אנו מתאבלים על 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא בזמן ספירת העומר, ורציתי לשאול, למה אנו מתאבלים על תלמידיו של רבי עקיבא כל כך הרבה זמן אבל על 6 מיליון שנרצחו בשואה אנו מתאבלים רק יום אחד?

שאלתך מובנת מאד. אולם את צריכה לדעת שקביעת ימי אבלות צריכים להעשות בפרספקטיבה של דורות. גם האבלות על תלמידי רבי עקיבא לא נקבעה מיד לאחר סילוקם. הביטויים המיידים הינם בדרך כלל ביטויים שנובעים מרגש חזק אולם קביעת אבלות לדורות אינה יכולה להעשות מכוח הרגש. הדבר צריך להעשות מתוך מבט היסטורי רחב. האבלות על תלמיד רבי עקיבא היא אבלות על פתיחת תקופה בא אנו לא מצליחים להביא לידי ביטוי את עוצמות הרוח שיש לנו כעם ישראל. זו אבלות שקשורה ליציאה לגלות. אנו יודעים שמנהגי האבלות בספירה הלכו ונתעצמו במהלך הדורות משום צרות נוספות שארעו בימים אלו. זה גילה לנו שימים אלו בזמן שישראל לא על אדמתם הינם ימים שמתוחה עלינו מידת הדין. אלו ימים שבהם אנו לא מצליחים להגיע למקום שבו היינו ראויים להיות. עם תלמידי רבי עקיבא לא היו מתים יתכן שכל רמת היהדות היתה אחרת. התורה היתה ברמה אחרת. השואה היא נוראית אולם עדיין אין לנו מבט היסטורי ארוך טווח לראות כיצד זה ישפיע. אולי זה יהיה בסופו של דבר מהפך של תחילת ישועה. וודאי שעתה אנו מרגישים יתומים פצועים וחבולים. משפחות וקהילות שלמות נכרתו. גם עתה יש לנו הרגשה שאם היינו זוכים שכל הקהילות היו איתנו היום הכל היה נראה אחרת אולם עדיין אין לנו מבט עם אופק רחב. לכן אנו בנתיים מבטאים את הרגשותינו בכל השנה ובמיוחד ביום אחד ומיוחד. זכרון השואה מלווה אותנו בכל השיח הלאומי שלנו. אולם לקבוע לדורות מספר ימים של אבלות עדיין לא הגיע העת. נראה כיצד העתיד יתפתח ואז נראה כיצד ננהג. תודה על השאלה.