מעיקר הדין האם לאחר שנמכר החמץ ע"י אדם אחר למישהו שלא שומר תורה ומצוות שאוכל חמץ בפסח, האם יהיה מותר אחרי הפסח לאכול מהחמץ שלו מכיוון שבוצעה מכירת חמץ?

שלום רב לשואל היקר. מותר לקנות חמץ מיהודי שמכר את חמצו לגוי, אף אם הוא אינו שומר תורה ומצוות. מקורות והרחבה: הנה כבר נחלקו נחלקו הפוס' בעניין זה. לדעת השדי חמד מע' חמץ ומצה סי' ט' המכירה בטלה למפרע, וכ"כ המהר"ם שיק באו"ח סי' ר"ה ועוד הרחיק לכת וכתב בזה"ל: "אין אני מניח בקהלתי למכור ע"י גוי אא"כ שנוטל הגוי לגמרי החמץ לביתו ובחנות אחרת שאין נקרא ע"ש ישראל", וזה בכדי שלא יהיה חשש של ביטול המכירה. וכ"פ בשו"ת משנה הלכות ח"ג סי' נ"ה וז"ל: "ונלפענ"ד דכיון שנכנס ביום טוב בחנותו למכור, איגלאי מילתא למפרע דמכירתו בטלה". וכ"כ הרב שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' רפ"ח. אולם בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' ע"ז כתב וז"ל "ולפ"ז כאן שמכר להנכרי העניס (חמץ), וזה הנכרי קנה העניס, א"כ במה יוכל המוכר להפקיע קנייתו, הלא כבר מכרו לאחר, וכעת אסור לו לזכות, וא"כ לא היה לו מה למכור אחרי שכבר מכר לעכו"ם, וממילא נתבטל המכירה, וצריך להחזיר את המעות להקונה העניס, והעניס נשאר של הנכרי הקונה, ואף שהמוכר גילה דעתו שחוזר מהמכירה, לא מועיל". וכ"כ באגרו"מ או"ח ח"א סי' קמ"ט וז"ל: בדבר החנונים שמוכרים חמצם ע"י הרב כנהוג והוא חשוד לעבור לסחור בחמץ בפסח ונוטל כל מה שצריך למכור בפסח מאלו החמץ שמכר ע"י הרב, שפשוט שאין זה ביטול על המכירה, כי מצד תנאי המכירה להעכו"ם נכתב בשטר המכירה שמה שיטול יהיה כקונה אז מהעכו"ם ויצטרך לנכות מהסך שחייב לו העכו"ם, וממילא אין כאן שום ביטול על המכירה ומה שלא לקח הוא של העכו"ם. ובלא זה אין שייך לבטל קנין שכבר נעשה ואינו שוב בעלים על זה אלא הוא או כקונה מחדש או כגוזל, שהוא ודאי עבר על בל יראה כיון שקנה בין למקח בין לגזל אבל רק על מה שלקח בידו וקנה ולא על מה שנשאר. ואין לומר שאיגלאי מילתא שלא מכר בלב שלם אלא שהערים, דמה"ת נימא, דאף שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר וכו' ע"כ. ונראה להעיר דבר מסתבר, שיש לחלק בנידו"ד בין אם מכר בפסח את החמץ המכור לגוי או לישראל כיון שאם מכר את החמץ לישראל, הרי כיון שבאותו רגע הוי גזלן על אותו חמץ ולכא' מתחייב עליו בבל יראה וכו' כמו שגזלן קונה את הגזילה להתחייב עליה באונסיה, או עכ"פ קנה מחדש את החמץ מהגוי, וא"כ הרי קי"ל בשו"ע חו"מ רל"ד ע"פ המשנה בבכורות לז. שאם מכר דבר שאיסורו מהתורה (בהנחה שאותו מוכר גם לא ביטל או שביטל ואזלינן בתר דעת הקונה דאיסור אכילתו מהתורה), אפשר לבטל המכירה וז"ל השו"ע שם בסע' ב' וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר לו הבשר והוא יחזיר לו הדמים. וכו' וכן דין כל המכור דבר שאיסור אכילתו מהתורה. עכ"ל. וא"כ יוצא שאם מכר לישראל המכירה לגוי לא בטלה לכו"ע. אמנם כאן הקונה רוצה במקח ולכן, קשה לומר שאפשר לצרף דין זה, וצ"ע. ונחזור למח' שכתבנו לעיל. שכאמור ודאי ששורש מח' נעוץ בסברא האם הוי חסרון