1.רציתי לשאול האם יש הבדלים הלכתיים בין נישואין ראשונים לשניים, בעיקר מבחינת החשיבות והמעלה שלהם (חוץ מהנפקא מינה שכהן לא יכול להינשא לגרושה), או שלנישואים ראשונים יש סטטוס מיוחד וערך מוסף שאין לנישואים שניים (כמו שלילד בכור יש ערך הלכתי מיוחד מאשר לשאר הילדים, כי צריך לפדות אותו והוא יורש כפליים). אשמח אם הרב יתייחס בין היתר לעניינים הבאים: האם גם בנישואין שניים זוכה האדם כי יימחלו לו כל עוונותיו? האם גם בנישואין שניים (כשגרוש מתחתן עם רווקה או גרוש עם גרושה) לפי ההלכה צריך לעשות מסיבה גדולה? ואם גם נישואין אלה יסתיימו בגירושין חו"ח, האם גם אז המזבח מזיל דמעות? 2. אח חב בכבוד אחיו הבכור. האם כאשר הילדים אינם מאותם אם חלות חובות אלה? את מי האח צריך לכבד ואת מי להעדיף – את הילד הראשון של אביו או את הילד הראשון המשותף לאביו ואמו?

שלום רב, 1. אתייחס בעיקר להבדלים ההלכתיים שהועלו בשאלה. א. כתב הרמ"א באבן העזר סימן סא, א שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן, ומקור הדברים מתשובת הר"א ממיץ, שם הוא מביא שני טעמים לדבר: 1. שלא יכנסו לחופה כשהם שיכורים. 2. כיון שנמחלים עוונותיהם הוי כיום כיפור לגביהם. ומקור הדברים בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג: - "כיון שנשא אדם אשה עוונותיו מתפקקים", ומפרש רש"י נסתמים עוונותיו. ובתלמוד ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג כתוב "ויקח את מחלת בת ישמעאל – וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחלו כל עוונותיהם". ואם נתבונן בהמשך הפסוק נראה כי שם לקח עשיו אשה על נשיו ומשמע שגם בזיווג שני נמחלים עוונות. אמנם אפשר לדחות את הראיה, אך המשנה ברורה באורח חיים סימן תקעג ס"ק ח פסק שגם אלמון שנשא אלמנה חייבים לצום, בגלל שעוונותיהם מתכפרים. ב. כתוב בגמרא במסכת כתובות ב. "שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים". אך בגמרא בדף י. בסוגיית פתח פתוח לגבי אדם שנשא אשה בחזקת שהיא בתולה והוא טוען שהיא בעולה, אומרת הגמרא שהוא נאמן מסברת אין אדם טורח בסעודה ומפסידה". התוס' רי"ד במקום מביא בשם בה"ג שאם היה יודע שהיא בעולה לא היה עושה סעודה גדולה אלא סעודה קטנה בלבד, ויכול לדרוש ממנה את ההפרש מפני שהטעתה אותו. מכאן יש מקור מפורש שסעודת בעולה היא קטנה מסעודת בתולה. ומקור הדברים בספר עדת מעוזו ח"ב להרה"ג אברהם יצחק כלאב שליט"א. ג. המשנה במסכת גיטין דף צ. מביאה מחלוקת תנאים משולשת מתי מותר לאדם לגרש את אשתו. בית שמאי אומרים - לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר'. ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר'. ר' עקיבא אומר - אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו'. ובגמרא צ: 'כי שנא שלח' ר' יהודה אומר - אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר - שנאוי המשלח. ולא פליגי, הא בזיווג ראשון, הא בזיווג שני. לפי רש"י מחלוקת התנאים במשנה נאמרה אף בזיווג ראשון, ולפי הטור נאמרה אך ורק בזיווג שני, אך בזיווג ראשון כיון ש"שנואי המשלח" אין לאדם לגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר כב"ש וכולם מודים לו בזה. ובשו"ע אבן העזר קיט, ג פסק "לא יגרש אדם אשתו הראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר". מדויק מהשו"ע כיון שלא כתב אסור לגרש אשתו הראשונה שסבר כרש"י והדבר אינו אלא המלצה שלא לגרש את אשתו הראשונה אף אם רצה לגרשה כב"ה או כב"ש יכול. וברמ"א שם כתב: אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (טור). ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בעל כרחה, אבל אם מגרשה מדעתה, מותר." וא"כ בימינו שאין מגרשים אשה אלא מדעתה ממילא לא שייך כל הדינים הנ"ל ואין מזבח מוריד דמעות אף על אשתו הראשונה. ד. הגמרא בכתובות ז. אומרת "אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה... ובהמשך אומרת הגמרא, אלמון שנשא אלמנה אינה טעונה ברכה אלא יום אחד, ובחור שנשא אלמנה טעון ברכה ז' ימים, מקשה הגמרא והרי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים, מה הם ג' ימים הרי אי בבחור ז' ימים ואי באלמון אינו אלא יום אחד? מתרצת הגמרא אי בעית אימא באלמון יום אחד לברכה וג' ימים לשמחה, ואי בעית אימא בחור ז' ימים לברכה וג' לשמחה. הר"ן במקום (ב. מדפי הרי"ף) מביא מח' ראשונים בביאור השיטות. יש אומרים שהדעות לא חלוקות, ששמחה נתקנה עבור האשה שצריך לשמחה ואין הבדל בין אלמנה לבתולה שצריך ג' ימי שמחה. שבע ברכות נתקנו עבור הבעל ולכן יש הבדל בין בחור לאלמון. וי"א שהדעות חלוקות, ואנו פוסקים כלישנא בתרא שאלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה ויום א' לברכה. אבל בחור שנשא אלמנה ז' לשמחה כשם שלברכה. שו"ע אה"ע סי' ס"ד פסק בסתם כשיטה אחרונה זו. והביא בשם י"א כשיטה הראשונה. בסי' ס"ב לענין ברכה, אלמון שנשא אלמנה מברך יום א' ובחור שנשא אלמנה או להיפך מברכים ז' ימים. 2. נידון כיבוד אח. כתב השו"ע ביו"ד סי' ר"מ סעיף כ"ג: חייב אדם בכבוד אחיו הגדול בין שהוא אחיו מאביו בין שהוא אחיו מאמו. נחלקו הראשונים בגדר החיוב, הרמב"ן בספר המצוות סבר שהחיוב לכבד אח הוא רק כשהאב חי, והטעם, שחובה זאת היא סניף של קיום חובת כיבוד האב עצמו. ואילו מהרמב"ם משמע שחובה זאת קיימת גם אחר מות האב. (משו"ע הנ"ל נראה כרמב"ם, שלא חילק בין בחייו ובין במותו כשם שחילק לענין אשת אביו ובעל אמו, שם בסעיף כ"א). נראה ששאלתך תלויה במחלוקת זו, אם כדברי הרמב"ן שהחובה תלויה בחובת כיבוד ההורים, אם כן קודם אחיו מאביו לאחיו מאמו, כשם שאביו קודם לאמו לענין כבוד. ואחיו משניהם קודם לכולם, שכן מקיים בזה חובה כפולה של כיבוד שניהם. אך אם כהרמב"ם שהיא חובה עצמית, אין לחלק בזה בין החיובים השונים. אמנם, דבר זה תלוי גם בשאלה האם החובה היא רק כלפי האח הגדול ביותר (מכל צד) או כלפי כל האחים הגדולים ממנו. ובבית לחם יהודה בשו"ע שם כותב בשם האר"י הק', שהחיוב הוא רק על הגדול שבאחים שנכנס במקום האב, ולא לכל הגדול מחבירו. ויש עוד לעיין בזה. בכבוד רב, הרב אברהם זרביב.