- תורה, מחשבה ומוסר
- שאלות כלליות
948
שאלה
שלום לכבוד הרבנים!
מצאתי בספר את האמירה הבאה:
"וכמארז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה. ואף כי הלמוד שלא לשמה גם הוא חלי כבד ורע ומר בלמוד שלא לשמה הנה האדם מחליף יצר ביצר, ובכ"ז הותר לנו לעשות חליפין אלו כמו שהותר לרופא לעשות כן בחוליי הגוף".
שאלתי היא: איך כבוד הרב מגדיר בהסבר מפורט מהו לימוד וקיום מצות שלא לשמה?
בתודה מראש!
תשובה
שלום וברכה!
לימוד תורה "לשמה" משמעו שהמניע של האדם ללמוד הוא מניע של עבודת ה'. ייתכנו בזה גוונים שונים, כגון: שהאדם לומד בגלל שיש מצוה ללמוד תורה; שהוא לומד בגלל שחשוב לו להכיר ולהבין את דבר ה'; שהוא לומד כדי לדעת את ההלכה למעשה ולקיים אותה; שהוא לומד כדי לחזק את החיבור שלו אל התורה ומצוותיה; שהוא לומד כדי שיוכל להפיץ תורה ולקרב יהודים לעבודת ה'; וכדומה. במקורות מוזכרים מניעים שונים מבין המניעים הללו, ויש גם דיונים איזה מן המניעים הוא יותר גבוה, וכמובן פעמים רבות כמה מניעים מסוג זה משתלבים יחד; אבל בפשטות, כל המניעים הללו ודומיהם הם בכלל "לשמה".
לעומת זאת, לימוד "שלא לשמה" משמעו שהאדם לומד תורה לא ממניעים אידיאליים ורצון לעבוד את ה' אלא ממניעים של אינטרס אישי. גם בזה ייתכנו גוונים שונים, כגון: שהוא לומד בגלל לחץ חברתי; שהוא לומד כדי להצליח במבחן או בחידון; שהוא לומד כדי שיעריכו אותו; שהוא לומד כדי לרכוש מקצוע תורני לפרנסתו (כגון שהוא מתכנן להיות מורה או רב); שהוא לומד כדי לקבל פרס או בגלל שהוא מפחד מעונש מההורה או המורה; שהוא לומד כדי לקבל שכר או בגלל שהוא מפחד מעונש מידי הקב"ה; וכדומה. גם כאן, יש הבדלים בין המניעים השונים, אבל כולם הם בכלל "שלא לשמה".
כך גם לגבי קיום מצוות: אדם יכול לקיים מצוות בגלל שה' ציווה ובגלל שהוא מבין את המשמעות והערך של המצוה, וזה "לשמה"; והוא יכול לקיים מצוות מסיבות אחרות, כמו לחץ חברתי, או בשביל שיכבדו אותו, או בשביל לקבל שכר משמים או כדי להינצל מעונש וכדומה, וזה "שלא לשמה".
במקורות רבים מופיע שאדם צריך לעסוק בתורה ולקיים מצוות גם כאשר יש לו בכך כוונות של "שלא לשמה". אחד המקורות הידועים בעניין זה הוא הגמרא (פסחים נ' ב, ועוד) שמוזכרת בתוך המקור שהבאת: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה". דהיינו שהעשייה שלא לשמה היא אמנם מדרגה נמוכה, אבל גם לה יש ערך, וגם היא יכולה להכניס את האדם לעבודת ה'. וכך אנו רואים בתורה, שמצד אחד היא מסבירה לנו על חשיבותה של עבודת ה' ומנסה לשכנע אותנו לקיים את התורה מתוך שנכיר בגדלות ה' ובחשיבות המצוות, ומצד שני גם מבטיחה שכר על שמירת המצוות ומזהירה מעונש אם לא נשמור אותן, דהיינו שהיא משתמשת גם בתמריצים של "שלא לשמה". לרוב, בני האדם אינם מסוגלים להגיע מיד למדרגה עליונה של עבודה לשמה, ולכן נחוץ גם השלב של "שלא לשמה". אך כפי שרואים בלשון הגמרא, מצב זה אמור להיות זמני, ולהוביל אל השלב הגבוה יותר של "לשמה".
יתרה מזו, פעמים רבות ה"לשמה" וה"שלא לשמה" אינם מופרדים לגמרי, אלא מעורבים במידה זו או אחרת. כך למשל, אדם שמבצע תפקיד ציבורי כמו חזן, קורא בתורה, תוקע בשופר וכדומה – מן הסתם כוונתו היא לקיים את המצוה באופן הטוב והשלם ביותר ולהוציא את הציבור ידי חובה, אבל קשה שלא תהיה לו גם הנאה מכך שהקהל מעריך את כישוריו ואת יכולתו לעשות את החזנות או הקריאה או התקיעה באופן יפה. יש בזה התערבות מסויימת של "שלא לשמה", אבל קשה מאד להימנע מזה. אפילו לגבי אנשים גדולים מאד, אומרת הגמרא שלעיתים המצוות שלהם מעורבות במידה מסויימת של "שלא לשמה" (עיין נזיר כ"ג ב). לגבי אדם רגיל, ודאי אין זה ריאלי למחוק לגמרי את ההרגשה הזו שאינה לשמה, אלא עליו להשתדל כמה שיותר להתמקד בכוונה של ה"לשמה", שעיקר כוונתו ומגמתו תהיה עצם קיום המצוה כהלכה, וההנאה מן ההערכה של הציבור תהיה דבר צדדי. לעיתים הדבר עשוי לעמוד למבחן מעשי, כגון שיש אדם אחר שיכול לבצע את התפקיד הזה באופן טוב יותר – מי שכוונתו היא בעיקר לשם שמים, יוותר על מקומו לאחר כדי שהתפקיד יתבצע כראוי, ואילו מי שעיקר כוונתו היא כדי להתבלט ולהיות מוערך, יתעקש על כך שדוקא הוא יתמנה לתפקיד.
לעומת המקורות הללו, שנותנים מקום וערך גם לעבודה שלא לשמה, ישנם בגמרא גם ביטויים חריפים השוללים לגמרי קיום מצוות ולימוד תורה שלא לשמה. הגמרא בברכות (י"ז א) אומרת "וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא", והגמרא בתענית (ז' א) אומרת "וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות". מסבירים המפרשים (עיין למשל ברש"י בברכות שם, ובתוספות בשני המקומות), שבמקומות אלה מדובר על סוג אחר של "שלא לשמה" – שאדם לומד כדי לקנטר אחרים, דהיינו שהוא לומד כדי שיוכל להתווכח עם אחרים ולהשפיל אותם. כלומר שאם אדם לומד תורה או מקיים מצוות מתוך מניע של תועלת לעצמו, אז זו אמנם דרגה נמוכה, אבל עדיין זו עשייה חיובית; אך אם אדם לומד מתוך מניע שהוא שלילי ומזיק, אז זה פסול לגמרי.