נדהמתי לצערי מהאופי הנחרץ שבה הוצג בעיתון בשבע נושא דחיית ההולדה. כמי שנשוי שנתיים עם ילד ואשה בהריון מתקדם, אינני נקי מיסורי נפש האם התנהגותי איננה ניצול של ההורים (שאינם מתלהבים מההריון גם אם מסייעים ללא כל דרישה מצידנו). בנושאים שהנשמה תלויה בהםת מסופקני אם ניתן לומר "הנה אלוקינו זה, זה ה’ קיוינו לו". עדיף להיות עמום מנחרץ, להגביר את ההחלטה העצמית, ולקיים מנהג "עימו אנוכי בצרה". בכלל, מן הראוי שהסטודנטים, יקבלו יחס יותר אוהד, בהתחשב בעובדה שחיים דתיים בעולם חילוני מציבים אתגרים לא פשוטים. לכל חבריי יש 48 שעות בסוף שבוע לפתור תרגילים, ואני שוטף חדרי מדרגות לפרנסת משפחתי... באוניברסיטה בה מספר הדתיים זעום והדרישות לא מתחשבות בכך זו משימה קשה ביותר.

קיבלתי את דבריך בכבוד רב, ואנסה להסביר את דברי יותר טוב בפעמים הבאות. אגב, רוב תלמידי בוגרי ישיבת הר ברכה לומדים באוניברסיטה ומתמודדים עם הבעיות שהעלית, וכמדומה שמה שכתבתי בסוף על ההסתפקות במועט מועיל כמעט לכולם. בישיבתנו יש תוכנית שילובים, לבוגרי הישיבה. אינני שומע על בחורים שמתקשים לסיים את הלימודים או שאינם מסוגלים לקיים את עצמם. כמדומה לי שעם הדרכה נכונה, תכנון טוב, וכמובן הסתפקות במועט ניתן להתגבר על רובם המוחלט של הבעיות.