כשלומדים בגמרא הרבה פעמים נתקלים בביטויים, שלנו נראה שלא מתאים לתלמידי חכמים. היום ת"ח שהיה אומר על מישהו שהוא "אוחז אותו בכובסיו" היו מוציאים אותו מבית המדרש. אבל בגמרא זה כתוב. וזו דוגמה לשפה או ביטוי לא נקי, ויש כמובן בגמרא עוד מקרים כאלו. אם היה דיון בין תלמידי הישיבה על גודל איבריהם של הרבנים, היו מאשפזים את התלמידים, אבל בגמרא לפי הפשט ורוב הראשונים יש דיון כזה. וזו דוגמה לעיסוק בנושא לא ראוי, ויש בגמרא עוד תיאורים כאלו. אז איך מסבירים את זה שלשון חז"ל היא כזו, שיש שימוש בביטויים לא יפים או עיסוק בנושאים שהצנעה יפה להם, לדוגמא: 5 בעילות בעלתי ו-5 ארזים נטעתי, האילה רחמה צר ואהובה על בועלה?

א) צריך להכיר את חז"ל שדבריהם נכנסו לגמרא ועל פי זה להעריך את דבריהם. הרמב"ם כותב על חכמים שהם רופאי נפש ועל כן יש להתייחס לחז"ל מלבד גדולתם עצומה בתורה וקדושת מחשבותיהם בגודל צדקותם גם כרופאים שמדברים לפעמים בצורה חופשית על נושאים שיש צורך לעסוק בהם. כאשר רופא מדבר על יחסים בין איש לאשה בצד המקצועי הוא מדבר על זה כמו רופא שיניים המתאר עקירת שן או סתימתה בלי שיש לזה התייחסות רגשית או יצרית כלשהי. ב) ישנם מילים שהשימוש בהם הוא שימוש נפוץ בדרך שאין בה כוונה המתייחסת למובן הקלוקל או הזול. לדוגמא כשמתארים את עם ישראל שיש בהם תכונות עדינות נפש אומרים שהטעם לכך מפני שהם זרעו של אברהם אבינו. וכששומעים דבר כזה אף אחד לא חושב על שכבת זרע של אברהם אבינו במובן הפיסיולוגי אלא על תכונות הנפש שנמשכו מאישיותו של אבינו הגדול. ג) כתב הרמב"ם שחז"ל כתבו רעיונות עמוקים מאוד כשהסתירו אותם בסיפורים משונים כדי שמי שלא ראוי להבינם לא יוכל להבינם. ומי שחושד את חז"ל שהתכוונו באותם דברי אגדה מוזרים לפשוטם של דברים אין לו מושג מינימלי מי הם חז"ל ועד כמה גדולה חוכמתם. סיפור זה שהזכרת על רבי ישמעאל ברבי יוסי מבואר בספר באר הגולה למהר"ל בצורה מאוד עמוקה ואין ספק שלא רק שאין כאן דיבור לא מוסרי אלא יש כאן חוכמה עצומה שאין דומה לה. בכלל הייתי מציע שתלמד את ספרי מהר"ל כמו באר הגולה וביאורי אגדות ואז תתחיל להבין על קצה האצבע עד כמה גדולה חוכמתם של חז"ל ומידותיהם הישרות והטובות.