פעם בעלי אסף כסף עבור מישהו שביקש ממנו כדי להעביר למשפחה נזקקת, ומאז עברנו דירה ובעלי אינו יודע מי המשפחה. מה לעשות עם הכסף?

לשואלים, שלום! אם הכסף נאסף במפורש עבור משפחה מסוימת - הכסף שייך לה, מפני שהאוסף נעשה שליח עבורה וזכה בכסף עבורה, על פי הכלל "זכין לאדם שלא בפניו" (עיין במשנה שקלים פ"ב מ"ה: "מותר עני לאותו עני"; שו"ת מהרי"ק סי' ה; שו"ע חו"מ סי' שא ס"ו; ש"ך יו"ד סי' רנו סק"ז; ובינת אדם, משפטי צדק סי' יב). אמנם יש דיון בפוסקים על יכולתו של גבאי צדקה לשנות את יעד הצדקה כאשר מדובר על קופת צדקה קבועה שאנשים נותנים לה וסומכים על שיקול דעתו של הגבאי, ראו בשו"ע סי' רנו ס"ד, אבל במקרה של אדם פרטי שבאופן חד פעמי גבה כספים עבור עני מסוים אין ספק שהעני זכה בכסף זה. לכן, אם ניתן לאתר את המשפחה בדרך כלשהי יש להתאמץ לעשות זאת. אם אחרי המאמץ אינכם מצליחים למצוא את העני המדובר, אזי אם ניתן לאתר את התורמים יש להחזיר להם את כספם, מפני שהם נתנו לכם את הכסף על דעת שיגיע לאותו עני, וכעת התברר שנדבתם הייתה מקח טעות. אם אי אפשר לאתר את התורמים (או שהדבר כרוך בהוצאות שגדולות מהסכום המדובר), יש שתי אפשרויות: לשמור את הכסף אצלכם עד שהעני יאותר, או לתת אותו למטרת צדקה דומה, ובתנאי שאם וכאשר יאותר העני הכסף יוחזר לו. האפשרות האחרונה מתפצלת לשתיים: או שאתם מתחייבים להחזיר לו את הסכום למרות שכבר נתתם אותו למישהו אחר, או שמראש תתנו את הכסף לארגון צדקה כהלוואה מותנית, שאם יבוא פלוני תבקשו אותו בחזרה (על פי שו"ת הרא"ש כלל לב,ו; שו"ת חתם סופר ח"ה סי' קמז; שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' פו). הרחבת העיון בשולי הדברים: בשו"ת הרא"ש (כלל לב, ו; הובא בטור חו"מ סי' רפג) דן במקרה של צדקה שנאספה לצורך מסוים של פדיון שבויים, והתברר שאין בו צורך. הרא"ש כתב: "אם היה באפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן - זה היה הנכון והישר, כי התנדבו לצורך פדיונה, ולא יצא מרשותם עד שתפדה; אבל זה אי אפשר, כי יוציאו יותר מן הקרן להחזיר לכל אחד מה שנתן. הילכך יעשו בהם צרכי רבים, ויותר הוא טוב - לפדיון שבויים". כלומר, סדר העדיפות הוא: א. החזרת הכסף לתורמים, אם הדבר לא כרוך בהוצאות מוגזמות, מפני שהם נתנו את הכסף בהנחה שיש צורך מסוים, והתברר שזהו "מקח טעות". ב. העברת הכסף למטרה דומה. ג. שימוש בכסף לצרכי הציבור. במקרה שלנו לא התברר שהצדקה מיותרת: העני עדיין זכאי לה וגם זכו עבורו בכסף, כפי שהוסבר. לכן העדיפות הראשונה היא להביא לו את הכסף, ובכל מקרה יש לתת לו אותו אם הוא יתבע אותו. השאלה היא מה הדין אם לא ניתן לאתר אותו. החתם סופר (חו"מ סי' קמז הנ"ל) דן בשאלה דומה לכאורה: עני שקיבל צדקה ומת ויורשיו לא ידועים ולא ניתנים לאיתור. החתם סופר קובע, לאור דברי הרא"ש, שיש להשתמש בכסף לצורך ציבורי. לצערי לא הבנתי היטב את הקישור של החתם סופר בין המקרים: הרי במקרה שדן בו החתם סופר רצון התורמים נעשה והכסף הגיע ליעדו, והוא שייך לחלוטין לעני ומשפחתו. כעת, כשיורשיו אינם ידועים, הרי זה לכאורה ככל רכוש אבוד שבעליו לא ידוע. עליו דן החתם סופר בתשובה אחרת (חו"מ סי' קמב, על רכושו של נפטר שיורשיו לא ניתנים לאיתור, הובאה בפתחי תשובה חו"מ סי' רפה סק"ג), וקבע שמעיקר הדין יש לומר "יהא מונח עד שיבוא אליהו", כלומר, לא לנגוע ברכוש זה, אבל למעשה ניתן להשתמש בו בהתניה שכאשר יבואו היורשים הם יקבלו את שלהם, בהנחה שלא אכפת להם אם יקבלו את הרכוש עצמו או את ערכו. ואם כן גם במקרה שדן בו החתם