, מלכי יהודה היו כולם מאותה שושלת, וכולם אף מלכו באותו מקום - בירושלים), אך אפשר גם להבין כפשוטו: בנו של דוד, הוא שלמה המלך.

ב. תיאוריו של קהלת: הכותב מספר על עצמו, "עשיתי לי גנות ופרדסים... וברכות מים... קניתי עבדים ושפחות... כנסתי לי גם כסף וזהב" (ספר קהלת פרק ב', ד-ח) - תיאורים של עושר מופלג, שיכולים להתאים רק לשלמה. גם מתוארת חכמתו הרבה: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (ספר קהלת פרק י"ב, ט). גם תיאור זה, כמובן, מתאים לשלמה המלך, החכם מכל אדם.

ג. הספר מדבר על חכמה וכסילות, וכתוב בסגנון המזכיר את ספר משלי, החתום על ידי שלמה המלך.

ד. הגמרא בפירוש אומרת ששלמה הוא זה שכתב את קהלת.

מצד שני, יש הסוברים שספר קהלת נכתב בידי איש אחר, מאוחר יותר, מכמה סיבות:

א. בספר מוזכרות מלים מאוחרות יותר, שלא מוזכרות בתנ"ך מלבד בקהלת ובספרים המאוחרים שבסוף כתובים (למשל, המילה זמן).

ב. הספר למעשה טוען טענות הפוכות מספר משלי: אם בספר משלי מודגש שוב ושוב שהחכם יצליח והכסיל לא, ומובטח בספר שמי שילמד חכמה לא ייכשל - בספר קהלת המחבר כלל לא בטוח בטענה הזו, וכותב שהחכמה לעתים קרובות בזויה וחסרת ערך, ושמקרה אחד יקרה לחכם ולכסיל.

אחת הטענות היא, שהמחבר (הלא-ידוע) יצר דמות ספרותית בשם קהלת - שתיאורה מזכיר מאוד את שלמה - ושם בפיה את הדברים, המהווים מעין פרפראזה על משלי, שנאמרים מפי קהלת הזקן, שמגיע למסקנה שלמעשה סותרת את מה שאמר בגיל צעיר יותר.

קבלת ספר קהלת

ספר קהלת נערך, על פי המסורת, בידי חזקיה המלך ובית דינו.

במשנה (מסכת ידים פרק ג' ה-ו) מובאת מחלוקת: מכיון שהיו אנשים שנהגו להניח תרומה ביחד עם ספרי קודש, כיון ש"זה טהור וזה טהור", והיו באים עכברים ומזיקים לכתבי הקודש, גזרו שספרי קודש יטמאו את הידיים, וכך ירחיקו אותם מן התרומה הטהורה. המחלוקת היא, האם המגילות קהלת ושיר השירים מטמאות את הידיים (כלומר נחשבות לספרי קודש). כל התנאים מלבד רבי יוסי סוברים שאכן היתה מחלוקת בסוגיא, אך למסקנה נפסק שגם קהלת וגם שיר השירים - נחשבות שתיהן ככתבי קודש, ולפיכך מטמאות את הידיים.

קריאת המגילה

נהגו ישראל לקרוא את מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות, ואם אין באותה שנה (כאשר יום טוב חל בשבת), קוראים אותה ביום טוב עצמו.

על הסיבה לקריאת המגילה דווקא בסוכות, נאמרו תירוצים רבים, אך הפשוט ביותר הוא, שכיון שרצו חז"ל שיקראו בציבור את כל המועדים - סוכות הוא היחיד שנשאר, שכן את מגילת איכה קוראים בתשעה באב, ואת מגילת אסתר בפורים - כיון שהתאריכים עליהם הם מספרים מתרחשים התאריכים אלו. את מגילת שיר השירים, העוסקת בתקופת האביב והפריחה, קוראים בפסח, ואת מגילת רות, קוראים בשבועות, כיון שסיפורה מתרחש בתקופת האסיף (ולחלק מהדעות, כיון שהיא מעוסקת בשושלת דוד המלך, שנולד ונפטר בשבועות, עפ"י המדרש.)