איתא בירושלמי (מועד קטן די"א פ"ג ה"א) רַבִּי אַחָא, רַבִּי תַנְחוּם, רַבִּי חִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: זָקֵן שֶׁנִּדָּה לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, אֲפִלּוּ כַּהֲלָכָה, אֵין נִדּוּיוֹ נִדּוּי. ע"כ. פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִכְבוֹד תּוֹרָה, רַק לְהַרְוִיחַ מָמוֹן שֶׁיִּתֵּן לוֹ שֶׁיַּתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ (טוּר בְּשֵׁם אֲבִי הָעֶזְרִי), אוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ מִשּׁוּם שִׂנְאָה, כְּגוֹן שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁנִּדָּה לְאֶחָד, וַאֲחֵרִים שֶׁעָשׂוּ כְּמוֹתוֹ לֹא נִדָּה (ת״ה סי׳ רע״ד) וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. (ובהגה׳ מיי׳ פ״ו דת״ת פי׳ דמיירי שנדהו לפי שלא היה מכבדו כראוי בקימה והידור ולפיכך אין נידויו נידוי דהא דמנדין לכבוד הרב ה״מ שביזהו וגינהו במידי שהוא גנאי לתלמיד חכם אבל לא להגדיל כבודו [ט"ז]). כלומר ת״ח שנידה אע״פ שנידה כהלכה דהעושה כן חייב נידוי מ״מ כיון דלא מתכוין לכבוד התורה אינו נידוי וכדמפרש הרב ואזיל (ש"ך). [כדאשכחן במר זוטרא (נדרים ז/ב) שהיה מצטער על שהיה צריך לנדותו והיה מנדה עצמו תחלה להראות שהיה מצטער בצערו. והרמב"ם לא מצודד שינדה עצמו תחלה כדמר זוטרא משום דההיא מדת חסידות הוה]. מי שאמר שאהיה בנדוי אם אעשה דבר פלוני ועבר ועשאו הוא בנדוי של עצמו ואם ת"ח הוא הוא מתיר לעצמו כדאמרינן בפ"ק דנדרים (ז’) אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו ואם אינו ת"ח יתירו לו עשרה כמו נדוהו בחלום שצריך עשרה בני אדם להתירו אבל לא בעינן דמתנו הלכתא כי התם דהתם חמיר נדויו שנדוהו מן השמים (שו"ת הרא"ש כלל כח סימן ה). נמצאנו למדים מדברי הרא"ש כיצד מנדה אדם את עצמו, אבל לא ידעתי כיצד מפר אדם (זקן=ת"ח) את נידויו שלו כבמר זוטרא שמתוך מדת חסידותו היה מצטער לנדות אחרים והיה מנדה עצמו תחילה שמובן מכך שאין מנודה יכול לנדות לאחרים. ולאחר מכן בביתו היה מתיר את נידויו שלו מעליו. ולפי הרמב"ם זוהי מדת חסידות שאדם מנדה עצמו (כמר זוטרא) על מנת שמראה שמצטער בצערו של האדם המנודה ושלא יחול עליו הנידוי, ולא ראוי לנהוג כך. כנראה לפי דעת הרא"ש היה אומר מר זוטרא: "אהיה בנידוי אם אנדה לפלוני", אבל לא ידעתי כיצד מתיר לעצמו. ישנה קושיא כאן. אם אומר המנדה: "אהיה בנידוי אם אנדה לפלוני", הרי ברגע אמירת הנידוי לַאחֵר הרי אינו מנודה עדיין המנדה, כלומר חל הנידוי על האדם, ורק לאחר מכן כשהמנדה עבר על הנידוי ונודה בעצמו הוא לא יכול לנדות לאחרים היות ומנודה אינו מנדה. אז הטעם שכתבתי למעלה אינו מדוייק כי בכל זאת המנודה מתנדה מהרב המנדה, ורק היה עושה כן מתוך מידת חסידות כמי שמראה שמצטער הוא וגורם לעצמו עוגמת נפש על שהוכרח ונאלץ לעשות כן. ורק אם אומר קודם הנידוי: "מנודה אני על מנת שלא אנדה לפלוני", לא חל הנידוי על האדם שאמור לנדות. אבל כמובן שרק לתלמיד חכם אפשר לנהוג כך ובשעת המשבר והדחק או בשעת הסכנה כי האלהים יראה ללבב (ויבטח בה וינהג כך), ואם גזרו שיהא בנידוי יש לנדות, שאפשר שח"ו אם ינהג כך שמנסה להתחכם עלול הוא להישאר בנידויו שלו כל ימיו מן השמים. שאלותיי הם: כיצד מפר אדם את נידויו שלו? כיצד מנדים אחרים? מהו הטקס? מה אומרים? האם יש נוסח לדבר? וכן כיצד מפרים לאחרים את נידויים שנודו ע"י חכמים במניין אנשים? וכן כיצד חכמים מפרים נידוי שנידויו מן השמים? וכיצד מזהים נידוי מן השמים? את המידע הזה ברצוני לדעת לא על מנת חלילה לנדות לאחרים או לעצמי אלא דוקא שמא מתוך כך אלמד מכאן הלכה.

שלום וברכה, הרמב"ם הלכות תלמוד תורה(פרק ז, הלכה ב) כותב: "וכיצד הוא הנידוי, אומרין פלוני בשמתא; ואם נידוהו בפניו, אומר לו פלוני זה בשמתא". ובהלכה ג כתב: "וכיצד מתירין הנידוי או החרם--אומרין לו, שרוי לך ומחול לך; ואם התירוהו שלא בפניו, אומרין פלוני שרוי לו ומחול לו". ובהלכה ז כתב: "בכמה מתירין... בשלושה אפילו הדיטות, ויחיד מומחה מתיר... לבדו". ובהלכה יא: "תלמיד חכם שנידה עצמו... הרי זה מפר לעצמו". ובהלכה יב: "מי שנידוהו בחלום... צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו..." בברכה, בברכה,