סופר, מאחר שהעני כבר זכה בכסף, לכאורה כבר פקע לחלוטין הקשר עם התורמים, והשאלה מה דעתם ומה היו רוצים לעשות בכסף כבר אינה רלוונטית. והרי החתם סופר עצמו בתשובה זו האריך במפורש לחלק בין המקרה שהעני כבר זכה לבין המקרה שטרם זכה. ולבסוף כתב: "בנידון שלפנינו, באותו חלק שכבר ניתן ליד הבן ונשא ונתן בהם ומת, אותו חלק בודאי אין שום תביעה להנותנים ושייך ליורשי הבת או לצרכי רבים... הכא זכו האפטרופסים בוודאי עבור יתומים, ושייך ליורשיהם, ואם אין כאן יורשים ידועים יעשו מהם צרכי ציבור כמו שכתב הרא"ש". הרי לכאורה אלו תרתי דסתרי: אם אין שום תביעה לנותנים, וזהו ממון העני, מדוע יעשו בו צרכי ציבור?! בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' פו הנ"ל) דן בשאלה דומה יותר לנושא שלנו: קופת צדקה שהונחה בבית פרטי (בית אבלים), ובעליה לא בא לקחת את הכסף שנאסף בה, ולא ידוע מי הוא. הוא פוסק שהכסף שייך לבעל הקופה שהניח אותה, ובכל זאת פוסק, על פי תשובת החתם סופר הנ"ל, שמאחר שלא ניתן להחזיר את הכסף לתורמים יש להפנות את הכסף לצרכי ציבור. לעומתו, בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' רצד) דן באותו מקרה ממש של הקופה שהונחה בבית האבלים, ופסק אחרת (ולא הזכיר את החתם סופר): מאחר שהכסף שייך לבעל הקופה, ולא ניתן לאתר אותו, הכסף "יהא מונח עד שיבוא אליהו", דהיינו, לא יגעו בו עד שיתברר בדרך כלשהי מיהו בעל הקופה. [אגב, כדי למנוע שאלות כאלה עדיף שבמקום שמניחים בו קופות יפורסם מראש שכל קופה שלא נלקחה תיועד ליעד מסוים, ועל דעת כך ינתן כל הכסף]. פסק זה יותר מובן לענ"ד, אלא שלפי דרכו היה אפשר להמשיך ולהתיר לבעל הבית שבו הונחה הקופה להשתמש בכסף לעצמו תוך התחייבות להחזיר לבעל הקופה לכשיבוא. אמנם זה "לא נראה טוב" שהכסף שנאסף לצדקה ילך בסופו של דבר לכיסו של בעל הבית, אבל מכיוון שאוסף הצדקה (או העני שעבורו הכסף נאסף) זכה בו ונהיה בעליו, כעת דינו ככל רכוש אבוד שאינו ידוע. ושמא אפשר לומר שהחת"ס מחדש, שלא סביר שכסף שנאסף לצדקה יגיע כעת לידיים פרטיות שאינן קשורות ליעד התרומה, ונמצא שלא נעשה באמת רצון הנותנים. אמנם אם העני זכה בו ואחר כך מת, יורשיו הם הזוכים החוקיים גם אם הם עשירים כקורח, ואין כח ביד נותני הצדקה להוציא מידם. ואין לומר ש"אדעתא דהכי לא נתנו", כי התורמים נותנים בלב שלם לעני ולכל מי שיבוא מכוחו. ברם, כאשר היורשים אינם ידועים, וכעת הברירה היא שמישהו יזכה בכסף מן ההפקר או ש"יהא מונח עד שיבוא אליהו" ללא תכלית מעשית באופק, זהו תרחיש שלא כלול בדעת הנותנים, ומאידך גם לא סביר שכוונתם שבמקרה זה כסף יחזור לידיהם, ולכן הפירוש הסביר לדעתם הוא לעשות בכסף צדקה דומה או דבר מועיל לציבור. זה אמנם לא בדיוק כדברי הרא"ש אלא דימוי לסברתו העקרונית. ועדיין צריך עיון. סברה זו שייכת במיוחד בנדון דידן, אם הייתה רשלנות מסוימת מצידכם בכך שהכסף לא הועבר מיד ליעדו. היה מקום אולי לפרש את החתם סופר אחרת: באמת אחרי שהעניים זכו פקע כל קשר לנותנים הראשונים, ולכן כשמתו זכו היורשים, ואם אינם ידועים - דינו ככל ממון פרטי שבעליו אינם ידועים ואי אפשר לדעת מי הם. אלא שהחתם סופר מדבר על מציאות שבה הכסף מוחזק כעת בידי שליחי ציבור, ולכן השליחים אינם יכולים לזכות בו לעצמם, וממילא יעשו בו צרכי רבים כי הרבים זכו. ברם, זוהי סברה אחרת לגמרי מזו של הרא"ש, ומכך שהחת"ס מקשר את פסקו לדברי הרא"ש נראה שלא זו סברתו. וגם במנחת יצחק הנ"ל, שיישם את דברי החת"ס במקרה של קופת צדקה שנשכחה בבית פרטי, ברור שלא הבין כך את החת"ס.