לפני הרבה זמן לקחתי בטעות גרביים שהם לא שלי מחדר כביסה במוסד שבו אני לומד (מדובר על מוסד גדול מאוד) יש לי זוג גרביים בארון שנדמה לי שהם אותם גרביים מדוברות (לא בטוח בזה ב100%) אבל יכול להיות גם שהם של אחד מבני הבית שהוא כרגע מסתפק אם הם שלו. האם אני פטור מלחפש את הבעלים מכיוון שהסיכוי למצוא אותו הוא אפסי במיוחד שמדובר במוסד גדול מאוד ומדובר על גרביים לבנות שבטח יש הרבה כאלה וגם זה היה לפני הרבה זמן אני לא זוכר מתי אבל אולי אפילו שנתיים כך שהבעלים אולי כבר לא שם וגם אם הוא שם אולי הוא שכח\התייאש או לא שם לב בכלל שאבד לו.

שלום וברכה, המציאות בשאלה אינה לגמרי ברורה, האם יש כאן לקיחה או מציאה, ולכן נפרט את התשובה לפי המקרים השונים: 1. במידה והגרביים היו מונחות בחדר הכביסה במקום מוגדר ושמור לבעליו, כגון כלי או שקית פרטיים, הרי שאין כאן מציאה אלא לקיחה בטעות, דהיינו גזל בשוגג. במקרה כזה מוטל על הלוקח להשיב לבעלים, ואם אין דרך למצוא את הבעלים, יש לתת ממון בשווי החפץ שהציבור באזור הלקיחה יהנה ממנו (לדוגמא: קניית אבקת כביסה לשימוש ציבורי). [יש להעיר שבמקרה שלנו, שהלוקח חשב שהחפץ שלו ולא התכוון לקנות בלקיחה, יש דיון באחרונים האם מוטל עליו לטרוח בהשבה כגזלן, או רק כמשיב אבדה, ולכן להלכה לא ניתן לחייב, אך רצוי לשלם ולכפר בזה על הלקיחה.] 2. במידה והגרביים לא היו במקום המוגדר כפרטי אנחנו נכנסים לדיני השבת אבידה: גרביים המונחות בחדר כביסה ציבורי, יש לחשוש שהונחו שם ע"י הבעלים ולא נאבדו. במציאות כזו ההלכה קובעת שאסור ליטול את החפץ (כי אולי הבעלים מתכוון לחזור ולקחתו) ואם נטלו לא יחזיר לשם (כי אולי החפץ אבוד והבעלים לא יחפש שם), ולדעת רוב הפוסקים אם אין סימן בחפץ אסור למוצא להשתמש בו. אמנם במקרה זה ניתן להשתמש באופן הבא: המוצא יכתוב על פתק את שווי הגרביים ואת פרטי המציאה, כך שאם בעתיד יבואו הבעלים ויוכיחו את הבעלות עליהם יפצה אותם המוצא בשווי הגרביים. באופן זה מותר למוצא להשתמש בגרביים. אמנם אם יש ספק של ממש האם הגרביים המדוברות הן הגרביים שנלקחו או שאלו גרביים אחרות, אין על גרביים אלו חובת השבה, שהרי זה ספק אבדה. אך משתמע מהשאלה שעל פניו ידוע שאלו אותן גרביים ואין לגביהן ספק של ממש, ואם כך הוא, נתייחס אל גרביים אלו כאבדה כפי שכתבנו. הרחבה ומקורות לדברים: סעיף 1. המקור לדין הגוזל ואינו יודע ממי, איך ישיב הגזלה, במסכת ב"ק צד. וכנפסק בשו"ע חו"מ שסו סעיף ב. "..ואין יודעים למי יחזרו, לפיכך יעשו בו צרכי רבים, כגון בורות שיחין ומערות." סעיף 2. מקור הדין בסי' רס ס' ט-י, שם כתב השו"ע שחפץ הנמצא דרך הנחה לא יטול, ואם עבר ונטלו לא יחזיר לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו (שיטת רמב"ם). והראב"ד והטור חלקו על הרמב"ם וכתבו שיהא מונח עד שיבוא אליהו, מטעם דיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, וכך כתב הרמ"א. אבל הש"ך צידד כרמב"ם ונימק שיאוש של"מ לא הווי יאוש דווקא כשנתברר של מי הוא, אבל כל עוד לא נתברר יכול המוצא להשתמש בו. בספר פתחי חושן נקט למעשה שהעיקר כחולקים על הש"ך וכתב שאסור להשתמש בחפץ. וממילא הדין הוא שאסור להשתמש ויש לשמור את החפץ עד שיבוא אליהו. אמנם ניתן להתיר כאן את השימוש בחפץ מדין "שם דמיהם ומניחם". דין זה הוזכר בגמרא (ב"מ כט) לגבי תפילין ונפסק בשו"ע (רס"ז, כא). נחלקו הראשונים האם היתר זה נאמר רק בחפצים של מצוה (רמב"ם ורא"ש) או בכל חפץ, ובלבד שאפשר למצוא כמותו בשוק (נמוק"י וטור). הרב משה פיינשטיין הורה בזה להיתר. בברכה הרב צבי גילה