בהמשך לתשובת הרב בנושא, עם כל הכבוד להבדלים שהרב מציין בין ההתייחסות לפרט וההתייחסות לדרך, עדיין ההתייחסות של הרבנות בארץ לציבור הזה, צבור ענק וחשוב, מגדילה את הניכור שלו וההתנתקות שלו מהיהדות. למה לא לשנות גישה, ולנסות לקרבם, הם אחים, לא שונאים שצריך לזרוק מהבית?

שלום וברכה! ראשית, אני מסכים שלהתייחסות ביקורתית כלפי התנועה הרפורמית יש מחיר, בכך שיהודים שמרגישים הזדהות עם התנועה הזו עלולים להתרחק עוד יותר מדרכה של תורה. עם זאת, גם להתייחסות מקרבת עלול בהחלט להיות מחיר, בכך שיווצר הרושם כאילו יש כאן דרכים שונות של קיום התורה. כבכיכול, כמו שיש קהילה אשכנזית / ספרדית / חרדית / דתית לאומית / חסידית / ליטאית וכדומה, וכל הדרכים הללו הן דרכים לגיטימיות לעבוד את ה', כך גם יש קהילות אורתודוכסיות / קונסרבטיביות / רפורמיות, וכל הדרכים הללו הן דרכים לגיטימיות בקיום התורה ובאמונה בה'. צריך שיהיה ברור שזו לא דרך של תורה ואמונה, והתייחסות מקרבת מדי עלולה לטשטש זאת. אבהיר, שהקביעה שהרפורמיות היא דרך שונה מדרכה של תורה אינה טענה שהמציאו הרבנים. הרפורמים עצמם אומרים במפורש שהם אינם מאמינים ביסודות האמונה היהודית ואינם מחוייבים לקיום התורה. לא אנחנו החלטנו שדרכם אינה תואמת את התורה והאמונה – הם עצמם מכריזים כך במפורש. עם זאת, יש לחזור ולהדגיש את ההבחנה בין ההתייחסות אל היהודים הרפורמים ובין ההתייחסות אל התנועה הרפורמית. באופן אישי יש להתייחס בכבוד אל כל אדם ובוודאי אל כל יהודי, גם כאשר יש לנו איתו מחלוקת מהותית. כך אנו מתייחסים למי שאינם שומרי מצוות, שאנו חלוקים עליהם מבחינה עקרונית, ויחד עם זאת אנו מקיימים איתם קשרים אישיים כגון ביחסי שכנות, קשרי עבודה וכדומה, ואף שיתופי פעולה ציבוריים וערכיים בתחומים שבהם יש לנו מטרה ערכית משותפת כמו יישוב הארץ, שירות בצבא, עזרה לאוכלוסיות חלשות ועוד. אין סיבה שלא נתייחס באותו אופן גם אל יהודים שאוחזים בדרך הרפורמית. אבל אין זה קשור ליחס אל התנועה הרפורמית והאידיאולוגיה שלה. כאן אנו נאלצים להבהיר את ההבדלים, כדי למנוע טעות כאילו זו דרך תורנית לגיטימית. מבחינת ההתייחסות של הרבנות אל התנועה הרפורמית – יש לשים לב, שהתפקיד המרכזי שבו עוסקת בפועל הרבנות הרשמית הוא הניהול המעשי של ענייני הדת בארץ, כגון בתחומי הכשרות, גיור, נישואין וכדומה. בתחומים הללו יש כמובן פער גדול מאד בין דרכה של תורה ובין דרכה של התנועה הרפורמית, וממילא בהכרח הרבנות נאלצת לדחות את התנועה הרפורמית ולא להכיר בה. אין אפשרות להכיר למשל ב"כשרות" שנותן ראביי רפורמי, כאשר ברור לכל שהוא לא מחוייב כלל לדיני כשרות כפי שמחייבת ההלכה. והוא הדין לתחומים כמו גיור ונישואין. משום כך, בתחומים הללו, שהם התחומים העיקריים שבהם עוסקת הרבנות הרשמית, יווצרו בהכרח ניגודים בינה ובין התנועה הרפורמית, ועולה התחושה ש"הרבנות פוסלת אותם". הפסיקה המעשית הזו היא הכרחית, אבל לא בהכרח היא מחייבת התייחסות מבזה ומשפילה כלפי היהודים הרפורמים. אפשר בהחלט לעמוד בצורה ברורה על קיום ההלכה כפי דרכה של תורה, ולהסביר באופן ברור שאיננו יכולים לתת אישור לדרכים שמנוגדות להלכה, ויחד עם זאת להאיר פנים לכל אדם ולקרב כל יהודי.