אני בן 44. לפני כשמונה חודשים נפטר מו"ר אבי עטרת ראשי. עד לפני כשנה, לפני מותו, היינו הולכים יחדין לבית הכנסת בימי שבת וחגים, אבי היה פייטן עוד מילדותו ניחן בכישרון שירה וחזנות יחד עם אמונה אמיתית בשם יתברך הייתי מלווה אותו בכל עליות המפטיר בהם אהב לזכות את אלה שביקשהו לומר את המפטיר על יקירהם. אני הייתי מה שקוראים "מסורתי", שומר כשרות אך נוסע בשבת ומתפלל, וכמעט שלא מניח תפילין למעט מיקרים מיוחדים. מייד לאחר מותו של אבי עליו השלום חשתי קירבה עצומה לתפילה ולאמירת קדיש ואז החל לבקוע קול שירה מגרוני וקול תפילה יחד עם אמירת הקדיש ורצון עז לאומרו נכון ובדקדקנות בלתי מתפשרת המשפחה הקרובה ששמו לב לשינוי שחל בי מאוד נבהלו אך היות שקיימת אצלי היסטוריה של אדם יציב חששו פחות מתהליך של חזרה בתשובה מלאה (אני בתפקיד בכיר במיגזר הפרטי), במקום העבודה מאוד חששו היות והפסקתי לנסוע בשבת והתחלתי לשמור שבת כהלכתה כל יום יצאתי (עד היום) לתפילה ב4:45 בבוקר ראשון בבית הכנסת אחרון שיוצא עם אהבה ושלווה (ריחוף של ממש), הילדים בני 17, 12, 9, החלו גם לשמור שבת והחלו ללא שום בקשה או אפילו לא ברמיזה להתקרב יותר מכפי שהיינו. התחלתי לשמוע שיעורי תורה ברדיו בזמן הנסיעות באנטרנט התחלתי להכנס לערוצי דת והחלתי ללגום את המשמעות של החיים, יש לציין כי כל חיי אני נחשב לאדם מיוחד ע"י החברה כאחד שאינו יכול לפגוע באיש ואינו מחזיק בכבודו כלפי אף אחד, אומנם אין הנחתום מעיד על עיסתו אך אני נחשב לאדם מיוחד עם לב טוב, אף על פי שאיני מבין מדוע הדבר מיוחד. בכל אופן לאחר שבעה חודשים בהם עברתי תקופה מדהימה אך יחד עם זאת אישתי לא יכלה לוותר על הנסיעות בשבת עם "החברים" שחיכו שאשבר, העבירה אותי שבעה מדורי גיהנום בדרך לנסיעה בשבת, הבית כבר החל להתפרק מריבות וצעקות היו מצידה (אף על פי שהיא מסורתית ומאמינה ומאוד קרובה אך עד לנסיעות וטיולים בשבת), יש לציין כי במהלך התקופה בבית הכנסת העלו אותי כחזן וגרמתי להמון התלהבות ואני בהבנתי ראיתי כיצד אני מזכה את אבי במעלות הגדולות ביותר. השבר גרם להפסקה ולבקשה מהגבאי שלא ייתן לי לעלות לשליח ציבור בלי הסבר המביש. לאחר שבועיים נוצרה קונסטלצייה שהייתי חייב לעלות ולאחר התעכבות קלה ורצון עז לעלות לתיבה שכל כך אוהב עליתי מייד לאחר מכן יצא אחד מאנשי המניין הוותיקים בכעס לגבאי כיצד הוא נותן לאדם שמחלל שבת לעלות. הרגשתי כי עולמי חרב עלי. מספר מתפללים באו אלי וטענו בפני שהוא אינו ראוי לאור הביזיון בו הוא התנהג, אך אני הדפתי אותם וביקשתי שלא יקטרגו עליו כי הוא צודק (כנראה שהוא ראה אותי נוסע בשבת), אך כמובן שלא הסברתי אך תשובה זו גרמה לכל המתפללים להעריך ולאהוב אותי יותר כמובן שבהזדמנות הראשונה פניתי לאותו אדם וביקשתי את סליחתו אך מאז (כבר חודשיים) איני עולה עם הצביטה אך עדיין נותנים לי באופן קבוע את תפילה לדוד עד הסוף, ולפעמים את פרשיות פטר רחם והמון זמירות. שאלותי: האם אין ראוי לעלות בתור חזן שאינו קבוע לתיבה, ומדוע והיכן מצויין כי נסיעה בשבת הינה חילול שבת? האם לשון הרע אינה חילול חמור יותר, וכיצד לדעתך עליי לנהוג? כבוד הרב סליחה על אורך ופירוט השאלה וזאת על מנת להמחיש את הדילמה בה אני מצוי.

אומנם מעיקר הדין אין להעלות חזן שעובר עבירות בפרהסיה, כגון מי שמחלל שבת וכד'. אבל נוהגים להקל בבעל תשובה, גם אם לא שב עדיין מכל העבירות שבידו, כל שהוא הולך ומתקרב נהגו לקרב ולא לרחק, ובמיוחד אם מדובר על חזן שאינו קבוע. נסיעה בשבת היא חילול שבת מפני שבנהיגה עוברים על כמה מלאכות שאסור בשבת לעשותם כמו הבערת אש ועוד. אומנם גם לשון הרע הוא עוון חמור שראוי להתרחק ממנו מאוד. ובודאי שאין לדבר רעה על מי שמתאמץ לשוב תשובה. המשך בדרכך ואל תירא מן המפריעים, ויתקבלו תפילותיך לרצון. חזק ואמץ.