האם כשנחלקו הראשונים בדין דרבנן שאין בו מנהג והדעות בערך שקולות ניתן להכריע לקולא?

שלום וברכה! אכן באופן עקרוני, במצב של מחלוקת בהלכה, קיים הכלל שבדין דאורייתא יש להכריע לחומרא ואילו בדין דרבנן יש להכריע לקולא. כך אומרת הגמרא (עבודה זרה ז' א): "היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר... בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל." וכך נפסק ברמב"ם (הלכות ממרים א', ה) ובשולחן ערוך (הגהת הרמ"א, חו"מ כ"ה, ב). עם זאת, אנו מוצאים מקרים רבים שחורגים מן הכלל הזה. לא פעם אנו רואים מחלוקות בדיני דאורייתא שהגמרא או הפוסקים הכריעו בהן לקולא, וכן לאידך גיסא, מחלוקות בדיני דרבנן שהוכרעו לחומרא. הסיבה לכך היא שכלל זה אינו מוחלט, ויש לו סייגים רבים. נזכיר כמה סייגים עיקריים: א. בגמרא שם מופיע שאם אחד החולקים גדול והשני קטן ממנו, יש ללכת אחרי הגדול, גם אם דעתו היא הדעה המקילה בדאורייתא או המחמירה בדרבנן. הראשונים נחלקו האם גדר זה נפסק להלכה (עיין ברשב"א שם וברמב"ם הנ"ל), אך למעשה הרמ"א פוסק זאת (בשו"ע שם). ב. אם המחלוקת היא של רבים מול יחיד יש ללכת אחרי הרבים, גם אם הם מקילים בדאורייתא או מחמירים בדרבנן (עיין למשל עירובין מ"ו א; הקדמת הבית יוסף; הגהת הרמ"א הנ"ל). ג. הרמב"ם (שם) כותב: "שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו... אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל." דהיינו שכאשר הפוסק משתכנע מטיעוניו של אחד הצדדים, הוא רשאי וצריך לפסוק כך, ורק כאשר אין לו נטייה לכאן או לכאן אז יילך על פי הכלל של "בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל". ד. כמו כן, כפי שהזכרת, המנהג עשוי להכריע את ההלכה, גם כאשר זו הכרעה להקל בדאורייתא או להחמיר בדרבנן (עיין למשל סנהדרין ו' א; ברכות כ"ב א). עוד יש לציין, שלגבי המצב הספציפי שהזכרת, מחלוקת ראשונים בדין דרבנן שאין בו מנהג, נראה שזה מצב נדיר למדי. בדרך כלל, כאשר ישנה מחלוקת בין הראשונים, כבר דנו בה הפוסקים במשך הדורות והכריעו לכאן או לכאן, וכן ישנו מנהג רווח כפי אחת הדעות (לעיתים ישנו מנהג כללי כאחת הדעות, ולעיתים ישנם מנהגים שונים, כאשר כל עדה נוהגת כדעה אחרת). מצב מצוי של מחלוקות ראשונים שלא הוכרעו במשך הדורות, קיים למשל בהלכות שמיטה, שלא היו מעשיות בדורות הקודמים, ולפיכך אין לגביהן מנהג וגם לא פסיקה בשולחן ערוך וברוב ספרי הפוסקים. בתחום זה פוסקי זמננו נזקקו להכריע בעצמם במחלוקות הראשונים, ואכן אנו מוצאים לא פעם שהפוסקים מכריעים במחלוקות אלו להקל, משום ששמיטה בזמן הזה דרבנן.