קראתי את מה שכתב הרב ב"רביבים" בעיתון בשבע של שבת פרשת יתרו. אולי לא הבנתי נכון את כוונת הרב, אבל נראה לי שגישת הרב שוללת את הגישה הפסיכולוגית ביחס לקשר הורה- ילד מעיקרה. וזאת מתוך הנחה שהיא מעודדת זלזול וניכור. מקצת שקראתי ולמדתי ראיתי שקיימות גישות פסיכולוגיות שממקדות את הטיפול בקשר בין האדם ובין ההורה כפי שאותו אדם הפנים את דמות ההורה בילדותו, באופן סוביקטיבי, ולאו דוקא כפי שהקשר התנהל \ מתנהל במציאות. מטרת הטיפול היא לחדד את מודעות האדם לאופן שבו הפנים את דמות ההורה, לעומת הקשר כפי שהיה במציאות, ומתוך כך לאפשר רגשות של אמפתיה והבנה כלפי ההורה, קבלה שלו ואפשרות לסלוח ולאהוב. מטפל שיראה את העצמת רגשות הכעס והניכור של המטופל כלפי הוריו כיעד סופי לטיפול, ייחשב מטפל גרוע לא רק בקנה מידה יהודי, אלא גם בקנה מידה פסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי טוב ייחשב ככזה שמאפשר לקיחת אחריות של המטופל על חייו. אני רוצה לחשוב שהפסיכולוגיה נותנת לנו אפשרות להבין את עצמנו טוב יותר, לטפל בבעיות שלנו, ולחיות נכון יותר כיהודים- גם בתחום של כיבוד הורים. נראה לי שהרב שולל מראש את כל הגישה הפסיכולוגית בתחום הזה. אשמח לקבל תגובה.. שבת שלום.

אינני שולל את הסיוע שהפסיכולוגיה יכולה להעניק לקיום התורה והמצוות, אולם בתנאי שכך הדברים יוגדרו, שזאת המטרה לקיים את מצוות כיבוד הורים כראוי, וכן את כל המצוות. מהי הגישה הפסיכולוגית המקובלת כיום אינני יודע במדויק, אולם מדברים שאני שומע לפרקים, אני מבין שמצוות "כיבוד הורים" אינה נלקחת בחשבון. מותר לפי גישת פסיכולוגים רבים לכעוס ולהאשים את ההורים, כאילו אין מצווה כזו. על זה כתבתי. אני בטוח שיש פסיכולוגים יראי שמיים שיודעים איך לטפל באנשים מתוך אמונה ותורה.