שלום, אני הרגשתי מגיל קטן שאני אוהבת את כל עולם הרפואה וניסיתי לעשות הכל כדי לדעת עליו יותר ושיהיה לי סיכוי להתקבל ללימודי רפואה בעתיד כולל להוציא ציונים טובים וללכת לשירות לאומי בתור סייעת רופא בבית חולים. הרגשתי שהשירות היה התקופה הכי טובה בחיים שלי ורציתי רק ללמוד יותר ויותר מהרופאים. לכן שסיימתי החלטתי לגשת לפסיכומטרי כדי להתחיל בתהליך. אבל אני כבר שלישית עושה פסיכומטרי שוב ושוב ותקועה על אותו ציון לא משנה מה ניסיתי לשנות. גם התחזקתי מאוד וניסיתי לשמור כמה שיותר וכל מיני סגולות שהמליצו לי עליהן. ואני לא יודעת כבר מה לעשות. למה התפילות שלי לא מתקבלות אם אני משתדלת כל כך ומה אוכל לעשות איך אדע שהדבר נכון לי אם אני באמת מרגישה זה הייעוד שלי? הרי לפעמים אומרים שאם דבר הוא קשה מאוד סימן שזה נכון לי ולעיתים ראיתי שדווקא ההפך שזה אומר שיש דבר יותר מדויק לי אז איך אוכל לדעת?

נתחיל מהסיפא. השאלה אחרי כל המאמצים האלה צודקת והגיונית, שיש מקום לשקול אולי זה לא מתאים. אלא שהמילים 'לא מתאים' מתפרשות לשני פנים וצריך להבחין ביניהם. יש לא מתאים מפני שאין לי את המשיכה המתאימה לתחום ויש לא מתאים מפני שאין לי את הכישורים המתאימים. למרות נטייה חזקה ומשיכה מתאימה – אין לי את הכישורים. וכמובן שמבחן הכישורים איננו רק על ידי האדם עצמו אלא על ידי אנשים שאמונים וממונים לבחון מהם הכשרונות המתאימים לכל מקצוע. לעיתים יש להרהר ולערער על החלטתם ואם יש ועדה של ערעורים או חריגים יש מקום לגשת אליה, אבל ודאי שהסדר הכללי הוא שיהיו ממונים כדי להביא את המקצוע הכל כך חשוב הזה רק בידי מי שבאמת יש בידו את הכישרונות להיות רופא טוב. מתי אנחנו אומרים שיש מקום לנסות יותר ומתי אנחנו מבינים שהמציאות לא מאפשרת? לענייננו זה ברמת שיקול הדעת האם יש עוד משהו שניתן לעשות שברמת סבירות הגיונית הוא יכול להביא תועלת ובאמת לעבור את המשוכה. מהדברים שכתבת נדמה לי שאת כבר אחרי נסיונות כאלו ואחרים ואם לא תמצאי רעיון מסוג חדש שמאיזשהי סיבה יתן הזדמנות שונה מכל מה שניסית עד היום - נדמה לי שההגיון אומר שהנסיון לאפשרות שלך לפחות ללימודים בארץ (ייתכן שבארצות אחרות ישנם תנאים אחרים, אינני בעל מקצוע בנושא להגיד אם זה כדאי ונכון וכיוצא בזה אבל כלפי הנסיונות ללימודים בארץ) – מיצית את המקסימום האפשרי.