האם התורה התקבלה מנוקדת ומוטעמת? אם כן למה לא מנקדים את התורה ?

לשואל, שלום וברכה! התורה התקבלה בלי ניקוד, אבל אין פירוש הדבר שלא ידעו איך לקרוא מילה מסוימת, האם כך או אחרת. התורה התקבלה עם מסורת כיצד לקרוא אותה. ליתר דיוק: הקדוש ברוך הוא אמר למשה בתחילה את התורה בעל פה, ורק אחר כך ציווה אותו להעלות אותה על הכתב (שמות כד, ד; לד, כז; במדבר לג, ב; דברים לא,ט). אם כן, ברור שהיה ידוע למשה רבנו כיצד נכון לבטא את התוכן שלה. אולם משה כתב את התורה בלי ניקוד ובלי טעמים. מסורת הקריאה, איך לבטא כל מילה, עברה בזיכרון מדור לדור בדיוק מפליא ללא סימני הניקוד. במגילות הגנוזות מימי בית שני, למשל, אין שום ניקוד. מצד שני, גם לא מצאנו בדברי חז"ל כמעט שום ויכוח בין החכמים כיצד נכון לבטא מילה מסוימת בתנ"ך (וראה דוגמה יוצאת דופן במשנה בעבודה זרה פ"ב מ"ה). הווי אומר, העבירו את הכל במסורת בעל פה ובלי טעויות! הניקוד התחדש בתקופה מאוחרת יותר, כדי להקל על הזיכרון כיצד נכון לבטא את התורה. לכן ספרי התורה נכתבים בלא ניקוד, כדי לשמור על צורתה המקורית. כך כתב ב'מחזור ויטרי' (סימן קכ): "וששאלתם אם אסור לנקוד ספר תורה. ספר תורה שניתן למשה בסיני לא שמענו בו ניקוד, ולא ניתן ניקוד בסיני, כי החכמים ציינוהו לסימן, ואסור לנו להוסיף מדעתינו, פן נעבור ב'בל תוסיף'. לפיכך אין נוקדין ספר תורה. ואף על פי שניתנו פסוקי טעמים ונגינות הקרייה מסיני במסורת... על פה נאמרו, ולא בסימני נקידה בספר". לפי הידוע, שיטת הניקוד המוכרת לנו כיום הומצאה על ידי חכמי טבריה לפני כאלף ושלוש מאות שנה. זוהי שיטה אחת מני כמה שיטות שנהגו בעבר, כפי שכתב ב'מחזור ויטרי' (סי' תכד): "סימני הנגינות - סופרים הוא שתקנום, ולפיכך אין ניקוד טברני דומה לניקוד שלנו, ולא שניהם דומים לניקוד ארץ ישראל, ומפני שהטעמים והנגינות משתכחין הוא שתקנום". כלומר, היו שיטות שונות כיצד לסמן את ההבדל בין קמץ לחולם, למשל, ושיטות אלו הונהגו רק כדי שמסורת הקריאה לא תישכח. לבסוף התקבלה בכלל ישראל שיטת הניקוד של חכמי טבריה. לגבי הטעמים יש דעות שונות בגמרא (נדרים לז ע"ב) ובראשונים, אימתי נקבעו. וכאן צריך להפריד בין שלושה נושאים: הפיסוק, שיטת הסימון, והלחן. לטעמי המקרא יש תפקיד מרכזי בפרשנות הפסוק, האם מילה מסוימת שייכת מבחינה עניינית למילה שקדמה לה או למילה שלאחריה. במובן זה, הקביעה היכן צריכות להיות ההפסקות העיקריות בפסוק היא מסורת קדומה מאוד, יש אומרים שהיא נאמרה כבר למשה רבנו. לגבי שיטת הסימון המדויקת ושמות הטעמים המוכרים כיום, ככל הנראה הללו מאוחרים יותר, גם כן מתקופת חכמי טבריה הנ"ל (להרחבה בעניין זה עיין באנציקלופדיה תלמודית ערך 'טעמי המקרא'). על הלחן יש, כידוע, מסורות שונות בין העדות, וקשה לקבוע את מקורו של כל לחן.