עם הכנסת ריהוט בבית הכנסת (לפני כחמישים שנה), קנה אבי ז"ל, מקום ישיבה לאמי ז"ל. מיום רכישתו היא לא ישבה על מקום זה, אלא על מקום ישיבה אחר, מקום ישיבה שנרכש ע"י מתפללת אחרת, והוא רשום על שמה, אך היא מעולם לא ישבה בו מכיוון שמשפחתה מתפללת בביכנ"ס סמוך. כך במשך כארבעים וחמש שנה ישבה אימי ז"ל על מקום זה ללא כל מחאה. בעקבות כך קניתי אף אני לאשתי מקום ישיבה ליד מקום ישיבה זה של אימי ז"ל. גם לאחר פטירתה של אימי, ישבה על מקום זה במשך כחמש שנים חותנתי, ולחילופין בתי, כל זאת ללא כל מחאה. "בעלת המקום" כאמור לא ישבה עליו מעולם בגלל שהתפללה בביכנ"ס אחר, וכך גם כל משפחתה. האשה נפטרה לפני מספר שנים. עם הכנסת ריהוט חדש לבית הכנסת, פנתה בתה של "בעלת המקום" ז"ל ובקשה את המקום עבור כלתה. היא עומדת על כך כי יהיה זה המקום ששייך לאימה ז"ל למרות שמעולם לא ישבה עליו. מכיוון שעל מקום ישיבה זה ישבה אימי ז"ל כל השנים, ואחריה אחרים מבני משפחתי בקשתי להמשיך ולהנציח מקום זה ולבקש כי בתי תמשיך לשבת עליו. משפחת "בעלת המקום" ז"ל ממאנת לקבל את מקום הישיבה המקורי של אמי שהוא פנוי כבר חמישים שנה, ועומדת על כך כי יש לה זכות על מקום "המריבה" מכח העובדה שזה מקום הישיבה שרשום על שם אמה ז"ל, מקום שנרכש לפני חמישים שנה. יש לציין כי משפחת "בעלת המקום" או נציגיה לא יושבים גם היום על מקום זה (כשנה מאז החלפת הריהוט ופנייתה המחודשת). עוד יש לציין כי משפחתי משלמת לאורך כל השנים מסי חבר ותורמת בנדיבות לבית הכנסת, בעוד שמשפחת "בעלת המקום" אינה משלמת ולא שילמה את מיסיה אף פעם מכיוון שלא התפללה בביכנ"ס זה. עוד יש לציין כי למשפחת "בעלת המקום" יש מקומות קבועים בביה"כנס הסמוך בו הם היו פעילים. האם יש למשפחתי העדפה על מקום הישיבה המדובר מתוקף חזקה, או מתוקף היותינו פעילים בבית הכנסת?

א. אם בבית הכנסת הזה יש חוזה או הסכם מפורש, שמי שקונה מקום - קונה אותו קניין גמור, הרי אותו המקום הוא קניינו הגמור (ואף מורישו לבניו), הרי הדין שהמקום שייך לאשה הקונה אותו. (עיין רמ"א חו"מ קנט, ח). אמנם, פסק הרמב"ם, שחזקת תשמישים, היינו מי שהשתמש בחצר חברו בתשמיש מסוים, נקנית בחוסר מחאה של בעל המקום, ואפילו בלי טענת קניה, וכן פסק השולחן ערוך בסימן קנג, ב. ואם כן צריך היה להיות, על פי דבריך, שהשימוש במקום ללא מחאה של בעלת המקום, קונה את זכות השימוש במקום לאמך. אך כבר כתב הרמב"ם בהלכות שכנים ה, ה: "... במה דברים אמורים בחצר השותפים אבל בחצר חברו אפילו העמיד בהמתו ועשה לה מחיצה לא החזיק שהדבר ידוע שאין זו אלא דרך שאלה". כלומר, כל הלכות חזקת תשמישים אינם אלא בין שכנים, ובדברים היוצאים מביתו או חצרו לתוך שטח חברו, כגון מרזב וסולם, אך שימוש גמור בשטח חברו אינו אלא דרך שאלה, ואינו תופס חזקת תשמישים. ואם כן במקרה זה הדין עם בעלי המקום המקוריים. ב. אם אין הסכם מפורש כנ"ל, מסתבר שקניית המקום אינה רכישה של גוף המקום, אלא זכות שימוש במקום בבית הכנסת, ואף בדרך כלל מותנה בתשלום מיסים שנתיים לבית הכנסת. כמו כן נראה, על פי דבריך, שהגבאים התחשבו במקום כמקום של אימך לאורך השנים. ועל כן נראה שהמקום שייך לאמך שישבה עליו לאורך ימים ושנים. הרב אברהם זרביב.