קשיא: העוסק בקריאת שמע פטור מקדושה?

תקציר החידה הקודמת: בכל דיני התורה אנו פושטים ספקות על פי חזקה. כך אנו פוסקים שבמקרי ספק, אנו ממשיכים את המצב שהיה ידוע לפני מצב הספק. ממילא, מדוע שלא נפסוק באותו האופן גם לגבי בין השמשות: אם לפני בין השמשות ודאי לנו שהיה יום, ולאחר מכן הסתפקנו בעניין, האם יש להכריע שבין השמשות יהיה יום?

בשו"ת בשמים ראש (לרב שאול ברלין), התייחס לשאלה זו וכתב שאין אפשרות להשוות בין הספק בבין השמשות לבין שאר ספקות. בספק רגיל, כגון חתיכת בשר שיש ספק האם נטמאה, מדובר באותה חתיכת בשר לפני הספק ולאחר הספק ולכן ניתן לברר את הספק על ידי חזקה דמעיקרא. לעומת זאת, הזמן אינו דבר אחיד, אלא משתנה בכל רגע, כך שאין אפשרות לפשוט את הספק בזמן הנוכחי על ידי מה שידוע לנו מן העבר משום שמדובר בזמנים שונים ולא בחפץ אחד.

באופן דומה, וכן תירץ ישראל בתגובה, יש המתרצים שהזמן מוגדר כחזקה העתידה להשתנות, ולכן אין אפשרות לפסוק על פי החזקה. דוגמא לדבר ניתן למצוא בילד הקטן מגיל מצוות, שיש ספק האם כבר נכנס לעול מצוות או לא. במקרה כזה לא ניתן לומר שיש לו "חזקת קטן" משום שאנו יודעים שבכל רגע הוא גדל, ואין אפשרות להתייחס לחזקה זו כחזקה מוחלטת (אך יש החולקים על סברא זו ואכמ"ל).

רבי עקיבא איגר (ברכות ב. ד"ה וממאי) מתרץ את השאלה באופן אחר, ולדבריו אין אפשרות להשוות בין שני הספקות. בעוד בספק רגיל אנחנו מסתפקים לגבי מה קרה בפועל במציאות, כגון האם חתיכת הבשר נטמאה, בבין השמשות אנו יודעים מה מצב השמים והשמש, והספק הוא לגבי הדין- הגדרות היום והלילה. כל שניתן לפשוט על ידי חזקה זה רק את הספק בהבנת המציאות, אך לא שייך לפשוט ספק בדין על ידי חזקה.

בימינו, עקב ריבוי המתפללים, ברוב בתי הכנסת (ובעיקר בשטיבלאך) לא מתקיימת רק תפילה אחת באותו הזמן, אלא לרוב ישנם כמה מניינים המתקיימים במקביל. דבר זה גורם לכך שפעמים רבות, אדם הקורא קריאת שמע שומע במקביל ממניין אחר קדיש או קדושה, ויש ספק האם מותר לו להפסיק באמצע קריאת שמע בשביל לענות להם.
השו"ע פוסק (או"ח סו,ג) שבמקרה כזה עליו להפסיק לקדיש ולקדושה, ואפילו אם שומע אותם באמצע הפסוק. הרמ"א אף מוסיף שיש להפסיק גם לעניית אמן של ברכת האל הקדוש או שומע תפילה, משום חשיבותן.

מנגד, הגמרא בסוכה (כה,א) קובעת כי "העוסק במצווה פטור מן המצווה", ולכן, המתעסק במצווה אחת, והזדמנה לידו מצווה נוספת, אינו צריך לעזוב את המצווה הראשונה ולהתעסק באחרת. לפי כלל זה, לא מובן מדוע פוסק השו"ע כי יש להפסיק מקריאת שמע, הרי הוא כבר עוסק במצוות קריאת שמע ופטור מן המצווה לענות לקדושה?