בגמירות הדעת בעצם הקניין בכך שמכר את החמץ או שאין בכך גילוי דעת להפקיע את המכירה לגוי. ובתחילה רציתי לומר דאפשר לתלות מחלוקתם בסוגיית "תליוהו וזבין" בב"ב מח. דאגב אונסיה גמר ומקניה, וא"כ ה"ה כאן שאגב אונסיה, שרק כך יוכל למכור אח"כ ליהודים גמר ומקנה. ויותר מזה, שכאן הוי כעין מש"כ בגמ' שם "וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים, אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה". ולפ"ז אי"צ להגיע לסברת "גמר ומקניה" כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים וכמו שפסק השו"ע באה"ע סי' קל"ד סע' ה', וכש"כ בנידו"ד להמנע מאיסור תורה של בל יראה ובל ימצא (שודאי אנו אומ' שזו כוונתו הפנימית ואף שמראה חיצונית אחרת ע"י יצרו הרע), וזכינו לכוון בזה למש"כ בשו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' ל"א. אמנם נתקשיתי בדעת החולקים לעיל דס"ל שהמכירה פקעה, דכיון שהיום עושים את כל סוגי הקניינים המועילים בגוי לכל השיטות, וגם מועיל ע"פ מנהגי וחוקי המדינה, ועוד דהוי להפקיע מאיסור שזה רצונו של כל יהודי כמ"ש לעיל, ועוד יש לומר בפשטות שאחרי שהרשה בעל המכולת את הרב להיות שליחו, הוי כמורשה שלו ככל האמור בטושו"ע חו"מ קכ"ג, ועכ"פ כדין שליח רגיל, והרי ודאי שהרב כיון להקנות ככל דיני קניין המועילים, א"כ מה אכפת לנו שהיהודי רוצה לחזור בו מהמכירה ואף גוזל חלק ממנה. וא"כ צ"ע דלכא' מוכרחים לומר שבאמת אין לתלות מח' בהפקעת המכירה בגדרי דיני קניין הרגילים. וע"כ צריך לדחוק ולומר כמ"ש החלקת יעקב שם וז"ל: דאף שבשדי חמד הביא רבנים גדולים המפקפקים בזה, היינו רק למיגדר מילתא ובמקומות החרדים לדבר ה' ונותנים אוזן קשבת לקול הרבנים, ע"כ. (והאמת שכך נראה ראיתי להדיא כטעם עיקרי בשו"ת תשובות והנהגות הנ"ל). ובזה"ז לא שייך למיגדר מילתא שהפרוץ מרובה על העומד כמ"ש שם. וסיים שם וז"ל "כללו של דבר אין יכולין לעשות מיגדר מילתא כזה, ואם אחד בא לפנינו ורוצה למכור חמצו ועושה הקנין הנרצה, אין לדחותו רק אדרבא צריכין אנו לסייעהו בזה במה דאפשר. עכ"ל. ולכן ודאי שהמכירה נשארת קיימת ויציבה באין פקפוק וניתן לקנות ממנו חמץ לאחר הפסח. ונחתום את הדברים שבמקרה של ספק ודאי אין לחוש להפקעת המכירה ולומר שמא המוכר לא מכר את חמצו בלב שלם, מב' סיבות, א. מצד חזקה שאדם לא עובר עבירה כאשר יש לו אפשרות לעשות בהיתר, ב. דברים שבלב אינם דברים, וככל מכירה שאין לערער עליה מטעם זה כאשר היא נעשית כדין. וז"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בחזו"ע (הל' פסח עמ' ע') וז"ל: "ואם בעל המכולת אינו בחזקת שומר תו"מ אף מראה תעודה מהרבנות המקומית שמכר את חמצו ע"י הרבנות, אין סברא להחמיר שלא לקנות ממנו חמץ לאחר הפסח, מפני שנחשוש פן לא היתה המכירה בכל לב לגמרי שדברים שבלב אינם דברים, ואדרבא יש חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסור. וכמו שאמרו בחולין ד: חמצן של עוברי עבירה מותר מיד לאחר הפסח, מפני שהם מחליפים, דחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא. עכ"ל. בברכה נאמנה,